לא ברור לי במה שונה "אקס פקטור" מתוכניות הכשרונות המוזיקליים האחרות על המרקע, אבל אין לי ספק שהיא חלק ממגמה רחבה יותר, של תוכניות כשרונות שאובססיביות ביחס ל"אמיתיות" ול"אותנטיות" של המתמודדים בהן. השאלה שבאמת מעניינת ביחס ל"אקס פקטור" ולתאומותיה היא איך בדיוק קרה שקריטריון השיפוט הבולט ביותר, שאינו משתנה משופט לשופט או אפילו מפורמט ריאליטי אחד לאחר, הוא השאלה האם הפרפורמר המופיע על הבמה "מביא את האמת הפנימית שלו".
בתוכנית הבכורה של "אקס פקטור" גילמה את העניין בצורה הבולטת ביותר אפיזודה (שהפכה בינתיים ל"מיני שערורייה" בפני עצמה) שבמהלכה "השופט" רמי פורטיס נזף קשות במשתתף קאמפי במיוחד בשם חיליק כהן על כך שאינו אמיתי. פורטיס אף טען ש"האמת הרבה יותר טובה מהפרובוקציה", ובמשתמע, שאם המשתתף היה "אמיתי" יותר – ייתכן שהיה זוכה להערכת השופטים. זו ביקורת תמוהה; הרי כהן עצמו הצהיר שהוא רקדן ושחקן שהגיע לתוכנית כדי להציג מופע. ביקורת מתקבלת יותר על הדעת בהקשר הזה היתה שהמשתתף אינו יודע לשיר, או לחלופין שהמופע שהפגין לקה בחסר – אבל להתלונן על עצם העובדה שמדובר בשואו? ומה פורטיס בדיוק עושה שם, אמנות?
בניגוד לאותו משתתף נזוף, משתתפת אחרת זכתה לשלל שבחים מ"שופטת" אחרת, הזמרת שירי מימון, על כך שהשיר שהיא בחרה הוא "מאד את", ולא בשל טיבם של השיר או השירה. זאת חרף העובדה שמימון, מן הסתם, כלל אינה מכירה את המשתתפת.
תוכניות כמו "אקס פקטור" מקדשות משוואה שלפיה הופעה טובה היא זו שמסגירה טפח מעצמיותו של המופיע. אלא שהזיקה בין איכותה של יצירה לבין חשיפת הפנימיות רחוקה מלהיות מתבקשת. כדי להמחיש זאת אנצל את הבמה כדי להזכיר תוכנית ריאליטי שאני באמת אוהבת: "פרויקט מסלול" האמריקאית.
גם ב"פרויקט מסלול" ניתן לשמוע את השופטים משבחים לא פעם מתמודד על כך שהבגדים שיצר הם "ממש הוא", או לחלופין נוזפים במתמודד על כך ש"יצא מאזור הנוחות שלו", קרי, עיצב בגדים שלא נראים אופייניים לקו שהפגין. אולם בניגוד לשופטי תוכניות הריאליטי המוזיקליות הישראליות, כוונתם של השופטים ב"פרויקט מסלול" אינה שהמתמודד לא היה אותנטי מספיק, אלא שלא התמקד במיומנות שבה הוא שולט – טכניקת תפירה וסגנון ביגוד מסוימים.
במלים אחרות, ב"פרויקט מסלול" מחפשים אנשים מוכשרים ששולטים היטב בכלי יצירתם, ושלתוצרים שלהם מראה מאופיין שניתן למתג ולשווק. ה"שופטים" בתוכנית אינם מתחבאים מאחורי מושגים מיסטיים למחצה כאותנטיות, אלא מצהירים במובהק כי הם מחפשים יוצר מיומן שניתן להפוך את הבגדים שייצר למותג. מדי פעם אמנם מגיח מתמודד שהבגדים שיצר זוכים בתואר הנחשק "אמנות", אולם הכוונה אינה שהם מייצגים את האני הפנימי שלו בצורה בלתי מתווכת, פלאית, אלא שהם פשוט חדשניים – מושג הרבה יותר קל לעיכול.
הזמרת שירי מימון בתוכנית הריאליטי "אקס פקטור" (צילום מסך)
ניתן לטעון כי בניגוד לעיצוב אופנה, שהיא אומנות (craft), מוזיקה היא אמנות (art), והפער הזה הוא העומד ביסוד עולם המושגים השונה של כל תוכנית. אולם הזמרים שתוכניות ריאליטי-הכשרונות מעלות על נס אינם יוצרים עצמאיים, אלא בסך-הכל פרפורמרים – כלומר אומנים אף הם.
ניתן בהחלט לטעון כי פרפורמר טוב הוא כזה שיודע ליצור לעצמו פרסונה בימתית משכנעת ועגולה, כזו שהצופה יכול להאמין שהיא באמת "אמיתית" או משקפת את אישיותו של הזמר. זהו חלק מהפיתוי של מוזיקת הפופ – ההזדהות העמוקה שהיא יוצרת עם הזמר, אותה תחושה חמקמקה של היכרות הגם שאיננו מכירים כלל. אולם יש פער תהומי בין האמירה שפרפורמר טוב הוא לא פרפורמר בכלל, כלומר שהוא פשוט "אמיתי", לבין הטענה שמדובר במיומנות, ביכולת לגרום לצופה להרגיש כאילו מה שהוא צופה בו אינו שואו, אלא הזמר ב"מצב הטבעי" שלו, שר כפי שהוא שר במקלחת.
ההבדל בין פרפורמר טוב לבין פרפורמר גרוע אינו מידת האותנטיות שלו, אלא מידת האמינות שלו, כלומר: מידת השכלול של יכולתו לעשות מניפולציה על הצופים באמצעות קול ושפת גוף.
השאלה המתבקשת, אם כן, היא מדוע כל-כך חשוב לתוכניות הכשרונות להעמיד פנים שהפרפורמר אינו משחק ושהשואו אינו שואו? מה החשיבות של העמדת הפנים המתמשכת של שופטי הריאליטי, שלפיה זמר טוב הוא כזה שחושף את האני הפנימי שלו על הבמה, ולא מי שהמיומנות שלו כה משוכללת עד כי ביכולתו לגרום לצופה להרגיש שמה שהוא צופה בו הוא "אותנטי"?
כדי לענות על כך נחזור למתמודד שננזף על-ידי פורטיס. עושה רושם שהכעס עליו נבע מעצם כפירתו בכך שיצירה צריכה להיות ביטוי של עצמיות או פנימיות (הוא הרי בסך-הכל בא לעשות שואו), כפירה שחשפה בפני הצופים את העובדה שמה שתוכניות כמו "אקס פקטור" באמת מחפשות הוא מיומנות ותו לא. מובן שזו התפתחות בלתי רצויה בעליל מבחינתה של תוכנית דוגמת "אקס פקטור", שכן הדרישה לאותו גורם עלום וחמקמק, זה החורג מסתם מיומנות, העניקה לה את שמה.
הזמר עברי לידר בתוכנית הריאליטי "אקס פקטור" (צילום מסך)
מתחת לפני השטח, הסיבה המשמעותית יותר שבגינה כעס פורטיס היא שהופעה בלתי אמינה לכאורה, כמו זו של המשתתף הנזוף, חושפת בפני הצופים את העובדה הפשוטה שגם השופטים הם לא יותר מפרפורמרים שעושים שואו. האירוניה היא שמי שמשקיעים את המאמצים הגדולים ביותר בדחיסת השופטים לתוך תבניות מוגדרות ותחומות היטב – שירי מימון הדיווה, פורטיס המשוגע וכו' – הם הרי מפיקי התוכנית, השופטים של ה"שופטים".
למעשה, האמת שמאחורי הדרישה של "דה-ווייס"/"אקס-פקטור"/"כוכב-נולד" לאותנטיות היא שהן באמת אינן מחפשות את הזמר הבא, אלא את הסלבריטאי הבא. מושג חמקמק שאינו קשור לכישרון מוזיקלי, אלא למאפיינים אישיותיים ייחודיים, איזה גרעין פנימי לא "משוחק". לכן חטא החטאים של מתמודד הריאליטי, הסלבריטאי בפוטנציה, הוא לחשוף בפני הצופים את העובדה שהוא דמות. כדי להתקבל למועדון, צריך המתמודד לדעת להדחיק ולהכחיש דווקא את המיומנות שמלכתחילה הקנתה לו את ההזמנה אליו – את הכישרון שלו.