איזה פוקס היה אתמול (10.7.12) לגיא פלג, כתב הפלילים הפעלתן של ערוץ 2: בדיוק כשצילם והקליט את אהוד אולמרט בחדר העבודה שלו בביתו שליד ירושלים, התקשר ראש הממשלה לשעבר לפרקליטו, נבות תל-צור, ואמר לו: נבות, אתה ראית מה שהם כותבים על טלנסקי – וציטט מתוך הכרעת הדין שהחזיק בידו אמירה על העד שמשמעותה, לפי פרשנותו של אולמרט, שאין לסמוך כלל על דבריו. ככה, במקרה, בתזמון מופלא, ניתנת לעיתונאי החרוץ הזדמנות לתעד שיחה אינטימית בין הנאשם שזוכה (חלקית) לבין פרקליטו, ולהביא אותה לידיעת הכלל.
המזל שיחק גם למתי טוכפלד מ"ישראל היום", שנגהה עליו הבוקר הארה שמימית שידעה לקשור בין הכרעת הדין לעברו ועתידו הפוליטי של אולמרט והביאה אותו למסקנה הבלתי נמנעת, שאולמרט נזרק מהחיים הציבוריים לא בגלל העבירות הפליליות שיוחסו לו, אלא משום שהעם מאס בו בגין תפקודו בראשות הממשלה, בעיקר במלחמת לבנון השנייה ומול אבו-מאזן. הכותב המחונן ידע גם להקיש מאבחנותיו המלומדות על התנהלותו השלטונית של אולמרט עד כה על סיכוייו לחזור לפוליטיקה ולתפוס מעמד בהנהגת המדינה. מסקנתו החד-משמעית: אין לו כל סיכוי.
פלג וטוכפלד הם רק משל להתנהלותה של התקשורת בסיקור משפטיו של אולמרט. כשם שהרגע שלכד כתב הפלילים של ערוץ 2 בביתו של אולמרט לא היה מקרי, כך גם טור הפרשנות של כתב "ישראל היום" היה מהלך תקשורתי מחושב. האחד שימש כלי בידי דורשי טובתו של הנאשם שזוכה (חלקית), והשני מזמר לפי פרטיטורה שמחברים יריבו הפוליטיים של אולמרט. במקרה הטוב, שני העיתונאים מזדהים עד כדי כך עם המסר שהם מעבירים לציבור, עד שאינם חשים מבוכה בהטיה הגלומה בו; במקרה הרע, השניים מודעים להיותם מכשירים בידי ספינולוגים בעלי עניין, ומדלגים על המחסום האתי הכרוך בכך.
אולמרט ואנשיו רצו לנצל את ההצלחה (החלקית) שסיפקה להם הכרעת הדין. נתניהו ואנשיו רצו לסכל את האפשרות שתוצאות המשפט יהפכו לכן שילוח שיחזיר את אולמרט ללשכת ראש הממשלה. לפיכך שקדו מקורביו ויחצניו של אולמרט להציג את הכרעת הדין כהישג אדיר, המסיר מעליו כל כתם ומאיר אותו כמין דרייפוס שרשויות המשפט המנוולות ביקשו את ראשו. הם גם שאפו להפוך את הכרעת הדין למנוף שיפטור אותו מערעור ומעונשה של ההתמודדות המשפטית בתיק הולילנד. והם מצאו, בשפע, עיתונאים המעבירים את המסרים שלהם – בעוצמה, בהתלהמות, ללא בקרה פנימית.
עוד לא הסתיימה הקראת הכרעת הדין, וכלי התקשורת כבר הוצפו באבחנות פסקניות על הישגו הכביר של אולמרט, על כשלונה המחפיר של הפרקליטות, וכמובן – על עתידו הפוליטי של הנאשם שזוכה (חלקית) ועל סיכוייו לחזור לראשות הממשלה.
מנגד, יריביו הפוליטיים של אולמרט הפעילו את העיתונאים העומדים לרשותם כדי להשחיר את דמותו ולהדגיש את הקביעות העובדתיות החמורות על התנהלותו המוסרית והציבורית, המופיעות בפסק הדין – וכמובן את העובדה שהורשע באחד משלושת התיקים ושלא יצא צדיק גם בשני כתבי האישום שבהם זוכה מחמת הספק.
ההתנהלות התקשורתית של היממה האחרונה, בעקבות הכרעת הדין, היא קטע נוסף בדרך המבישה שבה התקשורת מסקרת את תיקי אולמרט (והליכים פליליים נגד אישי ציבור אחרים). התקשורת, בחלקים ניכרים בתוכה, מצטיירת כחבורה של עיתונאים חסרי חוט שדרה ונעדרי שיקול דעת, שמתמסרים בקלות מבהילה להלכי רוח חולפים ולמניפולציות של גורמים בעלי עניין. מלכתחילה נחלקה החבורה בין כלי תקשורת (ועיתונאים אינדיבידואלים) שגילו אהדה לאולמרט והבנה לטיעוניו לבין אלה שעוינים אותו ומשוכנעים מראש באשמתו.
בחלוקה גסה, "ידיעות אחרונות" הצטייר כעיתון המגונן ככל יכולתו על אולמרט; "ישראל היום" – כהיפוכו המוחלט; "הארץ" כמי שמבליט את החשדות וההאשמות נגד ראש הממשלה לשעבר, וכמי ששניים מכותביו הבכירים (אמיר אורן וגידי וייץ) רדופים אובססיה נגדו, אך גם כמי שנותן בימה לבעלי טורים הקוראים לזהירות ואיזון בשיפוט התנהלותו; "מעריב" – כמי שמבליט את ההיבטים הסנסציוניים של ההתרחשות, אך בהחלט נותן ביטוי גם לדיווח ולפרשנויות שקולות (עפר שלח, נועם שרביט). גם בערוצי הטלוויזיה ניתן היה להבחין בין הטיה לכיוונו של אולמרט בערוץ 2 לעומת גישה ביקורתית כלפיו בערוץ 10.
לכאורה, התפלגות כזו בסיקור פרשה פוליטית-פלילית כה מסעירה היא עניין שאין לענות בו. לכאורה היא משקפת את טיבו של העיסוק העיתונאי, שלעולם אינו ניטרלי וחף מדעות קדומות. אלא שההנחה הזו מיתממת ואינה ערה לזרמים התת-קרקעיים המעצבים כיום את פניה של התקשורת הישראלית. חלקים גדולים בתקשורת מונעים משיקולים זרים או מגלים נכונות חסרת עכבות להתמסר למניפולציות של גורמים מחוצה לה. התקשורת דיווחה על חקירותיו ומשפטו של אולמרט לא כגורם מתווך וחסר פניות, אלא כמי שנוקטת צד, כמי שמזדהה – עם הפרקליטות או עם הנאשם. כתוצאה מכך הפכה התקשורת מגורם מעביר מידע לגורם החותר להשפיע על עצם תהליך החקירה והכרעת הדין.
חציית הגבול הזו מעידה על שכרון כוח ועל יושרה מתרופפת. עיתונאים וכלי תקשורת אמורים לספק לציבור מידע נטול פניות ככל האפשר ולסייע לו לגבש את עמדתו. התפקיד החיוני הזה מותנה במידת האמון שהציבור רוחש לתקשורת. כאשר זו מסתמנת כגורם בעל עניין, שיש לו אג'נדה משלו, שדיווחיו ופרשנויותיו מושפעים משיקולים זרים – היא מאבדת את אמינותה וממילא את מעמדה.
לא זו בלבד שהמעורבות המופקרת של התקשורת בעצם הליכי החקירה והבירור המשפטי טורפת את כללי המשחק ועלולה לגרום לעוולות חמורות, אלא שהיא קולעת את העיתונאים למצבים נלעגים שבהם תחזיותיהם וקביעותיהם מתבדות בקול רעש אדיר. כפי שקרה שלשום במשפט אולמרט.
טבעי ומקובל שעיתונאים ינקטו עמדה בסוגיות שעל סדר היום. פסול ובלתי ראוי שכלי תקשורת הופכים לשופרות של מושאי הסיקור. ערוץ 2 אינו אמור לתת זמן מסך לאולמרט ולמקורביו כדי לסייע להם להיחלץ ממבחן הערעור והעמידה לדין בתיק הולילנד, ו"ישראל היום" לא אמור להתגייס כולו להשחרת דמותו של ראש הממשלה הקודם, שיצא זה עתה בניצחון מהדהד ממאבק משפטי מתיש. האמת הבסיסית הזו עומדת למבחן בעצם הימים האלה, באופן שבו מסקרת התקשורת את תיק הולילנד, הנדון בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.