שני אירועים בינלאומיים העסיקו את רובנו בימים האחרונים. האחד עוסק בספורט – האולימפיאדה. השני עוסק במדע ובחקר החלל – נחיתתו המוצלחת של "סקרנות" על מאדים. אין זה מפתיע שאירועים מגנטיים כאלה מושכים תשומת לב לעניינים אזוטריים שאינם קשורים במהות עצמה, כלומר בספורט במקרה הראשון ובחקר החלל במקרה השני. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בדימויים מצולמים. ואכן, שני דימויים שסיפקו שני האירועים בולטים בעיסוקם דווקא בשיער. עיצוב שיער, ליתר דיוק, וכלל לא שגרתי. אולם בעיתון המיועד לאנשים חושבים דווקא, היחס לכל אחד מהצילומים הללו עורר אצלי תהיות.
הדימוי הראשון מתרכז בשחר צוברי, שמתוקף היותו הזוכה הישראלי היחיד במדליה באולימפיאדה הקודמת, זכה בכבוד לשאת את דגל ישראל ולצעוד בראש המשלחת אל תוך האיצטדיון בלונדון במסגרת טקס הפתיחה. מצויד בתספורת קצרצרה כצו האופנה העכשווית וכמקובל במיוחד בקרב ספורטאים, הוסיף צוברי מחווה אישית מרגשת: פאת ראשו הימנית עוצבה כדגל ישראל, כולל פסים, מגן דוד, ואפילו בצבעים התואמים.
הדימוי השני, אוניברסלי לעומת הראשון (לצערנו, לרכב המאדים לא צורפה משלחת ישראלית), מתמקד במדען צעיר, חבר בצוות הבקרה שהנחית את "סקרנות" על המאדים, שבלט בין יתר המדענים בתספורת יוצאת דופן בסגנון "מוהוק", כלומר פס שיער בולט לאורך הקרקפת, כששני הצדדים מגולחים, בתוספת עיצוב של כוכבים בצד המגולח.
היה אפשר לצפות ששני הביטויים של אינדיבידואליות, מקוריות ושבירת שגרה יזכו ב"הארץ" לתגובה משועשעת דומה. ואכן, כזו היתה התייחסותו של אתר העיתון להתנהלות המדען בנאס"א, שאף צירף ראיון מצולם עם המדען, שמתאר את התלהבותו מעבודתו ומסביר כיצד תספורות ייחודיות מסמלות ומשתלבות בהתפתחות הפרויקט שהפך למרכז חייו בשנים האחרונות.
אולם לא כך נהג "הארץ" במחוות השיער של צוברי. חוש ההומור והקלילות פינו מקום לביקורתיות וללעג. במדור "ועדת המדרוג" שבמוסף לשבת, הציבו את תמונת צוברי ותספורתו על קואורדינטות הטעם שלהם כ"רע" וגם כ"נמוך". הכיתוב שמתחת נתן הסבר חד-משמעי: "הדבר היחיד שיותר גרוע מערס זה ערס מאילת".
אמנם מדובר בעורכים שונים ובמדורים שונים לחלוטין, באופיים ובגישתם, אך בכל זאת מתעוררת תהייה לפשר היחס הקוטבי שלו זכו שני בעלי הפריזורות האקסצטנריים. לדעתי, ההסבר נעוץ בשילוב של שני גורמים: האחד הוא גזענות. לעורכי "ועדת המדרוג" קשה כנראה להישאר שווי נפש מול צעיר ישראלי בעל חזות מזרחית כשהוא יוצא מגדרו בהתלהבות פטריוטית. המניע הסמוי השני הוא, לדעתי, רגשי נחיתות קרתניים.
למעשה, דיווח "הארץ" על המדען המבודח מנאס"א אינו דיווח על המקרה עצמו ("שמנו לב למדען אחד עם תספורת מגניבה"), אלא דיווח על הבאזז שכבר רוגש סביבו ברשת, האמריקאית בעיקרה, מאז נחשפה תספורתו ברבים. וכן, כמו שניתן לנחש, הבאזז רובו ככולו מתלהב מהחינניות הקלילה של המדען. מכאן מרשים לעצמם גם הכבדים שבעורכי התוכן הישראלים להתלהב.
לא כך צוברי. דווקא כי הוא משלנו ודווקא משום שלא נשמעו קולות המגיבים בהתלהבות על תספורתו המיוחדת, כמו גם על הנפת הדגל אל מחוץ לנדנו, מי אנחנו, אנשי "הארץ", שנתלהב מכך. שיירגע צוברי ויצעד כמו נושא הדגל היפני. בשיער מסודר.
שיער, מתברר, הוא כר פורה לתגובה אינדיבידואליסטית. כשאדם נמצא במסגרת מאורגנת שבה כופים עליו תלבושת רשמית אחידה (כמו במקרה של מדעני חדר הבקרה בנאס"א ובמשלחות אולימפיות), השיער, אורכו, אחידותו וצבעו הם האלמנטים היחידים שמאפשרים מעט ביטוי אינדיבידואלי. לפעמים הדבר יכול להוביל לכיוון חתרני. טרם גיליתי אם השמועה שקבוצת חיילים שמגלחים באופן מתואם את שיער ראשם נחשבים למורדים בצבא היא צ'יזבט או אמת, אבל אין להתפלא אם זה אכן המצב. מבעד למדים, השיער הוא הטריטוריה הגלויה היחידה שנותרה שלהם.
מגיל צעיר, תספורות נתפסו אצלי כאקט של דיכוי שיש להתנגד לו. ייתכן שמדובר בטראומה שמקורה בספר הראשון בקריירה שלי שהתלונן על כך שהשיער הג'ינג'י שלי עבה מדי ודרש מאמי תשלום כפול. בישיבה התיכונית שבה למדתי נאלצתי להמציא לרב שלי מקורות הלכתיים המוכיחים כי גידול שיער ארוך אינו "כלי אשה" ואינו "חציצה בתפילין", כדי שלא יעיף אותי מהישיבה בגין סירובי להסתפר. גם בצבא רותקתי לא מעט שבתות בגלל תספורות שאיחרו לבוא. אפילו היום אני מוכן להסתפר, בצוק העתים, רק תחת ידיה האוהבות של אשתי, ולא חלילה בידי ספר מקצועי.
ברגר וחבריו הפכו את שיערם הארוך לשיר הנושא ואף לשם הסרט על אודותיהם ("שיער"), שביטא באופן המובהק ביותר – אפילו יותר מהלבוש הצבעוני – את התרסתם כלפי הממסד הבורגני. להבדיל, לאחר שהמנצ'ורים כבשו את סין במאה ה-17, הם כפו על הסינים את התספורת המוכרת לנו של ראש מגולח למעט קצוות שיער בקודקוד האסופה לזנב ארוך. פטריוטים סינים, נאמנים לשיערם הארוך, הכריזו כי "מוטב לאבד את כל הראש מאשר את השיער בלבד".
רק לצועד בראש המשלחת הישראלית לא ראוי לנצל את שיערו לביטוי אישי. נדמה שקובעי המדרוג במוסף "הארץ" היו מעדיפים שהוועד האולימפי הישראלי לא רק ילביש את חברי המשלחת בתלבושת אחידה ומכופתרת, אלא גם יכפה עליהם תספורת צבאית. או שפשוט איבדו לרגע את חוש ההומור שלהם.
נעם אורבך מרצה באוניברסיטת בר-אילן ובמרכז הבינתחומי הרצליה