לטענת ד"ר משה צימרמן, חוקר קולנוע ותרבות ישראליים, הצלחת הסרט "בית לחם" נובעת מתרומתו לביצור הטענה הפופוליסטית ומשוללת היסוד שאין סיכוי אמיתי ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן משמעות הצלחה זו היא שהסרט "שקרי", משום שהיא נקנתה בשל יכולתו להסוות את ה"אמת", ולא בזכות ההתייצבות לצדה בקול צלול. ולבסוף, כדי להסתיר את סיבת הצלחתו האמיתית, מנמקים אותה "קובעי טעם בולטים" בסופרלטיבים נוסח "רעננות חדשנית" או "תעוזה יוצאת דופן".

האם "בית לחם" אכן חייב את הצלחתו למסר הגורס שאין סיכוי אמיתי ליישוב הסכסוך היות שהוא מסר המחניף לדעת הקונסנזוס? בעיני, ספק אם הסרט בכלל טוען טענה כזו. "בית לחם" (זהירות, ספוילרים קשים לפניכם) אמנם משרטט דמויות השבויות בתוך הנחות המוצא של עולמן – הנער הפלסטיני סאנפור מגלה שאין דרך חזרה מהבחירה שביצע תחת מצוקה לשתף פעולה עם המודיעין הישראלי, המחויבות של איש השב"כ רזי למערכת מתגלה כתובענית יותר ממחויבותו לסאנפור, שהוא מחשיב כבן – אבל אין בכך כדי לשלול אפשרות של פתרון שישנה את ההנחות הללו.

ההפך הוא הנכון: בעולם הסרט דווקא מיוצגת אפשרות של פתרון, או למצער של הנסיונות להשיגו, בדמות אזכורים חוזרים ונשנים של משא-ומתן המתקיים בין ישראל לרשות, המתואר לא פעם כגורם רלבנטי במערך קבלת ההחלטות של הדמויות. בעניין זה נראה שהסרט מאמץ את עמדתה של להקת פונץ', שלפיה "השלום יגיע כמו חץ יתום ופגיע", נוסח השלום עם מצרים, ולא כתוצאה מתהליך פיוס עממי ש"יתחיל מלמטה".

צימרמן אינו מפרט כיצד הגיע למסקנה בדבר המסר העיקרי של הסרט, וחשוב מכך, מהן לדידו הבחירות הקולנועיות או המהלכים הנארטיביים המסייעים בניסוחו. אם כוונתו היתה לטעון שהוא מובלע בעיצוב דמויות הפלסטינים – לכולן נגיעה זו או אחרת להתנגדות האלימה לכיבוש, כמה מהן מתנהלות באופן כוחני עד מושחת – הרי שניתן לטעון כי הסרט מראה מאבקי כוח הקיימים בהכרח בכל הקשר חברתי. כוחו של "בית לחם" בכך שהוא משאיר את השיפוט לצופה, ובעיני זו הבחירה שצימרמן ממאן לקבל.

הנקודה הארכימדית של ביקורתו של צימרמן אינה נמצאת לטעמי במקום שהוא עצמו מסמן – במסר שהסרט כביכול מקדם (שהרי כפי שטענתי, ספק אם הוא בכלל קיים) – אלא דווקא בטענה ששאל מגדעון לוי בדבר אי-ייצוג ההקשר הפוליטי בסרט. טענה זו נשמעת שוב ושוב בשנים האחרונות בהקשר של סרטים ישראליים (ובעשור האחרון אף ביתר שאת), ודומה שהפכה למעין קריטריון-על שדרכו נבחן הקולנוע הישראלי בחוגים אינטלקטואליים. אין לך הוכחה טובה יותר לכך מאשר המאמר של צימרמן עצמו, שמונה בזה אחר זה את כל הסרטים ה"חשודים" באי-עמידה בקריטריון.

בלי להיכנס לדיון הפרטני בכל סרט, דומה שעצם הצבת קריטריון כזה – "אין לביים סרט על סיטואציה פוליטית ללא הצגת הנסיבות שגרמו לה" – היא בגדר התערבות בעייתית במעשה האמנותי. כדי לבחון אותה יש לשאול אם תיתכן יצירה קולנועית שלמה, עם נפח אמנותי ומוסרי, הדנה בסיטואציה פוליטית ללא הצגת ההקשר שלה. ומה יותר מתבקש מאשר לדון בשאלה הזאת באמצעות מקרה המבחן של "בית לחם".

"בית לחם" הוא סרט שבוחן את הבחירות המוסריות של גיבוריו, כל אחד ואחד מהם בעולם שבתוכו הוא מבוֹסֵס. הוא לוקה בתיווך העולם הפנימי של הדמויות המרכזיות בכך שהוא נוטה להעדיף הכרזה שלהם של רגשותיהם תחת האתגר העדין של ייצוג הרגשות באמצעות ניואנסים סיפוריים. כוחו, לעומת זאת, ביכולתו הנהדרת לתאר סיטואציה מורכבת מכמה נקודות מבט, וכתוצאה מכך ליצור בתודעת הצופה יותר ממוקד הזדהות אחד.

במובן זה, כפי שכתבה יפה פרופ' רות רונן בתגובה לגדעון לוי, החלוקה שהוא עורך בין טובים לרעים אינה חופפת את לאום הדמויות. יתר על כך, ספק אם בכלל קיימת בו דיכוטומיה כה ברורה של טוב ורע: המציאות של כל אחד מגיבורי הסרט מורכבת משני היסודות גם יחד. כך למשל בסצינת ההשתלטות של הצבא הישראלי על בית משפחה חפה מפשע, כדי להרוג את אחיו של סאנפור, בכיר בגדודי חללי אל-אקצא, מצאתי את עצמי בעת ובעונה אחת גם מזדהה עם מטרתו של רזי וגם נגעל מהמניפולציה שהפעיל על אם המשפחה כדי להשיג אותה. וזהו רק מקרה מייצג אחד מתוך מערך הזדהות סבוך ומשתנה תדיר.

האם הנכחת הנסיבות ההיסטוריות היתה מוסיפה לסרט רובד מוסרי שחסר לו? לטעמי, ההפך הוא הנכון. "בית לחם" מציג מקטע מציאות המתרחש בפרק זמן מובחן וקצר, ואת ההקשר משלים הצופה בעצמו, כל אחד על-פי עולמו וטעמו האישיים (בדיוק כמו בדוגמה שזה עתה תיארתי). האפקט שהוא יוצר דומה לכן למכת ברק, המגיחה משום מקום ונותרת ספוגה בגופו של הצופה.

בנסיבות כאלה, שיעור ההיסטוריה שבו מצדדים צימרמן ולוי היה כופה על הסרט מימד דידקטי שעומד בסתירה גמורה לבחירה המרכזית שמכוננת אותו: היא היתה מכריחה קריאה של מהלכי הדמויות כפוף לעיקרון מארגן הנמצא מחוץ להן, ובכך מאפשרת לצופה להוריד את עיניו מהמעקב הסיזיפי, המפותל והטרגי אחרי בחירותיהן הפרטיות, שהוא-הוא לב לבו של הסרט.

ליצירות מהטיפוס שצימרמן ולוי מעדיפים יש נטייה ליהפך לטקסט פוליטי מטיפני, המסמן מטרות סביב חצים ירויים. נוסף לכך, לא פעם שכרן יוצא בהפסדן, שכן סופן להרחיק את הצופה מהמסר ההומניסטי המקופל בהן. באופן עקרוני יותר, אכיפה של קריטריון-על כזה היא פתח לדוגמטיות החונקת כל יומרה אמנותית באיבה. כוחות האכיפה יתבעו מ"ואלס עם באשיר", לשם המחשה, לחרוג מנקודת המבט האישית שדרכה הוא מסופר, על אף שזה מה שהוא – סרט אישי. בקיצור, משטרת מחשבות.

"בית לחם" יוצא נגד התפיסה הזאת, גם בבחירתו שלא לדובב את ההקשר, אבל גם בסוף הפתוח שהוא מניח לפתחו של הצופה. במובן זה הוא אויב חמקמק במיוחד עבור התרים אחר "האמת האחת". באופן אישי, במחשבה ראשונה נדמה לי שהוא אכן סובל מהטיה פרו-ישראלית בלתי נסבלת: סצינת הסיום, שבה סאנפור מרוצץ את ראשו של רזי באבן, אינה קונסיסטנטית עם דמותו המופנמת והעדינה של הנער הפלסטיני, ונראתה לי כמי שנועדה לייצר קתרזיס בלב הצופה הישראלי; מעין מות קדושים מטהר ומכעיס.

מחשבה שנייה העלתה שהמראה של סאנפור יושב ליד הגופה וממרר בבכי, מחכה אולי להיתפס, מציע אפשרות של קטיעת המעגל המייאש פיגוע-חיסול-פיגוע; הנסיבות הספציפיות שבעטיין רצח את איש השב"כ מכריעות אותו, הוא קורס, וכמו מוותר על האפשרות לברוח לעירו ועל-ידי כך להנציח את דפוס הסכסוך, של משחק החתול-עכבר. מה התשובה הנכונה, אם כך? אין, וזה היופי, למגינת לבם של המחנכים.