הוויכוח שמתחיל להתלהט סביב הסרט "בית לחם", שנתפס בתחילה כעוד סרט שעומד לגאול את החברה הישראלית בכלל והקולנוע העברי בפרט מכל תחלואיהם, חשוב בהרבה מן האופן שבו הוא ייתפס בסופו של דבר בתודעה הישראלית והקולנועית הקולקטיבית שלנו. וזאת מפני שהסדקים שאט-אט מתגלים, כצפוי, בחזותו הכביכול מושלמת הם סימפטום לשניים מהמאפיינים היותר כאובים של התרבות הישראלית (ולא רק) מזה ושל צרכן האמנות (הזעיר-בורגני והמגה-קפיטליסטי) מזה.
מקורם של שני התחלואים מדהים כל מי שמוכן להיחשף אליו, מאחר שהוא קשור לאחת הסוגיות שבני-אדם מנסים לעשות הכל כדי לא להיות מודעים לקיומה: סוד ההצלחה של יצירות אמנות. חשוב לשים לב שהדגש הוא על יצירות מצליחות, ולא על יצירות טובות, נחשבות או מעמיקות. על הנושאים האחרונים ניתן למצוא אלפי מאמרים וספרים מלומדים, אבל ספרים ומאמרים שמסבירים מדוע יצירות אמנות מצליחות – נדירים מאוד.
בשל אופייה המקומם של הקביעה האחרונה, חשוב להבהיר מיד שהכוונה אינה למאמרים וספרים שמתארים את ה"הצלחה" במונחים של רווח כספי ופופולריות או הימצאותם של ערכים נעלים ואיכויות ייחודיות – אלא להבנה הפשוטה, החותכת, המכאיבה (ובדרך כלל, גם שלא נעים להכיר בה) של הסיבות לכך שצרכן מסוים של יצירת אמנות נהנה ממנה, חשב שהיא איכותית ומשמעותית והוצף בשל כישוריו להכיר בגדולתה בפרץ של אהבה-עצמית על היותו אדם כה נאור ומעמיק. זוהי אותה התפרצות שמנעה ממנו לראות את המסר האמיתי שטמון באותה יצירה, שתמיד (אבל תמיד), אם היא זוכה לאהבת הרבים, אות הוא לכך שהוא שונה מאוד מ"מה שנדמה שהוא" במבט ראשון, ולעתים קרובות להכעיס הוא אף רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב.
ניתן להביא דוגמאות רבות לתופעה הנזכרת, מהפרות הכי קדושות שהחברה הישראלית סוגדת להן. המרכזיות המתמשכת של חנוך לוין בדרמה ובתרבות בישראל ב-40 השנים האחרונות, שמתמיהה במיוחד לנוכח העובדה שכתיבתו היא חזרה מונוטונית על רעיון אחד (בדבר האטימות האנושית, החדורה בכורח המתמיד להשפיל את כל מי או מה שהיא נתקלת בו), ושקל להסבירה בסיפוק שהוא מסב לכל מי שנחשף לעולם הלויני (וחש מיד שהוא "חסיד אומות העולם" בהשוואה לדמויותיו של לוין).
כרזת הסרט "החיים על-פי אגפא", 1992
או למשל סרט עתיר הצלחה ורב-השפעה כמו "החיים על-פי אגפא" (אסי דיין, 1992), שזכה לאהדת הקהל חרף העובדה שרוב גיבוריו נטבחים על-ידי חבורת חיילים שהשירות בשטחים הפך אותם לאלימים, וזאת בגין סיבה יחסית פשוטה: כותרת בלתי ניתנת להחמצה (שמשתכחת מהמודעות מיד אחרי שהטביעה בה את חותמה) שמופיעה בתחילת הסרט ("בעוד שנה מהיום") והופכת את כל אירועי הסרט, שתואמים את החרדות הישראליות האפוקליפטיות ביותר, ל"תרנגול כפרות" סימבולי, חזון תעתועים מאיים שהצופים אומרים עליו, בלי משים, "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי. זה התרנגול (קרי, גיבורי הסרט) ילך למיתה, ואנחנו נלך לחיים טובים וארוכים ולשלום".
כך גם קורה ברוב הסרטים הישראליים שעוסקים במקומות שממלאים המלחמה והערבים בהוויה הישראלית. ניתן להביא דוגמאות לרוב, ביניהן הסיום של הסרט "חמסין" (דני וקסמן, 1981), שנתפס כסרט המוחה נגד הגזענות כלפי ערבים ובעצם הבטיח כי סילוקם מההוויה הישראלית יעניק לה את האפשרות להפוך למדינה אירופית קרירה ורווית גשומים חושניים; סופו הכביכול חתרני של הסרט "מאחורי הסורגים" (אורי ברבש, 1984), שבו אסירים פלסטינים אידיאליסטים חוברים לאסירים מזרחים פליליים וללוחם שלום אשכנזי האוחז בדעות שמאלניות קיצוניות (דמוי אודי אדיב), כדי לאפשר לצופים ה"שמאלנים" בסרט לצאת ממנו בתחושה כי "החזון הגדול של נצחון השמאל בישראל יכול לקרום עור וגידים", ולצופים ה"ימניים" בסרט להתנחם בכך ש"השמאל נשאר כלוא בבית-הסוהר, ולכן אינו עומד להיות דומיננטי בקרוב במציאות הפוליטית הישראלית" (מה שהוכח כנכון עד היום).
או הסרט "שתי אצבעות מצידון" (אלי כהן, 1986) שבאופן לא מפתיע (מתוקף היותו סרט של דובר צה"ל) מעמיד פנים כאילו הוא בוחן שורה של סוגיות הנוגעות למוסר המלחמה בלבנון, אבל לוקה בכך שהוא מתעלם לגמרי מהשאלה הכי חשובה בנוגע למלחמה הזו (מדוע היא בכלל פרצה לעזאזל), כאשר הוא מתאר את המלחמה כאילו בספר "בראשית" (פרק א', פסוק א') כתוב: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת מלחמת לבנון" (ומובן שזו רק בעיה ראשונה משלל בעיות שבשל העובדה שהסרט היה חדור בהן, אצו-רצו כ-800 אלף צופים לבתי-הקולנוע לצפות בו).
וגם הסרט "בלוז לחופש הגדול" (רנן שור, 1987), שרבים רואים בו את נעוריהם רוויי המחאה נגד הממסד המקריב את בניו לשווא ואימי המלחמות הלא-נחוצות, אבל אינם שמים לב לכך שכל גיבוריו חדורים בנכונות העזה "למות בעד ארצם" – וכי הם נותנים ביטוי לכך בין השאר בשיר הסיום של הסרט ("הליכה לקיסריה" של חנה סנש), שהוא לא פחות מאשר המנון הנכונות להיענות לקולות לאומיים עלומים הקוראים לך לקום וללכת לעזרת העם.
כרזת הסרט "ואלס עם באשיר", 2008
ניתן למנות דוגמאות נוספות רבות, אך מטעמי צמצום נקפוץ אל הסרטים המאוחרים, שניסו להתמודד עם מלחמת לבנון הראשונה בפרספקטיבה של זמן, זכו בפרס אופיר הישראלי והיו מועמדים סופיים לזכייה באוסקר האמריקאי – "בופור" (יוסי סידר,2007), "ואלס עם באשיר" (ארי פולמן, 2008) ו"לבנון" (שמוליק מעוז, 2009). שלושת הסרטים הציגו את המלחמה כחוויה לא סימפטית, אך גם ככזאת שמעמידה את הגיבור הישראלי במבחן חשוב, שהצופים המדומיינים של הסרט שמחים שהוא יכול לו.
שלא לדבר על כך ששלושת הסרטים מתעלמים – כפי שציין מאיר שניצר ב"מעריב" (14.7.09) – "מההקשר הפוליטי של מלחמת לבנון; כאילו החיילים נקלעו סתם כך לטיול שנתי שנשתבשו מהלכיו", ובמקביל חוטאים – כפי שכתב בצדק רב אורי קליין ב"הארץ" (14.7.09) – בכך שככל שהם בוטים יותר בתיאור זוועות המלחמה וסבל האוכלוסייה שבקרבה היא מתחוללת, הם מעצימים גם את סבל החיילים הישראלים, שנאלצים להיות חלק ממנה. במלים אחרות, הם הופכים את הצופים בהם פעם נוספת לחלק מההוויה הישראלית של "יורים ובוכים", שאיפיינה בדרגה זו או אחרת כמעט את כל סרטי המלחמה שהופקו כאן בשנים האחרונות.
למרבה הצער, אבל גם כצפוי, מגמה זו הגיעה לשיאה דווקא בסרט החדשני והמרתק של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר", סרט שגם חטא בגיוס מקומם ומיותר של השואה כדי למרק את חטאי ישראל במהלך המלחמה, וגם העז להסביר את הטבח בסברה ושתילה בעזרת הטיעון הנקלה שרק אריק שרון ויצחק שמיר (הלא-נאהבים והמאוד-אטומים) העזו לעלות: "ערבים נוצרים הרגו ערבים מוסלמים – וללא שום סיבה תלו את האשמה דווקא ביהודים".
ההצבעה על "חטאיו" הייחודיים של "ואלס עם באשיר" אינה תולדה של רצון להלבין את פניו של יוצרו (חס וחלילה), שתרומתו לקולנוע הישראלי עומדת לזכותו גם (ואם) הוא שוגה מבחינה פוליטית, לעניות דעתי. מקורה ברצון להצביע על כך שהחידושים יוצאי הדופן שיש בסרט "בית לחם" (באמת או כביכול) אינם הגורמים להצלחת או אי-הצלחת הסרט, שלאחר שזכה בפרסי אופיר החשובים ניתן להצביע עליו כסרט שלפחות הממסד הקולנועי בישראל רואה בו סרט משובח. אם נוסיף לכך נהירה של צופים וביקורות אווירה אוהדות של קובעי טעם בולטים, כשלמה ארצי בטור הפותח של המוסף הנקרא בישראל ("7 ימים", "ידיעות אחרונות", 18.10.13) – נוכל לקבוע כי לפנינו עוד סרט שניתן לקשור לו את כתר ה"הצלחה".
אך מה שחשוב באמת הוא שנבין כי משמעות ה"הצלחה" הזאת – שגרמה לרב-צופה ש' ארצי לומר לזוגתו בסוף "בית לחם" במפורש, "בואי נתערב שיש לנו פה סרט לאוסקר" – היא שמדובר בסרט שקרי, כפי שקבע גדעון לוי ב"הארץ" (6.10.13). ועל אף שנהוג לראות בגדעון לוי מין ילד רע שנהנה לצעוק על כל פרה שמתחילה להיות קדושה כי היא עירומה, אין ספק כי במקרה זה לפחות (ובעצם, כפי שקורה בלא מעט מקרים) יתגלה לימים כי רוב כותבי המאמרים הרציניים שיכתבו על "בית לחם" יסכימו איתו (כפי שכבר קרה, למשל, לעוזי בנזימן בהתייחסות נבונה במיוחד לאופן שבו מתקבלים סרטים במקומותינו, שפירסם ב"העין השביעית").
הסיבה לכך פשוטה, אם כי לא תמיד נעימה לאוזנו (ולתודעתו) של הנאלץ לפגוש בה: בני-אדם בכלל וצופי סרטים בפרט "אינם אוהבים", כדברי המשורר מאיר ויזלטיר, "את המיץ המר שזב מהאמת". ולכן הם הולכים לסרטים (או צופים בהם בדרכים אחרות) מפני שהם יודעים כמעט בוודאות שהם ישפרו את "תמונת העולם שלהם", או בלשונו של ויזלטיר, "יאכילו אותם בממתקים". וחשוב להדגיש כי המלה "כמעט" המופיעה במשפט הקודם נועדה להחניף לקוראים האינטליגנטים במיוחד, שאינם אוהבים לחשוב ש"הם, כמו כל האחרים, נופלים למלכודות הפשטניות שהסרטים טומנים להם".
ולפיכך שומה על כל צופה נאור שלאוזנו גונבה שמועה על "סרט חדש ומוצלח במיוחד", שרבים משכנעים אותו כי הוא "חייב למהר לצפות בו" בשל רעננותו החדשנית" או "תעוזתו יוצאת הדופן" וכו', לדעת כי הוא יכול בהחלט גם לא למהר. הסרט, קרוב לוודאי, אינו כזה חדשני. ולכן הוא יכול או ליפול בפח שלתוכו נפלו (ועוד ייפלו) רוב הצופים בסרט, או לחלופין לצפות בסרט בקפדנות חשדנית שתאפשר לו לגלות את "התרמיות" או "הטריקים" הקטנים (ואולי הגדולים) שיש בו, ולספר עליהם לאלה ששלחו אותו לצפות בסרט – ולהפוך בעל-כורחו למשבית שמחות.
ואפשר כמובן, גם לכתוב על כך ספר, שייקרא למשל "הסרטים הסמויים מן העין", ולפרסם אותו בהוצאה כמו רסלינג (רצוי בשנת 2007). וניתן גם לכתוב מאמר קצר בנושא, שבו ייאמר כי ברוב המקרים, כאשר מדובר על יצירת אמנות "מצליחה" ו"נועזת", שמצליחה להציג אמיתות נועזות שעד כה אף אחד לא העז לחשוף, זה כנראה אינו המצב לאשורו. והספקן כי יקום וישאל, "מדוע אתה כה בטוח שזה אכן המצב?", השב לו: "זאת ההצלחה, טמבל, זאת ההצלחה". הווה אומר, חזקה כי יצירות מצליחות אינן "נועזות" או "חדשניות" או "נושאות אמיתות חובטות".
כרזת הסרט "בית לחם", 2013
ובפעמים המעטות להכאיב שבהן יצירות "מצליחות" הן גם "חדשניות" וגם "בוחנות לב וכליות" וגם "אמיצות" וגם "מטלטלות בנועזותן", קרוב לוודאי שמי שמתמוגג מהן אינו יורד לסוף דעתן. וכבר אמר על כך מבקר אמנות חכם וזקן אחד (שהיה כנראה גם סיני): צרכן האמנות הפלסטית הממוצע, שאוהב ציורים אימפרסיוניסטיים יותר מאשר ציורים בזרמים פחות פיגורטיביים (נניח, מינימליזם או ציור מופשט), אינו מבין באמת מדוע הוא אוהב את הראשונים, ממש כמו שאין לו מושג ירוק לגבי טיבן של הסיבות שבגללן הוא מסתייג מהאחרונים. לגבי אלו ואלו הוא לא-מבין (שלא לומר בור ונבער) באותה מידה.
ואם לחזור לרגע ל"בית לחם", הרי שנראה שהסיבה לכך שכל השלמה ארצים למיניהם כה מאוהבים בו נובעת מסיבה מאוד פשוטה וכואבת: הבון-טון הישראלי היום הוא להאמין שאין סיכוי אמיתי ליישוב הסכסוך בין הישראלים (כלומר, היהודים) לפלסטינים (כלומר, בני העם הפלסטיני שחיים בגדה המערבית). מההמחשה של "כביכול עובדה" זו מתפעמים כמעט כל אלה שמתלהבים מהסרט. אבל למרבה השמחה זאת אינה "אמת", אלא הלך רוח שקשה להחליט מה הוא יותר, גחמני או תמוה, ושולט כרגע בציבוריות הישראלית ממש כמו שבימים הרעים ההם שלטה בו התפיסה כי "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר" או כי "טובה שארם א-שיח' בלא שלום מאשר שלום בלי שארם א-שיח'". קונספציות מוטעות, שלא צריך יותר מאשר "לחץ אמריקאי (שבוא יבוא במהרה בימינו אמן)" או "אינתיפאדה שלישית מרה ואכזרית מקודמתה (שתפרוץ במוקדם או במאוחר אם לא יושג הסדר עם הפלסטינים)" כדי לגרום להם לקרוס כמו מגדל קלפים.
ולא נותר אלא לסיים בשתי ברכות, שכדאי שכל פטריוט ישראלי יתחייב לומר באדיקות כמה פעמים ביום: "מי ייתן והפעם נשכיל לפעול כהלכה בטרם תבוא הפורענות המיותרת ותפקח את עינינו"; ו"בחלוקת ירושלים ננוחם כולנו". ואידך זיל גמור.
ד"ר משה צימרמן הוא חוקר קולנוע ותרבות ישראליים
