קצת מקומם ואפילו עצוב שיקי מנשנפרוינד במאמרו על קמפיין "ברח למציאות" של רשת ב' אפילו לא ניסה לרדת לעומקה של כוונת המשורר. הוא מתייחס לדברים העומדים מאחורי הקמפיין ואפילו מצטט אותם, אך בעצם לא מגיב או מתמודד עם תוכנם. הוא מבטל אותם ומיד פונה לעסוק בפרשות התקשורתיות שרשת ב' היתה מעורבת בהן לאחרונה. אי לכך מצאתי לנכון לנסות להסביר את ההיגיון העומד מאחורי הקמפיין. להבהיר שההשוואה לטלנובלה אינה נוגעת להשוואת התוכן החדשותי לבידור (מה שמנשנפרוינד מנסה לטעון), אלא להשוואה בין הצורך הנפשי של המכורים לחדשות לזה של המכורים לטלנובלות. לא מדובר בתכנים זהים, אלא בצרכים נפשיים זהים.
נתחיל בבדיחה קצרה. גבר יושב עם חבר על בירה ואומר לו: ביני ובין אשתי יש חלוקת תפקידים ברורה. אני מתעסק בדברים החשובים באמת: כלכלת יוון שקרסה, הגרעין האיראני, נתניהו והקואליציה הדפוקה, ואשתי, שתהיה בריאה, אחראית על כל השאר: לרשום את הילדים לבית-הספר, לדאוג שהם אכלו, לקחת לרופא וכל שאר הדברים היומיומיים והלא באמת חשובים.
בכל בדיחה יש שמץ של אמת, אבל מאחורי כל אמת מסתתרת רק הבניית מציאות. כולנו חונכנו על ברכי האמונה בהייררכיה המאוד ברורה בין הדברים החשובים באמת לחשובים פחות. בין הדברים שברומו של עולם לאלה המתרחשים בד' אמות של החיים הקטנים והפתטיים שלי. יש לזה אפילו שם. כשהעולם החשוב פוגש בעולם החשוב פחות הוא קורא לו "האזרח הקטן".
קחו למשל את הסיטואציה הבאה. שמונה בערב. האות של החדשות לפתע נשמע. במעין התניה פאבלובית האב מזדקף. נהיה דרוך. מישיר מבט נועז למסך. היד נשלחת אוטומטית לשלט. האצבע מגששת ומגיעה בדיוק מופתי לווליום. היא מגבירה את העוצמה, וזאת בלי שהעיניים כלל יינתקו מהמסך. ואז נשמע מעין לחשוש אזהרה, "ששש.... שששש", המופנה כלפי הילדים שאותם, יש לציין, האב לא ראה בעצם כל היום.
ואם הילדה באה ואומרת לו, "אבא, אבא, תראה, ציירתי כבשה", הוא אומר לה, "אחר-כך. עכשיו אבא עסוק". במה אבא עסוק? בדברים החשובים. כמובן.
הטקס הזה, בווריאציות כאלה ואחרות, קורה בעבודה, באוטובוס ושוב בארוחת הבוקר שלמחרת, כשאבא מקבל את העיתון. הוא לא אשם. הוא גדל במדינה שהפכה את החדשות לפולחן. יש לנו ערוצים המוקדשים 24/7 רק לחדשות. מקומיים ומחו"ל. ובדיוק כאלה גם ברדיו. עיתונים יומיים. חלקם בחינם. אתרי אינטרנט המתעדכנים כל שנייה אונליין. לכל אלה יש אפליקציות המאפשרות לנו להתעדכן גם בסלולרי ובטאבלט. אינסוף מהדורות חדשות ותוכניות אקטואליה בערוצים הרגילים. ולאותם יחידי סגולה שהצליחו במקרה לפספס יש כל חצי שעה מבזק וכל שעה מהדורת חדשות קצרה.
ברור שאין שום בעיה בלראות חדשות כדי להתעדכן קצת במה שקורה. זה אפילו מבורך. אבל זה לא המקרה. אין נתונים מדויקים בעניין, אבל האזרח הקטן בישראל צופה, שומע, קורא ומתעדכן בחדשות יותר מחמש פעמים ביום, והוא עושה כן בזמן כולל של כמעט שלוש שעות. אם מנתקים את הרגלי צריכת החדשות שלנו מהנורמטיביות שלהם, רואים שמדובר בלא יותר מאשר הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, או בשמה היותר מוכר, OCD לכל עניין ודבר. קראו בבקשה את ההגדרה הבאה: "הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית מתאפיינת בביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש מחשבות. הפעולות הטקסיות מפחיתות את החרדה, אולם לזמן קצר, והן גורמות סבל וטרחה כשלעצמן".
דברים בחיים לא קורים סתם. לכל דבר יש סיבה. בטח אם הוא "גורם סבל וטרחה". מה שמוביל אותנו לשאלה הבאה: איזה צורך מספק פולחן החדשות האובססיבי? התשובה היא, הצורך לברוח מהמציאות. מדובר באסקפיזם טהור. אנחנו בורחים מהצרות הקטנות שלנו לצרות הגדולות של האחרים. מהבעיות בעבודה, היחסים המנוכרים עם האשה והעובדה שהבן בקושי מדבר - לסדאם חוסיין, הרצח הכפול בבת-ים וחוק הבריאות שאובמה הצליח להעביר זה עתה.
הצרות הגדולות של האחרים מפתות הרבה יותר. להבדיל מהצרות הקטנות שלנו, המחייבות אותנו לעשות משהו בעניינן - לצרות הגדולות של האחרים, על-פי רוב, אין כל נגיעה מוחשית לחיינו ואין לנו כל יכולת להשפיע על מהלכן. ופה בדיוק הכלב קבור. זה הסוד שמניע את תעשיית החדשות האדירה. מה שכל-כך יפה בצרות הגדולות של האחרים זה שהן מצד אחד מספקות בוסט רגשי מסעיר, אך מנגד הן לא דורשות מאיתנו לעשות דבר. הניגוד הזה הופך את האסקפיזם החדשותי למושלם. חטיפי רגש מועצמים ואינטנסיביים שאפשר לזלול ולזלול בלי להשמין.
אל תתבלבלו. ברמת התוכן אולי מדובר בתכנים המוגשים בשפה טיפה יותר גבוהה, אבל בסוף היום החדשות והטלנובלה נותנות מענה לאותו צורך נפשי. שתיהן מאפשרות לנו להתרגש מאוד, וזאת בלי לשלם את המחיר. ככאלה הן מושלמות כמעט כמו Windows shopping, אבל רק כמעט.
גיא וינברגר הוא המשנה למנכ"ל Y&R ישראל