הנה מה שידוע עתה (23.10.13), בבוקר שלאחר הבחירות לרשויות המקומיות (בטרם נודעו התוצאות הסופיות): שיעורי ההצבעה בירושלים ירדו ב-17% לעומת הבחירות ב-2008, בתל-אביב היתה ירידה של 12%, בבאר שבע של כ-4%. בחיפה, לעומת זאת, מסתמנת עלייה של כ-7% בשיעור ההצבעה. יש להניח שעד שייוודעו התוצאות הסופיות יחולו תזוזות קלות בתמונה, אך המגמה הכללית ברורה – הבחירות של 2013 מסמנות אדישות גדולה מאי-פעם ביחסם של תושבי המדינה לבחירות הקובעות מי ינהל את מקומות מגוריהם.

המגמה הזו, שאינה חדשה אך בהחלט הואצה בשנים האחרונות, כפי שהמחישו הבחירות אתמול, מעוררת הרהור: עד כמה חיזקה אותה דעיכתן של שתי רשתות המקומונים הגדולות, של "הארץ" ו"מעריב"? במלים אחרות, האם המקומוניות שהתגבשה כתעודת זיהוי, כמכנה משותף, כמענה לצורך אזרחי ממשי, מאז נוסדו "כל העיר" ו"העיר" ב-1979 וב-1980, התמסמסה לחלוטין והתאדתה לתוך החלל האדיש והאסקפיסטי שבו שטה כיום ההוויה העירונית הישראלית?

קשה לתת בתהליך הזה סימנים חד-משמעיים (חיפה סותרת את המגמה הכללית, תחנות הרדיו המקומיות והאזוריות מוסיפות לפעול ביישובים שבהם נסגרו המקומונים המודפסים, רשת ידיעות-תקשורת עדיין קיימת), אך דומה שמותר להצביע על כמה מאפיינים: המקומונים של רשת שוקן, ובעקבותיהם "זמן מעריב", היו בעלי תו היכר פוליטי (לאו דווקא מפלגתי) וסיפקו בימה לדיונים על ענייני העיר והיישוב. הם הנגישו לקוראיהם (והיתה להם תפוצה רחבה) את הסוגיות הקובעות את סדר היום של הרשות המקומית ומעסיקות את הנהגתה.

המקומונים (לפחות כמה מהם, ולסירוגין – תלוי בתפיסת העולם של העורכים שהתחלפו מדי פעם) יצרו זיקה בין ההוויה המקומית לנושאים כלל-ארציים (לפעמים אפילו בינלאומיים) שנדונו בשיח התקשורתי. התוצאה היתה הגברת מודעותה של האוכלוסייה המקומית לניהול ענייני המדינה והעיר ועירור תיאבונה לקחת בהם חלק. בכל מקרה, 11 המקומונים של רשת שוקן ושבעה-שמונה המקומונים של "זמן מעריב", שכיסו את המתרחש בערים וביישובים על פני חלקים ניכרים של המדינה, סיפקו מידע פרטני למאות אלפי תושבים על המתרחש באזורי מגוריהם והפגישו אותם עם הפוליטיקאים המקומיים.

הגיליון האחרון של "עכבר העיר", לאחר שבלע את "העיר", המקומון שאליו היה מצורף, 21.3.13 (איור השער: אילנה זפרן)

לרשת המקומונים של "ידיעות אחרונות" היה (ויש) פרופיל תקשורתי קצת שונה: כמו עיתון-האם, הם מגישים לקוראים עיתון במינון בידורי ונהנתני גבוה, אך גם הם, בדרכם, עסקו בענייני המקום ובאופן שהם מנוהלים על-ידי הרשות הנבחרת. הרשת הזו עדיין קיימת, אך היא נותרה כמעט יחידה (רשת שוקן עדיין פועלת, במתכונת מצומצמת מאוד).

תהליך הגוויעה של רשת שוקן – המעבר למיתוג אחיד של כל המקומונים ב-2008 וריכוז המערכות בתל-אביב, שחיסל את הזהות הייחודית של כל אחד מהם, בליעת "העיר" התל-אביבי בתוך "עכבר העיר" בסוף 2010 עד לחיסולה הכמעט מוחלט של הרשת השנה – חיזק את המגמה שתוצאתה הבקיעה הבוקר מהקלפיות: המקומונים של שוקן ושל "ידיעות אחרונות" בחרו לספק לציבור יותר מידע ותכנים מעולם התרבות והבידור, פחות מהפוליטיקה המקומית. סגירת רשת "זמן מעריב" במרץ השנה העצימה את הדינמיקה הזו.

מובן מאליו שהיעלמות המקומונים אינה הסבר בלעדי לשיעורי ההצבעה הנמוכים בבחירות המקומיות, אך אולי יש לה משקל כלשהו. במציאות שבה הפרט מייחל לשקט ובורח מכותרות מטרידות, לאומיות ובינלאומיות, בכלי התקשורת הארציים, הוא בוחר שבעתיים שלא להעסיק את עצמו בסוגיות מעצבנות הנוגעות לחייו היומיומיים. ללא מקומונים, קל יותר להימלט לכורסה, וממנה בכלל לא רואים את הקלפי.