עלייתו ונפילתו
נוחי דנקנר, מי שהעיתונים הכלכליים אהבו לכנות "איל ההון החזק במשק" ומי שהקונצרן שבשליטתו החזיק במספר הגדול והמשפיע ביותר של חברות בישראל, מככב היום בכותרות הראשיות של כל העיתונים הכלכליים ומגיע גם לשעריהם של העיתונים הכלליים. בניגוד לנהוג ולמקובל בתקופה הראשונה של העיתונות הכלכלית החדשה (מלידתו של "דה-מרקר" ועד ל-2009–2010 בערך), הכותרות אינן עוסקות בתעלול עסקי או הימור פיננסי, אינן מאדירות את איש העסקים העשיר ואינן מציגות אותו כמודל הצלחה ומושא תשוקה. להפך.
"דנקנר חשוד בתרמית במניות אי.די.בי, נאסרה יציאתו מהארץ", נכתב בכותרת בראש שער "הארץ", המפנה ל"סיקור נרחב" ב"דה-מרקר". לצדה, הפניה נוספת לעיתון הכלכלי, "להפנים את מגבלות הכוח", המלווה בתצלום של דנקנר כשמעל שיערו המכסיף מבצבץ מה שנראה כקצה של כיפה שחורה, מהסוג שלובשים באי בתי-הקברות ואולמות המשפט. "דה-מרקר" הציב את דנקנר כסמל ל"ריכוזיות" שנגדה יצא העיתון בקמפיין תקיף; דנקנר, מצדו – לטענת אנשי "דה-מרקר" ו"הארץ" – מנע מהעיתון תקציבי פרסום מהחברות הרבות שבשליטתו ואף קנה את "מעריב" כדי להשתמש בו כאיל ניגוח נגד אנשי "דה-מרקר" ו"הארץ".
בינתיים קמפיין ה"ריכוזיות" ב"דה-מרקר" דעך, דנקנר נמלט מ"מעריב", קבוצת "הארץ" בקשיים קיומיים, ושליטתו של דנקנר באי.די.בי מוטלת בספק גדול. במירוץ ההישרדות ובמאבק מאחורי הקלעים בין העיתון לבעל ההון, נראה כי ידו של בעל ההון על התחתונה, וב"דה-מרקר", למרות ימים של רגיעה יחסית, לא קברו את הטומהוק באדמה. תמונתו של דנקנר על שער "דה-מרקר", לצד הכותרת הראשית "נוחי דנקנר בחדר החקירות: חשוד בהרצת מניות", אינה כוללת רמז לכיפה, אולם היא מלווה בעמודים רבים המפרקים לגורמים את ההתרחשות הלא נעימה הזו בחייו של איל ההון המפורסם.
"ליו"ר רשות ניירות ערך, שמואל האוזר, סמכות לבחור בין חקירה מינהלית, כשהעבירות נראות קלות יחסית, לחקירה פלילית. העובדה שבחר במסלול המחמיר מעידה שמצא כי קיימת תשתית רצינית לחשדות", נכתב בפתח ההפניה לטורו של עידו באום על שער "דה-מרקר". "מעניין אם הסולידריות שהפגינו [חברי אצולת הממון הישראלית עם נוחי דנקנר] תחזיק מעמד גם כשחוקרי רשות ניירות ערך יתדפקו על דלתותיהם וישאלו שאלות נוקבות על ההנפקה", כותב אסא ששון. "בעלי האג"ח לדנקנר: הזרם 600 מיליון שקל, אחרת תאבד את השליטה", נכתב בכותרת השער האחורי של העיתון, העוסקת בצרות של דנקנר שנדמות כעת היסטוריות. "דנקנר הוא כבר כמעט היסטוריה", קובע רותם שטרקמן על השער הקדמי.
"החוקרים הציגו לנוחי דנקנר תמלילי שיחות", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", המקדיש גם הוא מקום נרחב לכיסוי ההסתבכות החדשה של דנקנר. "בעל השליטה באי.די.בי נחקר במשרדי רשות ניירות ערך בחשד לעבירות תרמית בניירות ערך, מרמה והפרת אמונים ואיסור הלבנת הון", נכתב בכותרת המשנה. "דנקנר נחקר 10 שעות ביום שני, ואתמול נחקר 5 שעות נוספות. דנקנר: 'כל פעילותי חוקית ובוצעה ביושר'".
"כך פעלה התרמית, לפי חשדות הרשות לניירות ערך", נכתב עוד על השער: "דנקנר העביר כסף לשתי חברות במטרה שיקנו מניות במחיר גבוה כדי להקפיץ את מחיר המניה טרם ההנפקה. מקורביו של דנקנר קנו את מניות אי.די.בי אחזקות משתי החברות במחיר נמוך מהמחיר שבו נרכשו במקור. הכספים שהעבירו מקורבי דנקנר שימשו את שתי החברות כדי לרכוש מניות נוספות של אי.די.בי במחירים גבוהים".
הסיכויים שהחקירה תוביל לכתב אישום ולהרשעה אינם גבוהים, כותב ב"כלכליסט" גולן פרידנפלד, ומזכיר כמה חקירות של הרשות לניירות ערך שנגמרו בלא כלום, "אלא שדנקנר הולך להפסיד מהמהלך הזה בכל מקרה", הוא קובע. "המצרך הנדיר ביותר שדנקנר נדרש לו כדי לחלץ את הקבוצה שלו מהמבוך הפיננסי שאליו נקלעה הוא זמן". כותרת המאמר, הנפרש על פני כל הכפולה הפותחת של העיתון, היא "החבל מוסיף להתהדק".
גם ב"גלובס" הכותרת הראשית עוסקת באותו נושא: "החשד: נוחי דנקנר הריץ מניות אי.די.בי". "תדהמה בשוק ההון", פותחת כותרת המשנה בעמוד הפנימי, אולם ב"גלובס" מצליחים להתגבר על התדהמה ודוחקים את הדיווח – אם בשל מועד צאתו של עיתון הערב ואם בשל בעיות עיתונאיות אחרות – למדור שוק ההון, שם הוא תופס את כותרת השער: "רשות ני"ע: 'נוחי דנקנר יזם תוכנית תרמיתית'".
זו בקירוב גם הכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות" – "החשד: 'דנקנר מימן את התרמית'", לצד תמונה מחמיאה של החשוד. סבר פלוצקר קורא "להגיע לאמת ומהר" ולא להסתפק בעסקות טיעון או פשרות. ההפניה (הזעירה) על שער "ידיעות אחרונות" עצמו מנוסחת כך: "דנקנר נחקר, מכחיש החשד שהיה מעורב בהרצת מניות אי.די.בי". אם נתניהו היה נחקר, חס וחלילה, בחשד להרצת מניות אי.די.בי, זו הכותרת שהיתה מתפרסמת מן הסתם על שער "ישראל היום".
אלא שאין מדובר בנתניהו, וב"ישראל היום" ההפניה על השער בולטת למדי, גם אם מנוסחת באופן תמוה: "מי היה מאמין?", נכתב בה, "חקירה ועיכוב יציאה לנוחי דנקנר". "זעזוע בשוק ההון", מכריזה כותרת המשנה. ההפניה היא לסיקור מצומצם, כנהוג בחינמון, בעמ' 17, בצירוף תמונה לא מחמיאה וטור פרשנות טיפשי ומבולבל אפילו יותר מהנהוג: חזי שטרנליכט מזהיר מפני אובדן "כספי הפנסיה של הציבור" אם דנקנר יאבד את שליטתו בקונצרן, ואז "אי.די.בי תעבור לידי כונסי הנכסים מטעם בית-המשפט" ו"הם שייהנו מהכסף".
האם המוסדיים שהשקיעו את כספי הפנסיה אינם, במקרה של פשיטת רגל, גם כונסי הנכסים? ואם אי.די.בי תפשוט את הרגל, אלו נכסים בדיוק יהיו כדי למנוע הפסד של "כספי הפנסיה"? ומה הקשר בין פשיטת רגל של התאגיד לבין אובדן השליטה בו של בעל הון זה או אחר? את התשפוכת הזו מסיים הכתב והפרשן הכלכלי של "ישראל היום" באזהרה מפני השתלטות של "טייקונים מכל סוג שהוא, בין שאנשי עסקים ובין שראשי ועדים". אח, ראשי הוועדים האלה! לכל מקום הם מגיעים.
הסיקור המצומצם ביותר לענייני דנקנר מתפרסם ב"עסקים", מוסף "מעריב": העיתון שעד לא מזמן היה בשליטתו המשחיתה של דנקנר עצמו מקדיש לחדשה הכלכלית המרעישה של היום (כלומר אתמול) ידיעונת אינפורמטיבית בעמ' 6. האם ב"מעריב" של שלמה בן-צבי ממשיכים במלאכת הסיקור המזויף והמוטה לטובת האינטרסים של נוחי דנקנר? סביר יותר להניח שלצוות המדולדל המספק את התוכן למוסף המידלדל (6 עמודים, 11 ידיעות) אין היכולת המקצועית להעניק להתרחשות את הסיקור הראוי לה. למעשה, הסיקור ב"מעריב" עצמו מקיף פי כמה (גם אם הוא בפני עצמו דל מאוד) וזוכה להפניה מכובדת יותר מן השער. ממילא עולה השאלה, מדוע להחזיק מוסף כלכלי?
חקירתו של דנקנר – שמטבע הדברים יכולה להוביל להגשת כתב אישום ומשפט ומן הסתם תחמיר פי כמה את השקיעה הפיננסית של תאגיד אי.די.בי ותאיץ את תהליך היפרדותו של הקונצרן מהיו"ר שלו – מצטרפת לחשדות הפליליים נגד בן דודו, דני דנקנר, ולפרשות החובות והסדרי החוב של לב לבייב, יצחק תשובה ואילן בן-דב. כמו בפרשות הללו, גם סיקורה של זו הנוכחית הוא אבן דרך בהתבגרותה של העיתונות הכלכלית, שהיא כיום חוד החנית של העיתונות בישראל – מודפסת, משודרת או מקוונת.
"דנקנר הוא כבר כמעט היסטוריה", כותב, כאמור, שטרקמן בשער "דה-מרקר", "אבל האנשים שהגנו עליו והפכו אותו ל'טפלון' – ברגולציה, במשטרה, בשוק ההון, בתקשורת, בענף הפרסום – עוד איתנו. הם יצטרכו לעשות חשבון נפש רציני – וכמותם כל מי שבמשך שנים ליקק לאיש וסינגר עליו, וגם כל מי שבחרו לא לגעת בו".
המירוץ לכלימה
בעיתונות הכלכלית חל מהפך ביחס לבעלי ההון ולהון. לא עוד הערצה מתבטלת, גם אם מתובלת בביקורת בגטאות הייעודיים; הביקורתיות נעה למרכז הבמה, ולצדה נסיונות מתגברים לבדיקה, ניתוח ודיון מורכב. אבל המהפך שחל באופיה של העיתונות הכלכלית העכשווית אינו רק ביחס למושאי הסיקור המרכזיים שלה, אלא בהסטת מוקד הסיקור. אם שערי העיתונים הכלכליים היום מדגימים את השינוי הראשון, אלו של אתמול, שעסקו בדו"ח "מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות" של מרכז טאוב, הראו כיצד מקומם של בעלי ההון (שהפכו ל"טייקונים") כמושאי הסיקור המרכזיים הולך ונתפס על-ידי בעלי ההון המועט (כלומר: הקוראים).
לרוע המזל, בעוד שהעיתונות הכלכלית הולכת ומתפתחת לעיתונות רצינית המכבדת את קוראיה ומעניקה להם את מרכז תשומת לבה, העיתונות הכללית תקועה עדיין בשלב האינפנטילי, שבמסגרתו היא מתייחסת לקוראים כאל ילדים ומציבה במוקד ההתעניינות שלה דמויות אב (ואם) פסבדו-מיתולוגיות, העוסקות במאבקים ותככים אולימפיים שאין להם קשר לעולמם של בני-התמותה הרגילים (כלומר: הקוראים). הדבר בולט במיוחד, כמובן, בתחום הסיקור הפוליטי, התופס מקום מרכזי דרך קבע ועוד יותר כעת, בעיצומה של מערכת בחירות.
לעומת שערי העיתונות הכלכלית, המורידים מהפסגה את האל שהכזיב ומעניקים לקוראים דיון מפורט בסוגיות הנוגעות לחייהם, שערי העיתונות הכללית מציגים היום אותם דיווחים פוליטיים של מירוץ סוסים, סקרים והשמצות. בולטים בהעדרם: עובדות, מציאות ממשית, תכנים. כך ב"הארץ" הכותרת הראשית היא תוצאות סקר ("סקר 'הארץ': גוש הימין מתחזק, ציפי לבני גוזלת קולות מלפיד והעבודה"), וב"מעריב" הכותרת הפוליטית על השער היא "מגעים בין לבני ומרידור להצטרפותו לרשימה החדשה" ("נסיך בתנועה?").
הכותרות על שערי "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מקור ראשון" עוסקות בהיבט הפופולרי ביותר עד כה במסגרת סיקור הבחירות: עיסוק בהודעה על השתתפות במירוץ. במסגרת ז'אנר הסיקור הנחות של הבחירות כמירוץ סוסים, נדמה שזו הדיוטא התחתונה: לא עיסוק בסוגיות מהותיות, או אפילו בניתוחים ספורטיביים, אלא לעיסה והעלאת גירה של אקט הכניסה לזירה עצמו. גם באותה קומת קרקע עיתונאית בולטות ההטיות הפרסונליות המשחיתות את הטבלואידים הישראליים.
"באתי להילחם" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הצמודה לתמונה מחמיאה של ציפי לבני, המחייכת בשיניים צחורות. "אני אהיה התשובה למי שאין לו מה להצביע", נכתב בכיתוב התמונה. נחום ברנע כותב על "אפקט לבני" (אגב, אחת הכותרות שהקדיש "ידיעות אחרונות" למסע הפרסום שהעניק ליאיר לפיד עת הלה הכריז על כניסתו לפוליטיקה היתה "אפקט לפיד"). "לבני נתפסה כאלטרנטיבה לנתניהו בבחירות הקודמות. היא יכולה להיתפס כך גם כיום", קובע ברנע. "ההופעה של לבני אתמול היתה נמרצת, רהוטה, החלטית", הוא כותב. "נחזיר את התקווה", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של העיתון. ידיעה נוספת מוקדשת לבנה החייל של לבני, ש"נלחם בדרום", כולל תמונה. ללבני יש כעת תנועה, ומדיווחי העיתון על כך מסתבר שיש לה גם עיתון.
ב"ישראל היום" תמונת ראי: "קבלת פנים צוננת ללבני", טוענת הכותרת הראשית. "אחרי שהתלבטה, חיכתה וניהלה מגעים: לבני תרוץ בראש רשימה חדשה בשם 'התנועה'", נכתב בכותרת המשנה, המדגישה כי "במערכת הפוליטית תקפו מימין ומשמאל". "חזרה צולעת לזירה", קובע הפרשן דן מרגלית. "התנועה והאגו" היא כותרת הכפולה הפותחת. "ביקורת מקיר לקיר", נכתב בכותרת הגג לידיעה נוספת, ואכן, סיקור "ישראל היום" של חזרת לבני לפוליטיקה מורכב רובו ככולו מדברי ביקורת, בשם אומרם. הדבר עולה בקנה אחד עם הטייתו הפוליטית הידועה של החינמון, אולם במקרה הזה, במיוחד ביחס לסיקור ההפוך ב"ידיעות אחרונות", נראה שהוא גם עולה בקנה אחד עם המציאות.
אפשר גם אחרת: "מושב בכנסת בקומבינה", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "קבלני קולות ודילים חשאיים: כתבי 'ידיעות אחרונות' הריצו מועמד פיקטיבי לפריימריז בליכוד ובעבודה במשך שבועות, וחשפו איך אפשר להיכנס לבית-המחוקקים בדלת האחורית", נכתב בהפניה לתקציר כתבה, שתתפרסם ביום שישי במוסף העיתון.
אגב הדיון במנהיגי גוש השמאל
"בשנים האחרונות הולכות ומתמעטות הופעות החימום שיש להן ערך אמיתי. לאן נעלמו הזמרים שרוצים שנינה סימון תחשוש לעלות אחריהם?", שואל בן שלו בכתבת השער בחתימתו במוסף "גלריה" של "הארץ".
החברה האזרחית
"העסקים הקטנים בדרום מתקשים לחזור לשגרה: 'כולם רק מנסים לשרוד את החודש'", נכתב בכותרת כתבה של רינה רוזנברג ב"דה-מרקר". "שבוע מתום מבצע 'עמוד ענן', בעלי העסקים בשדרות ובנתיבות על סף ייאוש. 'כל בעלי העסקים נכנסים לבנק ומבקשים להגדיל את המסגרת'", נכתב בכותרת המשנה, המסתיימת בתחינה ל"אנשים מהמרכז" שיבואו לערוך קניות בדרום.
"היצע הדירות החדשות קטן ב-7% בחצי השנה האחרונה", נכתב בכותרת דיווח של שי פאוזנר ב"כלכליסט" מתחת לכותרת הגג "הבנקים חונקים את הבנייה". "אבטלת האקדמאים זינקה ביחס לכלל דורשי העבודה", נכתב בכותרת דיווח של מיקי פלד בעיתון.
"נוהל חדש ברשות האוכלוסין מונע זכויות מחסרי אזרחות", נכתב בכותרת על שער "הארץ".
יובל אלבשן כותב במוסף "ספרים" של "הארץ" על שני ספרים שנולדו בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011 – זה שערכו יוסי יונה ואביה ספיבק ועוסק ב"מתווה לכינונה של חברה מתוקנת", וזה של אשר שכטר, המתעד אותה מחאה ("רוטשילד: כרוניקה של מחאה"). "אף על פי שהייתי לבד בבית, את שני הספרים המוקדשים למחאת קיץ 2011 לא קראתי לבדי", פותח אלבשן, "מעבר לכתפי הגיח לכל אורך הקריאה ראשו של ישראל טוויטו, מנהיג כיכר הלחם – תנועת המחאה הבולטת של העשור הקודם. לבוש באותה חולצה זועקת, מעשן אותה סיגריה ענייה. אנחנו חברים כבר שנים רבות, ולראשונה הציצה השמחה מעיניו".
ענייני תקשורת
כתבי המדיה מדווחים על פרישתו של גדי להב מתפקיד עורך האתר וואלה, לאחר שנתיים.
"מנכ"ל רשות השידור מסרב לחתום על חוזה חדש – האוצר מאיים לעצור את תשלום שכרו", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". המנכ"ל, יוני בן-מנחם, דורש כי נוסף לחוזה הבכירים האישי כמנכ"ל, ישמור לעצמו גם על הקביעות ברשות. אתמול דיווח על כך גם לי-אור אברבך ב"גלובס".