לראשונה ב-64 שנותיה של מדינת ישראל הטביע השבוע בית-המשפט אות קין של עבריין פלילי במצחו של מי שכיהן במשרה הרמה של ראש ממשלה. שלושה שופטים מחוזיים קבעו פה אחד כי מי שהגיע לעמדת המנהיגות הבכירה ביותר במדינה הפר את אמונו של ציבור האזרחים, וכי ההפרה הזאת אף חצתה את הרף הפלילי משום שפגעה בטוהר המידות.
עיתונות בעלת מצפון מוסרי ומצפן ערכי היתה אמורה להוקיע את המנהיג שסרח, ולהוקיר את אוכפי החוק, ובראשם פרקליט המדינה, שבזכות שקדנותם ובעיקר נחישותם ויושרתם הוא הורחק מהגה המדינה, וייתן את הדין על עבריינותו. ואולם, כידוע, לא כך נהגו העיתונאים המובילים ברוב כלי התקשורת. להפך: רבים מהם נשאו את העבריין המורשע על כפיים, דיברו בערגה ובהתלהבות על "התקווה הגדולה" הטמונה בשובו הצפוי לצמרת הפוליטית, ודרשו דווקא את ראשו של מי שהתעקש למצות עימו את הדין ובכך תרם להדרתו מהצמרת.
התנהגותם זו של בכירים בתקשורת אינה רק ממיטה חרפה על המקצוע העיתונאי, אלא גם מסוכנת. כוח נוטה, כידוע, להשחית, ולכן שחיתות של כמה מהמנהיגים היא כנראה תופעה בלתי נמנעת. מדינת חוק מתוקנת נבחנת ביכולתה להתמודד עם מי שהשתמשו בכוח השררה באורח מושחת ובנחישותה למצות עימם את הדין, כך שלא יוכלו להמשיך לסאב את מסדרונות השלטון.
לשם כך חיוניים אוכפי חוק עצמאיים ונחושים שאינם חוששים להתעמת עם בעלי הכוח. רק הם יכולים למנוע מכוחם של בעלי השררה להפוך לכוח מוחלט המשחית לחלוטין. אך כאשר העיתונות תוקפת את אוכפי החוק הללו דווקא לאחר (ובגלל) שהתעמתו בהצלחה עם המנהיג שסרח, והצליחו להוביל להוקעתו המוסרית ולהרשעתו הפלילית בבית-המשפט – ותומכת בתביעה להדיח את העומד בראשם – היא עלולה לרפות את ידיהם ולסרס את יכולתם להתמודד עם הכוח המושחת והמשחית.
שער "ידיעות אחרונות" ביום שאחרי הכרעת הדין. 11.7.12
הנשיא השלישי של מועצת העיתונות, פרופ' יצחק זמיר, ייחד בשעתו חלק נכבד מנאום הפרידה שלו מכס בית-המשפט העליון לנזק שבהשתלחות התקשורתית באוכפי החוק. "ההתקפה על המערכת של אכיפת המשפט היא בפועל התקפה על מערכת המשפט עצמה", התריע אז זמיר, "שכן אין קיום למערכת המשפט ללא אכיפת המשפט".
בהזדמנות אחרת הסביר פרופ' זמיר עד כמה קריטי וחיוני תפקידה של העיתונות בהוקעת התנהגות לא אתית של מנהיגי ציבור, גם כאשר היא אינה חוצה את הרף הפלילי: "בגלל הזלזול באתיקה הציבורית, חברה מוסרית בעלת איכות ועוצמה יכולה להשתנות ולהיות חברה מושחתת, כפי שאירע במדינות רבות בעולם שהחיים בהן מאוסים, והדרך עלולה להיות קצרה ומהירה".
כאשר אני שומע וקורא את דברי עמיתי בעיתונות המקלים ראש בשלל חריגותיו האתיות של אהוד אולמרט, משום ש"רק" אחת מהן חצתה, לדעת השופטים, את הרף הפלילי, איני יכול להימנע מהחשש שכבר הידרדרנו לסופה המר של הדרך הזאת. "קיום החוק באופן סביר", הוסיף וכתב זמיר, "תלוי בתשתית של אתיקה, כלומר במודעות רחבה של הציבור והמנהיגים לנהוג באורח אתי". אך האם נותר בכלל בדל סיכוי לקיום "מודעות רחבה" כזאת, כאשר בימות תקשורתיות מרכזיות, ועיתונאים חשובים ומשפיעים, מאמצים ומחבקים בחום מנהיג שחרג גם מהאתיקה וגם מהחוק, ומתגוללים על הפרקליט שהתעקש על הוכחת סיאובו, האתי והפלילי גם יחד?
פעם זה היה אחרת. כאשר "התעקשה" התביעה הכללית, לפני 35 שנה, לנקוט ערב בחירות גורליות הליכים פליליים נגד ראש הממשלה רבין ורעייתו, בגלל החזקת חשבון דולרים ללא היתר, ובהחלטתה גרמה לו לפרוש מהנהגת המדינה, ואולי תרמה לנפילת מפלגתו מהשלטון, לא נמצא ולו עיתונאי יחיד שהאשים את ראש התביעה דאז, אהרן ברק, ב"פגיעה בדמוקרטיה וברדיפה ובהדחה של ראש ממשלה".
נהפוך הוא: העיתונות כולה הכירה לברק תודה על שמיצה את הדין עם אנשי שררה, ללא מורא וללא משוא פנים. אז הבינה העיתונות שהדרת עבריין פלילי או אתי מהצמרת הפוליטית לא רק שאינה פוגעת בדמוקרטיה, אלא חיונית להישרדותה, וכפי שהסביר זאת אהרן ברק עצמו באחת מפסיקותיו: "דין הבוחר לא בא במקום דין המשפט, ואין הוא יכול להחליפו. דווקא היותו של אדם נבחר ציבור מחייבת אותו ברמת התנהגות קפדנית יותר, אתית יותר. מי שנבחר על-ידי העם צריך להיות מופת, נאמן לעם, ראוי לאמון שהעם נתן בו". ואילו כיום ממליצים בכירים בעיתונות לאפשר למי שהורשע בהפרת אמון הציבור לשוב ולהנהיגו.
המסקנה קשה אך ברורה: לא רק ערוותו המוסרית והערכית של אהוד אולמרט נחשפה בעקבות הכרעת דינו, אלא גם ערוותם של רבים ובכירים בתקשורת. עיתונות נטולת מצפון ומצפן חוטאת אף היא בהפרת אמונים כלפי הציבור.
משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומרצה על תקשורת ומשפט באוניברסיטה העברית