תנו לי לספר לכם בכמה משפטים על דודי אלעד-דלעי, מוזיקאי מוכשר שאורג ביד אמן עדינה לחנים יפהפיים לשירי משוררים. נתקלתי בו באקראי לפני שנים לא מעטות כשהכנתי תוכנית לרדיו על המשורר יהודה עמיחי ז"ל, ומאז אני עוקב אחריו ומחכה לשמוע על הפריצה הגדולה. בעת האחרונה הלחין שירים של אבן-גבירול בהפקה נהדרת של אורי בינשטוק, אבל בינתיים שום מפיק או חברת תקליטים לא גילו עניין בפרויקט (ניתן להאזין ביוטיוב). אמרו לו, לדודי, שקודם כל הוא צריך לבנות לו קהל, להצליח לבד, לפני שמישהו יסכים להשקיע בו זמן או מחשבה, שלא לדבר על כסף ממש.

אני מניח שהכוונה היא שינסה לעורר עניין באינטרנט או שיצליח להסתנן לפלייליסט של גלגלצ. נדמה לי שגם הוא יודע שאין לו שום סיכוי. אלמלא אהבתו הגדולה למוזיקה, היה מוותר מזמן על התקווה למצוא אוזן קשבת. דודי הוא רק אחד מעשרות מוזיקאים שרובכם לא שמעתם מעולם את שמם בגלל הפלייליסט ושיטות קלוקלות דומות האמורות לאתר בדיוק כמו-מדעי את נקודת "אמצע הדרך", כלומר את המכנה הרחב ביותר של הטעם המוזיקלי. מעין ועדה מסדרת המכינה רשימות השמעה שהן בעצם גם רשימות חיסול של כל מי שלא נכלל בהן.

קטעים שלמים בראיון של דלית עופר כמו נלקחו מנאום של ביורוקרט בכיר בעולם דיסטופי, מעורר חלחלה, שבו מתכנתים רוקחים מוזיקה נטולת כל ייחוד וקלה לעיכול כדי לטמטם את הציבור ולהשאירו נוח לשליטה

יש לא מעט המצאות מזיקות שיובאו מחו"ל, ואולי היה אפשר להבליג גם על זאת, אלמלא הראיון נוטף שביעות הרצון העצמית שהעניקה בסוף-השבוע האחרון מנהלת גלגלצ, דלית עופר, ליהודה נוריאל מ"ידיעות אחרונות" ("7 לילות", 1.11.13). "אנחנו פשוט עושים מוצר מצוין", "תפירה עילית", אלו רק מקצת השבחים שהרעיפה על עצמה. ממש כפתור ופרח. החור השחור של המוזיקה הישראלית, שבולע כל קרן אור ופולט החוצה רק קרן פלס (ודומיה), החבורה שמתנשאת על מוזיקה מזרחית, אבל אין לה שום בעיה לשדר ערימות של היפ-הופ מטופש (כי היי, זה באנגלית), התחנה שבשבילה שאר רוח ומקוריות הם מלים גסות, היא עכשיו סוגה עילית. לקרוא ולא להאמין.

קטעים שלמים בראיון הזה כמו נלקחו מנאום של ביורוקרט בכיר בעולם דיסטופי, מעורר חלחלה, שבו מתכנתים רוקחים מוזיקה נטולת כל ייחוד וקלה לעיכול כדי לטמטם את הציבור ולהשאירו נוח לשליטה. כך גדל דור שלם של פקידי מוזיקה, נטולי אישיות וזהות, שכל תפקידם לדאוג שלא יופר האיזון הקדוש בין מיינסטרים ל"אחר" (30–70), בין עברי ללועזי (50–50) וכו'. בערוגות האלה לא יצמחו עוד קוטנרים או דובי לנצים.

דלית עופר, 23.11.2012 (צילום: משה שי)

גלגלצ ברדיו וערוץ 2 בטלוויזיה השתלטו בתנועת מלקחיים על מרכז התקשורת האלקטרונית, אך בעוד שערוץ 2 הוא ערוץ מסחרי שיכול לנסות להצדיק את הרדידות בצורך למכור פרסומות, לא ברור למה צריך משלם המסים לממן (מתקציב הביטחון!) "רדיו לנהגים", שהרייטינג הוא המצפן היחיד והמוצהר שלו. תחנה שנולדה בחטא וכעת "היא כאן כדי להישאר", כי עם ההצלחה, כידוע, אי-אפשר להתווכח. יופי. קודם מרגילים את הציבור לצרוך זיבורית ואחר-כך מיתממים: מה אתם רוצים? זה מה שהמאזינים רוצים.

אם השיטה כל-כך מוצלחת, למה לא להרחיב אותה לתחומים אחרים? אולי גם בחדשות נשדר 70% חדשות "טובות" ורק 30% חדשות שליליות? אני בטוח שהציבור יאהב. אנחנו הרי פה בשביל לעשות לכם נעים בגב ולא להנחית לכם על הראש "פטיש 5 קילו", כהגדרתה של עופר. נשמע מופרך? כשאני שומע את מהדורות החדשות של גל"צ במתכונת החדשה ("מה שקורה עכשיו"), עם הקיצור הטלגרפי, התופים ברקע והשפה המעט סחבקית-מתחנפת, יכול להיות שהעתיד כבר כאן.

איך הגדיר זאת מפקד גל"צ, ירון דקל: "קליפ של חדשות". הכל, כך נדמה, להוטים לרצות איזה מאזין מדומיין שסובל מהפרעת קשב ומאיים לפעור דלת דמיונית מתחת לרגליך אם תמתח את סבלנותו יתר על המידה או תדרוש ממנו להתמודד עם משהו לא מוכר. הפלייליסט ו"מה שקורה עכשיו" הם הסימנים, אולי לא הראשונים, של הסתיידות העורקים סביב הלב הפועם של התרבות הישראלית, וכמה חבל שדווקא שידור ציבורי מסמן את הדרך הזאת אל המקום שאין ממנו חזרה, אל מחוזות השכחה והבורות התמידית. אז עד שיצמחו לכולנו אוזני חמור (כמו לפינוקיו ולחבריו ב"ארץ הצעצועים", שאין בה מורים או ספרים אלא רק בידור ובילויים), בואו נחיה את הרגע. כי זה מה שקורה עכשיו.

רון נשיאל הוא עורך חדשות ומגיש תוכניות ברשת ב'