בטורו השבועי (3.8.12) במוסף "ישראל השבוע", המצורף בימי שישי ל"ישראל היום", התייחס דן מרגלית בזעף יוצא דופן לסרט דוקומנטרי. תגובה לסרט דוקומנטרי היא עניין לא שגרתי בתקשורת הישראלית, ואירוע של ממש בעולם הקולנוע התיעודי בארץ, בוודאי כשהמגיב הוא מרגלית.

הסרט "לא בגדתי", שיצרה רוני אבולעפיה (גילוי נאות: עבדתי עם אבולעפיה בעבר) ושודר בערוץ 2 בערב ט' באב, עוסק בסיפור המפורסם על נפילתם בשבי הסורי של אורי אילן וחבריו, שיצאו בשלהי 1954 למשימת מודיעין ברמת-הגולן. הכוח, שהוכן בחובבנות, נכנע ללא קרב לאחר שמצא את עצמו מוקף בחיילים סורים. אילן התאבד בתאו, ככל הנראה לאחר שנאמר לו שחבריו כבר מתים. על פתקים שנתלשו מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי הוא ניקב מסרים כמו "לא בגדתי, התאבדתי" ודרישות נקם שונות. הפתקים שהצפין בגופו ובגדיו נמצאו עם שובו.

העיתונאי דן מרגלית (צילום: משה שי)

התאבדותו של אילן הדהימה את הסורים, שמיהרו לערב את הצלב-האדום והחזירו את גופתו עוד באותו היום. מותו עורר סערה גם בישראל, הרמטכ"ל משה דיין הספיד אותו, ובצה"ל נולד מיתוס ההתאבדות בשבי כמעשה גבורה. רעיו של אילן, מפקדי החוליה מאיר יעקבי ומאיר מוזס, שבחרו שלא להתאבד וחזרו מהשבי לאחר למעלה משנה, הועמדו לדין עם חזרתם ארצה והורדו בדרגה.

למרגלית היכרות מיוחדת עם הסיפור: הוא פירסם על אודותיו ספר, "צנחנים בכלא הסורי", ב-1968. ההבדל בין הסרט לספר גדול: בעוד שספרו של מרגלית היה חלק מהלך רוח רב-עוצמה שתכליתו להפוך תקלה מבצעית אומללה לסיפור גבורה, הסרט מציג חקירה היסטורית מדויקת ותפיסה מורכבת של המקרה.

מרגלית, מצדו, אינו מתעניין בפרטים. הוא "לא זוכר את כל מה שנאמר בסרט, מלבד שהיו לאורי אילן בעיות פסיכולוגיות [...] אורי אילן מת פעמיים", הוא מרעים, פעם בדמשק ופעם בסרט. כהוכחה, לא ברור למה, מרגלית מצטט את הבית הטוב ביותר בשירו הבעייתי של אלתרמן: "העם הזה חייב לזכור כי את ההולכים רק הוא שולח".

אכן עלינו לזכור, אבל המהלך העקרוני של אלתרמן אינו עוסק בכך, אלא בהעמדה של ההתאבדות כמעשה של אהבה לחיים: "לא למות נכנע הוא. כי לא. כי גבר/ על חייו שאהב אהבם". זו תפיסה פרברטית, אבל לפחות היא פרי מאמץ עקרוני לקשור בין ההולכים לשולחים. על הקשר הזה היה כדאי לחשוב, במיוחד משום שהוא כולו עניין של תקשורת. את מפקדיו של אורי אילן, מאיר מוזס ומאיר יעקבי, העמידו לדין בגלל התקשורת. משום שהתאבדותו של אורי אילן היתה תקלה פומבית, ומרגע שהתקשורת מציגה תקלה כמופת, אין ברירה אלא להעמיד חפים מפשע לדין. להטיל עליהם סוג של אחריות שאף אחד אחר בחברה אינו מחויב לה, בוודאי לא בעלי טורים.

המקרה של אורי אילן היה ונשאר חשוב. סופרים כמו יהושע קנז ועמוס עוז מצאו בו , בהשאלות שונות, דרך לדון בהשפעה הרצחנית של המיליטריזם הישראלי על השבירות הפסיכולוגית של מי שלא נולד גיבור. מי שכל-כך רצה להיות כזה, עד שלא נותר לו אלא להרוג את עצמו. זה, בערך, העניין הנפשי שעליו מצביע הסרט "לא בגדתי", וזאת מחשבה שאין בה להפחית מערכו של אורי אילן. היא בוודאי לא הורגת אותו. מאמרים כמו אלה של מרגלית, מצד שני, שכל תכליתם להשתיק את המחשבה, את הדיון, הם שהורגים, אמנם לא את אלה שכבר נהרגו, רק את אלה שייהרגו אם יאמינו שהתאבדות בשבי היא אכן מעשה גבורה.

"לא בגדתי" אינו סרט פשוט, הוא מהלך בעדינות בין השברים האנושיים של האירוע ההוא. אין לו מסקנה אחת. האירוע טרגי, והסרט מציע קריאה אנושית שלו; כיצד שילוב של רשלנות מערכתית, גזענות תרבותית ורשעות תקשורתית הפכו בעיה למיתוס, ואת הגיבורים האמיתיים לנאשמים. אם אורי אילן לא היה מיתוס, אם התקשורת לא היתה מתמסרת לבטחוניזם, מי יודע אם לא היו נחסכים חיים אחרים, של כל אותם שבויים שמתו מאי-הבנה של השבי, תוך הגנה על סודות חסרי ערך.

בישראל של 2012, מקונן מרגלית, אין מקום לגיבורים. אבל בישראל, אז כהיום, קל יותר להפוך מעשה נמהר למעשה גבורה מלדרוש דין-וחשבון מהאחראים. אז כהיום, התקשורת מועלת באמון הציבור, והתוצאה היא רמיסתם המנוולת של אלה שאין בהם אשמה.

ד"ר אורי ש. כהן הוא חוקר ספרות