ברצוני לחלוק על שתי טענות מרכזיות במאמרו של עוזי בנזימן "הבריחה אל הכורסה" (23.10.13): ראשית, הניסיון של בנזימן לתלות את אחוזי ההצבעה הנמוכים בבחירות המקומיות האחרונות בדעיכתן של רשתות המקומונים: האופן שבו קשר בנזימן בין אחוזי ההצבעה הנמוכים לדעיכת המקומונים היה אמיץ ואולי אף טבעי בעיני מי שמודעים למצבה של העיתונות המודפסת, אולם למרבה הצער הוא אינו מתיישב עם המציאות.

תחילה שואל בנזימן כך: "האם המקומוניות שהתגבשה כתעודת זיהוי, כמכנה משותף, כמענה לצורך אזרחי ממשי, מאז נוסדו 'כל העיר' ו'העיר' ב-1979 וב-1980, התמסמסה לחלוטין והתאדתה לתוך החלל האדיש והאסקפיסטי שבו שטה כיום ההוויה העירונית הישראלית?".

ובכן, אם נתעלם לרגע מהמיתולוגיה שהולכת ומתעצמת ככל שנוקפות השנים סביב עיתונים שאינם עימנו עוד, הרי שניתן להבין מדברים אלה כי בשנים שבהן היתה העיתונות המקומית בשיאה, הדבר השפיע מהותית על אחוז ההצבעה בבחירות המקומיות. מבט קצר לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעלה תמונה שסותרת במקצת את ההיקש של בנזימן.

על-פי הלמ"ס, בבחירות המקומיות של 1978, עוד בטרם הקמת "כל העיר ו"העיר", עמד שיעור ההצבעה על 57.3%. בבחירות של 1983, כש"העיר" ו"כל העיר" כבר פעלו והיו גורם משמעותי בעולם העיתונות הישראלי, עמד שיעור ההשתתפות על 59.2%. גידול לא משמעותי במיוחד, בטח לא כזה שניתן לייחסו לעוצמתם של המקומונים שפעלו באותן השנים.

בבחירות של 1989 (שנדחו בכמה חודשים בשל הרצון להפרידן מהבחירות לכנסת) היה הנתון דומה – 59.5%. בשנת 1993, תור הזהב של העיתונות המקומית, טרום עידן הטלוויזיה הרב-ערוצית (שרק קרמה עור וגידים), והרבה לפני שאתרי האינטרנט וצלחות הלוויין הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו – עמד שיעור ההשתתפות בבחירות המקומיות על 56.3%. כלומר, ירידה של אחוז אחד מבחירות 1978, שבה, כזכור, טרם הוקמו "כל העיר" ו"העיר". לשם השוואה: בבחירות 2008 עמד שיעור ההצבעה על 52%, לעומת כ-50% בבחירות האחרונות.

לא יהיה מוגזם לקבוע, אם כך, שמצבם ומעמדם של המקומונים בכל השנים הללו לא השפיע באופן מובהק, אם בכלל, על שיעור ההשתתפות, כפי שניסה לרמוז בנזימן במאמרו. וגם אם חל שינוי קטן באחוז ההצבעה, הרי שלא ניתן לייחסו להשפעת המקומונים.

טענתו השנייה של בנזימן, שברצוני לחלוק גם עליה, עוסקת באופן שבו סיקרו רשתות המקומונים את המערכות הפוליטיות ברשויות המקומיות בטרם הבחירות. לדבריו, עם תהליך הגוויעה של רשת שוקן התחזקה המגמה "שהבקיעה הבוקר מהקלפיות: המקומונים של שוקן ושל 'ידיעות אחרונות' בחרו לספק לציבור מידע ותכנים מעולם התרבות והבידור, פחות מהפוליטיקה המקומית. סגירת רשת זמן-מעריב במרץ השנה העצימה את הדינמיקה הזו".

שערי מקומונים של ידיעות-תקשורת באזור השרון, ערב הבחירות המקומיות 2013

עוד טוען בנזימן כי מקומוני שוקן וזמן-מעריב "היו בעלי תו היכר פוליטי (לאו דווקא מפלגתי) וסיפקו בימה לדיונים על ענייני העיר והיישוב. הם הנגישו לקוראיהם (והיתה להם תפוצה רחבה) את הסוגיות הקובעות את סדר היום של הרשות המקומית ומעסיקות את הנהגתה". עוד הוסיף בנזימן כי "לרשת המקומונים של 'ידיעות אחרונות' היה (ויש) פרופיל תקשורתי קצת שונה: כמו עיתון-האם, הם מגישים לקוראים עיתון במינון בידורי ונהנתני גבוה, אך גם הם, בדרכם, עסקו בענייני המקום ובאופן שהם מנוהלים על-ידי הרשות הנבחרת".

איני יודע מנין שאב בנזימן את ההנחה השגויה הזו ואילו עיתונים הוא קרא בחודשים האחרונים. לפחות בכל מה שקשור לרשת ידיעות-תקשורת, שבה אני עובד כיום, הדברים רחוקים מהמציאות. מספר הישיבות שנערכו, מספר המלים שהוקלדו, נפח הכתבות שהתפרסמו ועשרות הגליונות שהופצו בנושא הבחירות המקומיות ברשת ידיעות-תקשורת בחודשים האחרונים מעידים על ההפך הגמור.

גם הניסיון ליצור מצג שלפיו רשתות שוקן וזמן-מעריב "היו בעלי תו היכר פוליטי", לעומת הפרופיל ה"בידורי" של "ידיעות", רחוק מהאמת.

כמי שהחל את דרכו העיתונאית ברשת זמן-מעריב, אי-שם בסוף שנות ה-90, וסיקר מערכות בחירות מקומיות כבר אז, אני יכול לומר בבטחה כי העיסוק בבחירות המקומיות כיום בידיעות-תקשורת אינו שונה מזה של הימים ההם בזמן-מעריב, למרות ההבדלים בתקופות, ובעיקר במשאבים.

חרף האילוצים הרבים שאנו מתמודדים עימם, ובראשם המחסור בכוח אדם, הבחירות המקומיות היו נושא הסיקור המרכזי ברשת ידיעות-תקשורת בחודשים הללו, ועדות לכך, כאמור, ניתן למצוא בנקל בארכיבים, ואולי אף בדוגמה הבאה:

בישיבה מיוחדת שנערכה בקיץ עם עורכי הרשת לקראת החגים עלתה השאלה איזה "גליון נושא" מיוחד עלינו להוציא כסינדיקציה בשבוע השני של חג סוכות, שבו כל עובדי הרשת יוצאים לחופשה מרוכזת. באופן מסורתי כמעט, גליונות אלה מאופיינים בהיותם קלילים ו"בידוריים", מוצר שיהיה קל להפיקו בזמן הקצר שעומד לרשות הארגון, ובמקביל שיהיה נוח לקוראים לעכל בתום ארוחות החג. בדרך כלל מדובר בפרויקטים צבעוניים על דוגמניות וסלבריטאים מסוג רשימת "100 האנשים היפים והנכונים", או מוסף מיוחד שעוסק בספורט, תרבות, אוכל, מוזיקה – כל דבר שינעים את זמנם של הקוראים ולא יכביד על נפשם בתקופת החגים.

אלא שהפעם, בצעד מאוד אמיץ, הוחלט שרשת ידיעות-תקשורת תקדיש את המוסף (שהופץ בשלהי ספטמבר האחרון) לבחירות המקומיות שעמדו בפתח. נושא כה רציני, כה משעמם, כה לא פופולרי וכה לא נגיש לקוראים הפך במהרה לחוד החנית של הרשת בשל חשיבותו הרבה עבור האזרח. עשרות עיתוני הרשת הוקדשו לראיונות עם מועמדים, נושאים בוערים, דיון נוסף בכתבי האישום העומדים נגד ראשי עיר ומועמדים – וכל זאת כדי להקל על הקורא להגיע ב-22 באוקטובר 2013 לקלפי ולבחור. במלים אחרות, ההפך הגמור מ"מינון בידורי ונהנתני גבוה".

לכן, כדי לענות על השאלה מדוע יש ירידה עקבית ומדאיגה בשיעור המצביעים בבחירות (הארציות והמקומיות כאחד), צריך להתחיל לחפש במקום אחר. דעיכת המקומונים, כפי שהובהר לעיל, אינה גורם מרכזי, אם בכלל.

יתרה מזו, ייתכן שהמשפט האחרון במאמרו של בנזימן יכול לספק תשובה מסוימת לקשר בין שתי התופעות, בין הסיבה למסובב: "במציאות שבה הפרט מייחל לשקט ובורח מכותרות מטרידות, לאומיות ובינלאומיות, בכלי התקשורת הארציים, הוא בוחר שבעתיים שלא להעסיק את עצמו בסוגיות מעצבנות הנוגעות לחייו היומיומיים. ללא מקומונים, קל יותר להימלט לכורסה, וממנה בכלל לא רואים את הקלפי".

ניתן להסיק מכך כי לא רק שדעיכת המקומונים לא השפיעה על התנתקותו של הפרט מהמתרחש סביבו ולהחלטתו שלא להצביע בבחירות המקומיות, ובוודאי לא גרמה לכך – אלא שהסתגרותו של הפרט בדלת אמותיו וחוסר ההתעניינות המופגן שלו בקהילתו תרמו, אולי, לדעיכת המקומונים.

סימון טטרו הוא העורך הראשי של אשכול עיתוני השרון בידיעות-תקשורת