אילנה דיין קראה לזה פעם "הרגע הכי חשוב בעבודה העיתונאית". כוונתה היתה למבחן שבפניו ניצב/ת העיתונאי/ת כל אימת שעליו להכריע אם לנהוג ביושר, בהתאם למצפונו, או לעגל פינות, למרוח, להתפשר. ובמלים אחרות – האם להתנהל מתוך אינסטינקטים של יושרה בסיסית או לפעול מתוך שיקולים זרים ומניעים תועלתניים. זהו מבחן שעיתונאים נדרשים לעמוד בו ללא הרף, בכל רגע של עבודתם. זה אחד מאינספור הרגעים שלאורכם מתנהלת עבודתם ושבהם עליהם להחליט אם לדווח דברים כהוויתם ולפרש התרחשויות בתום לב, או להתחשב בציפיות מושאי סיקורם, להיכנע לתכתיבי הבוסים שלהם, ולהציג מצגי שווא משיקולים שונים ומשונים.

הדילמה הזו, המלווה כל עיתונאי במהלך שגרת עבודתו, מחריפה במציאות משברית שבה עיתונאים נחשפים ללחצים, או לפיתויים גדלים והולכים, לעשות שקר בנפשם ולשעבד את יושרתם לאינטרסים זרים. זה קורה בחברות ובמשטרים שבהם חופש הביטוי מוגבל מלכתחילה או שהוא סובל מהצקות ואיסורים כתוצאה מהתפתחויות פוליטיות שליליות, וזה קורה גם בתוך כלי תקשורת הפועלים בסביבה דמוקרטית לעילא. עיתונאים מועדים להתקרנף לא רק משום שמורא השלטון עליהם, אלא גם משום שהמו"לים שלהם, שיש להם אינטרסים כלכליים ידועים, נושפים בעורפם.

בימים אלו חווה התקשורת הישראלית את הדילמה הזו בעוצמה גדולה מאי-פעם. האקלים הפוליטי נותן לגיטימציה להתנהלות תקשורתית מהזן שנובט ב"ישראל היום" וברשות השידור, והמציאות הכלכלית נותנת הכשר לסגנון עיתונאי הרווח בערוצי הטלוויזיה המסחריים, ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". התקשורת הישראלית נופלת קורבן לתנועת מלקחיים שלהב אחד שלה הוא תכתיבים פוליטיים ואידיאולוגיים מצד השלטון, והלהב השני פוצע את יושרתה משום שהוא מופעל על-ידי שיקולים מסחריים ציניים.

וכך, יותר ויותר מוצגת למאזיני תוכניות האקטואליה של קול-ישראל ולצופי ערוץ 1, כמו גם למאות אלפי קוראי "ישראל היום", תמונת מציאות מוטה, התואמת את ציפיותיו של השלטון; ואילו מיליוני הצופים (במצטבר) של תוכניות החדשות והבידור בערוצים המסחריים, כמו קוראי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", נחשפים למסרים נגועים באג'נדה סמויה, הבאה, בראש וראשונה, להבטיח את שרידותם, ובמלים פחות עדינות – לקדם את האינטרסים העסקיים של המו"לים. קהל הצרכנים הגדול של רוב כלי התקשורת בארץ אינו חש במניפולציה שנעשית עליו. הוא מקבל כפשוטו את המידע המוקרן אליו ואינו ער לכוחות שמאחורי הקלעים המעצבים את תמונת המציאות המוצגת לפניו.

אילו כל העיתונאים הנוגעים בדבר היו מתמודדים כראוי עם הרגע הכי חשוב בעבודתם, היו הכוחות האדירים (הפוליטיים והכלכליים) המעצבים את דימוי המציאות נתקלים בקושי של ממש לעשות בתקשורת ככל העולה על רוחם. אילו כל השדרים, העורכים, הכתבים והמפיקים, האחראים לתכנים המועברים לציבור, היו עומדים על דעתם, פועלים לפי אמות מידה מקצועיות ואתיות ונמנעים מלעשות שקר בנפשם – היה יותר קשה "לאזן" את תוכניתה של קרן נויבך עם קומיסר פוליטי מהימין; היה יותר מסובך לחינמון של שלדון אדלסון לסלף את המציאות כדי לקדם את מטרותיו של נתניהו; היה יותר מביך לערוצים המסחריים למכור זמן מסך בלי להצהיר על כך; והיה פחות נוח לטבלואידים הגדולים לנהל את מלחמת ההישרדות שלהם תוך פזילה מובהקת לארנקם של המו"לים.

אלא שככל שהמציאות המורכבת, שבה ההון והשלטון מעיקים על התקשורת, הופכת למוחשית יותר ויותר, כך נחלשים מנגנוני החיסון של העיתונאים והם ניצבים מותשים ופגיעים מול הרגעים הכי חשובים בעבודתם. עורכים, כתבים ופרשנים, שבזמנים אחרים גילו זקיפות קומה וחוט שדרה, הופכים לרכיכות ורותמים את המוניטין שלהם לשירות פטרונים בלתי מוצהרים. עיתונאים מסתגלים לתכתיבים, מתנדבים לצנזר את עצמם, ומתנהלים כשהם קשובים לציפיות גורמים זרים.

לתסמונת הזו יש השלכות ישירות לא רק על התנהלות מרבית כלי התקשורת, אלא גם על הזירה הרחבה שבה הם פועלים. פוליטיקאים, רגולטורים ואנשי עסקים מתבוננים באופן הנרצע שבו התקשורת מתפקדת ומסיקים את מסקנותיהם. אחת התוצאות האחרונות לכך היא נחישותו של השר משה כחלון לכונן גוף ממשלתי משותף שיפקח על הרשות השנייה ועל המועצה לשידורי כבלים ולוויין, ויאפשר בכך שליטה פוליטית על הערוצים המסחריים. ואין (כמעט) פוצה פה ומצפצף.