המעגל
עיתוני החדשות המודפסים אינם יכולים להציע ללקוחותיהם את המידע החדשותי המשמעותי ביותר של היום: תוצאות הבחירות ברשויות המקומיות. אלו החלו להימסר באמצע הלילה, לאחר זמן סגירת המהדורות, והעיתונים מתרכזים לכן במה שהם כן יכולים לומר על הבחירות ומצביעים כולם על אחוז ההצבעה הנמוך ("ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מנפיקים מהדורות שניות, שבהן מצוינות תוצאות אמת חלקיות).
"ברקת וחולדאי מקווים ששיעורי ההצבעה הנמוכים לא יביאו למהפך", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הצביעו ברגליים: כמחצית מהישראלים לא הגיעו לקלפי", נכתב בזו של "מעריב". "אדישים" היא כותרתו הראשית של "ידיעות אחרונות", גם במהדורה השנייה שהוציא (ובה דיווח כי "מסתמן: ברקת ניצח"). "אדישות בבחירות המקומיות: שיעור הצבעה נמוך בערים הגדולות", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום" (הכותרת הראשית במהדורה השנייה היא "ירושלים של ברקת").
ראש עיריית חיפה יונה יהב מקבל את תוצאות הבחירות, 23.10.13 (צילום: אבישג שאר-יישוב)
"אין לי מושג מה יהיו תוצאות הבחירות ברגע כתיבת שורות אלה. אבל יש לי מושג אמיתי על אופיו של הבוחר שמעמיד בסכנה של ממש את הדמוקרטיה הישראלית. פחות מחצי מהמצביעים הטריחו את עצמם לקלפי בירושלים. רבים מהם, אולי רובם, הגיעו לשם בקבוצות מאורגנות בהוראת רבנים ועסקים", כותב שלום ירושלמי ב"מעריב". ירושלמי דווקא היה העיתונאי הראשון, או לפחות מהראשונים, שחשפו את התכך שמאחורי מועמדותו של משה ליאון, אבל רמת העניין שגילתה העיתונות הישראלית בכללותה בבחירות המקומיות היתה נמוכה הרבה יותר מזו של אזרחי הערים הישראליות. 50 אחוז? אפילו לא חמישה אחוזים.
מי השפיע על מי, האדישות של הקהל על מעצבי דעת הקהל בתקשורת או אולי להפך? התשובה, כפי שאפשר להיווכח, גלויה בגוף השאלה. שאלה חסרת פתרון בנוסח הביצה והתרנגולת אין כאן, והטענות שמטיחים היום העיתונים בקוראיהם האדישים הן לפיכך שילוב מקומם של עזות מצח וחוסר מודעות עצמית: העיתונות מרדימה את קוראיה, ואחר-כך נוזפת בהם על שהם ישנים.
הקומבינה
את האדישות העיתונאית לבחירות העירוניות אפשר לנסות לתרץ ולהסביר ככורח המציאות, תולדת הזמנים הקשים, תוצאה של משבר ענפי כלכלי, מערכות מקוצצות, צמצום תחומי סיקור, מעבר לעיתונות "רכה" ועוד ועוד, אולם אי-אפשר שלא לחשוד שמאחורי מיעוט הסיקור יש גם, לפחות אצל כמה מהעיתונים, כוונת מכוון. אדישות וחוסר עניין פוליטי יכולים להיות כלים בידיהם של מי שדווקא מתעניינים מאוד בפוליטיקה – גם אם לאו דווקא בדמוקרטיה.
שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן מקבל את תוצאות הבחירות לעיריית ירושלים, במטה הבחירות של משה ליאון, 23.10.13 (צילום: פלאש 90)
בירושלים, שהמועמדים לראשות עירייתה עמדו בחזית היריבות בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום", האדישות היתה אמורה לשרת את מחנה משה ליאון, המועמד שזכה בתמיכת "ידיעות אחרונות". היום מקדיש העיתון – גם במהדורה השנייה שלו, המודיעה כי ברקת "גבר, כנראה" על ליאון – את רוב הידיעה הראשית בכפולת העמודים הפותחת שלו למסרים האפולוגטיים של ליאון, המנסה להתכחש לתעתועים שאפפו את מועמדותו:
"ליאון הוצג על-ידי מטה ברקת כיציר קומבינה של אביגדור ליברמן ואריה דרעי", נכתב בידיעה החתומה על-ידי דני אדינו אבבה וירון דורון, "שניהם לא התלוו אליו ביום הבחירות, עד לשעות הערב בהן הגיע ליברמן למטה. באחת הקלפיות ניגש אליו מצביע מתלבט. 'הציגו אותך כבובת מריונטה', הוא יורה. 'אל תדאג', משיב לו ליאון בחיוך חם, 'תצביע לי, אתה תהיה מרוצה'. אחר-כך ליאון מסביר: 'הליכוד הציעו לי להתמודד ואחר-כך ליברמן נרתם גם. נכון שבדקו את זה עם החרדים ועם ש"ס ואריה דרעי, אבל הציגו את זה כקומבינה של ליברמן ודרעי. הייתי צריך להתמודד עם ספינים בתקציבי עתק. קשה להתמודד מול זה'".
הערבים
גם אמנון לורד מצביע, בטור הפותח את "מעריב", על אחוזי ההצבעה הנמוכים בבחירות אתמול ("ניוון הדמוקרטיה", הוא קורא להם). "מה שבולט קודם כל הוא ההבדל בשיעור ההצבעה לטובת היישובים הערביים לעומת היישובים היהודיים", כותב לורד ומציע הסבר: "האזרחים הערבים רואים בפוליטיקה המקומית זירה לפעילות שקשורה לאינטרס הקהילתי המובהק שלהם". גם דניאל סיריוטי מ"ישראל היום" מצביע על ההבדל בדפוסי ההצבעה, אולם לו יש הסבר אחר: "שיעור ההצבעה הגבוה במגזר הערבי נובע מהעובדה כי המתמודדים הזוכים לכהן כראשי ערים ומועצות שולטים בתקציבים ובמינויים למשרות אמון", הוא כותב. כי כאלו הם הערבים.
בנים-בנות
"חדש: חנות מין מיוחדת למוסלמים", נכתב במדור ההבלים "מסביב לעולם" המתפרסם דרך קבע במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". לפי הידיעה, המתורגמת מסוכנות הידיעות רויטרס, "יזם בטורקיה פתח את החנות הראשונה ברשת לאביזרי מין שיכולה לשרת גם את המוסלמים המחמירים ביותר. אפשר למצוא הכל בחנות המקוונת של חאלוק מוראט דמירל (38): מחומרי סיכה ועד לצמחים מגבירי אונות, ואפילו עצות איך לקיים יחסי מין על-פי כללי הדת". את ההתאמה של האתר למוסלמים אדוקים מדגים דמירל בכך שהתמונות בו צנועות ולא נמכרים בו ויברטורים לנשים וצעצועי מין לגברים ("הקוראן לא תומך בזה").
כתבת השער של המוסף מוקדשת למכינה קדם-צבאית: "לא מכינה מעורבת לדתיים-חילונים, לא מדרשה פלורליסטית, אלא מכינה מהסגנון של עצמונה ועלי המפורסמות – רק מעורבת", כלומר, שלומדים בה זכרים ונקבות יחדיו. המכינה, כך לפי הכותרת על השער, "מחוללת סערה בעולם הדתי". הכתב, עקיבא נוביק, שואל את יו"ר המכינה, אמיתי פורת ("בנו של הרב חנן פורת ז"ל – אחד האבות של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון וממנהיגי הציונות הדתית"): "יש לכם היתר הלכתי? פסק, מכתב רבנים, משהו?", ופורת עונה לו: "לא ביקשנו רשות. אנחנו לא עובדים במונחים כמו הסכמה מרבנים. אתה מבקש אישור מרבנים לכתבות שלך?".
"זמנים מודרניים", 23.10.13
"הן רצו לשרת בלהקה צבאית, אבל נדחו. הן ניסו להשתתף בתוכניות מוזיקה, ולא עברו אודישנים. אבל שלוש האחיות דורין, חן ושיר אעידן לא מרימות ידיים. כי למה להתייאש כשאפשר להקים להקת פופ ים-תיכוני, לקרוא לה 'סיסטרס', להצטרף לסדרת ריאליטי ולחכות בסבלנות להצלחה", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של המוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות". הכיתובים ליד תצלומיהן של שלוש האחיות הן: "שיר: אני לא אוכלת לחם, רק ירקות, וכל היום מתעסקת בשמנתי-רזיתי", "חן: שבע שנים לא אכלתי פלאפל" ו"דורין: לא אכלתי פסטה מכיתה ג'".
"אולי ברוח הזמן והריאליטי, וודאי כהערה תרבותית של האמן, תיפקדה התערוכה 'מי אמר הומו?' של האמן והאדריכל זיו תדהר בגלריה גרוס בתל-אביב גם כשעשועון אינטראקטיבי נושא פרסים [...] שבו זכו המבקרים לנסות ולהפעיל את 'המכניזם' המכונה 'גיי רדאר'", נכתב בטקסט לא חתום בשער האחורי של מוסף "גלריה" של "הארץ", במסגרת המלצת התערוכה היומית. "זהו מיתוס", מצטט הטקסט את אוצרת הגלריה נעמי שלו, "ולפיו לגברים הומואים 'תחושות בטן' המאפשרות להם לזהות גבר הומו אחר גם אם אין לגבי זהותו סימוכין מוקדמים".
ענייני כלכלה
כותרות הכלכלונים מציגות סדר יום מגוון: "לתשומת לב ד"ר פלוג", קוראת הכותרת הראשית של "גלובס", "הבנק המרכזי הגרמני מזהיר: בועת נדל"ן בגלל הריבית הנמוכה". לפי כותרת המשנה, "עליות מחירים חדות במחירי הנדל"ן נרשמו גם בבריטניה ובסין".
"מי ייהנה מייצוא הגז הטבעי של ישראל? מאבק השליטה יוצא לדרך", מדווחת הכותרת הראשית של "דה-מרקר". לפי כותרת המשנה, למרות דחיית העתירות לבג"ץ נגד הייצוא, עדיין "נותרו משוכות גבוהות לדלג מעליהן", כשהראשונה היא שאלת הרכב הבעלות על מאגר לווייתן.
בכותרת הראשית של "כלכליסט" מודיע פרופ' מריו בלכר, עד לאחרונה מועמד לנגידות בנק ישראל, כי "אהיה מעורב במו"מ של אלשטיין לרכישת אי.די.בי". אלשטיין הוא איל ההון ששידך הרב פינטו לנוחי דנקנר כדי לעזור לו בניסיון למנוע השתלטות הנושים על התאגיד, ושהחליט לבסוף לנסות להשתלט עליו בעצמו. כמו בלכר, גם הוא יהודי החי ופועל בארגנטינה. הכותרת הראשית של "ממון" מבשרת כי "מלחמת המחירים מגיעה לעיר הגדולה", הווה אומר, "הקרבות בין הרשתות יוצאים ממתחמי הדיסקאונט: מגה מורידה מחירי 1,000 מוצרים ב-120 סניפי מגה-בעיר. האם שופרסל תלך בעקבותיה?". גם ב"כלכליסט" מדווח בעמודים הפנימיים על המבצע של מגה. תחת הכותרת "אלף לילה ולילה" כותבת נורית קדוש בטור פרשנות כי "הצרכן החדש מבין שעל הוזלת אלף מוצרים הוא ישלם במוצרים אחרים".
ל"גלובס על הבוקר" כותרת שונה מזו של "גלובס": "המבחן הראשון של פלוג: המשנה ליועמ"ש יכריע בעימות בין בנק ישראל למבקר על בחירת הדירקטורים בלאומי". עירית אבישר מביאה את דברו של "בכיר באחד הבנקים במונולוג כן על תפקוד הדירקטורים": "למרבה הצער, יש פער גדול בין האופן שבו דירקטורים נתפסים לבין תפקודם בפועל. אני רואה שוב ושוב שמה שמניע את הדירקטורים בהחלטות השונות בדירקטוריון אינו טובת הבנק, אלא הכסת"ח האישי שלהם".
לא שוחד, קידום אינטרסים
"אם מישהו היה מזכיר שוחד, הוא היה עף מהמשרד שלי באותה שנייה" הוא הציטוט של דני דנקנר, לשעבר יו"ר בנק הפועלים, שנבחר ככותרת לידיעה של חן מענית ב"גלובס" על עדותו אתמול במשפט השחיתות של פרשת הולילנד, ימים אחדים לאחר שהורשע בעסקת טיעון במרמה והפרת אמונים, בין היתר בשל הלוואות שלקח מהבנק. אם הציטוט שבכותרת נשמע מגוחך בשל האומר והנסיבות, הרי שהמשכו הופך אותו לכמעט הומוריסטי: "אני דוחה את טיעוני השוחד נגדי בתוקף. לא דיברתי עם מאיר רבין על שוחד, לא נרמז שום שוחד, ולא נקרץ שוחד בשום דרך. אם מישהו היה מזכיר שוחד, הוא היה עף מהמשרד שלי באותה שנייה. שילמתי לרבין כספים רק כי הייתי צריך מישהו שיביא לי מידע פנים ממינהל מקרקעי ישראל ויקדם את האינטרסים של חברת תעשיות-מלח מול הגורמים הפוליטיים".
ב"ידיעות אחרונות", שנטה חסד לאורך השנים למשפחת דנקנר, מתמצתת ההפניה על השער את העדות במשפט הנפלא הזה: "עבדתי עם מאכערים, אז מה".
אחרי כולם
"לראשונה בתולדות ענף הסלולר: הנהלת פלאפון והוועד על סף חתימת הסכם קיבוצי", נכתב בכותרת ידיעה של שי ניב ב"גלובס", המלווה בלוגו "לפני כולם".
ענייני תקשורת
"לבה של אילנה ברנשטיין הוא, כביכול, במקום הנכון", כותב אברהם בלבן בפתח הביקורת שלו על ספרה של ברנשטיין, "העיר המזרחית", במוסף "ספרים" של "הארץ", וחוזר בסופה של הביקורת: "לבה של המחברת נמצא במקום הנכון. כמו הגיבורה שלה, גם היא היתה רוצה שהמוני בית ישראל ימרדו במשטר הקיים".
מה הוא "הדבר הנכון" שעל הקוראים לחושבו? בעיתונים החרדיים "הדבר הנכון" מפורש בכותרת הראשית. בעיתונות המגויסת החילונית, דוגמת "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", "הדבר הנכון" מפורש בכותרות המשנה והגג. בעיתונות האידיאולוגית, דוגמת "מקור ראשון" ו"הארץ", הוא מפורש בטורי הדעה ומאמרי המערכת. ולפעמים הדבר הנכון נאמר סתם כך, כבדרך אגב. כי, הרי בסופו של דבר, הוא הדבר הנכון.
עוד במוסף "ספרים", עדינה בר-אל כותבת על הספרים "חדשות וקורות הימים: מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית" של גדעון קוץ ו"יוצאות מארבע אמות: נשים כותבות בעיתונות ביידיש באימפריה הרוסית" של נורית אורחן.
"מילצ'ן מסרב לחתום על הבקשה לקבלת רישיון של ערוץ 10", מדווח גולן חזני ב"כלכליסט".
"חדר גנרטורים חשמליים במתקן מד-1. 'שווה ערך לצריכת חשמל של עיר בינונית בישראל'", נכתב באחד מכיתובי התמונה בכתבתו של אמיתי זיו על "מתקן אחסון המידע הגדול בישראל, שמרכז את השרתים של החברות הגדולות במשק ואחראי לרוב התעבורה של הרשת הישראלית". לתשומת ליבם של המזכירים את החיסכון באנרגיה עם המעבר מדפוס לדיגיטל.
לגליון "גלובס" צורף המוסף "פירמה" (עורך: לי-אור אברבך), שהופק לקראת כנס של זכיינית ערוץ 2 קשת ("גיליון מיוחד על חדשנות בטלוויזיה"). המוסף, שנראה שהוכן בשיתוף פעולה הדוק עם הזכיינית, כולל טורים של אנשי קשת. "הדיגיטל הוא כבר לא בשורה מעורפלת אלא עובדה קיימת", מודיע יובל נתן, "לשעבר הקים וניהל את mako, זרוע הדיגיטל של קשת".
טלי גורן, "סמנכ"לית התקשורת והרגולציה של קשת" (כלומר, למיטב הבנתי, האחראית על יחסי-הציבור בחברה), כותבת כי "התעשייה הצעירה שלנו כאן הפכה למגדלור תוכן שמושך אליו מרחבי העולם את מי שמחפשים טלוויזיה רעננה ואחרת". בשבוע שעבר ב"גלובס", בטור שמתח ביקורת על הוראת משרד התקשורת לוועדה למדרוג לשנות את אופני מדידת והפצת נתוני הרייטינג, התייחס אברבך עצמו לטלוויזיה הישראלית כ"נהדרת בקנה-מידה עולמי": "הקביעה כאילו נתוני הרייטינג יוצרים סחף אדיר ומשולל יסוד, יש בה משום זלזול באינטליגנציה של הצופה, שבאמת נהנה מטלוויזיה נהדרת בקנה-מידה עולמי", כתב, זאת לאחר שלפני שבועיים כתב על נחיצות השינויים, שנועדו להציג רייטינג מדויק יותר – ולכן נמוך יותר.
בעמ' 56 של "ישראל היום" מתפרסמת מודעה המזמינה להשתתף ב"תחרות פיתוח האפליקציה של 'ישראל היום'" תמורת פרס של 50 אלף שקל. זו הצעה מוזרה, מאחר שעלות פיתוחה של אפליקציה לעיתון יומי תעלה מן הסתם סכום גדול הרבה יותר מזה המוצע כפרס. אם תחרויות כאלה הן בדרך כלל מהלך מיתוגי שיוזמת מחלקת השיווק, התחרות של "ישראל היום" נדמית יותר כיוזמה צינית של מחלקת הרכש.
ואם כבר הזכרנו את "ישראל היום" בהקשר הייטקי, נזכיר כי עורך הטכנולוגיה של "ישראל היום", אילן גטניו, הוא גם מנהל סטרט-אפ.