הפטפטת והסקרנות המציצנית, על-פי הפילוסופיה הקיומית, הן שתי דרכי בריחה מרכזיות מקיום אותנטי ובעל משמעות. אם כך, הרי שהרייטינג הגבוה של תוכניות הריאליטי, המתפשטות על מסכינו כמו אש בשדה קוצים, מעיד רבות על חומרת מצבנו הקיומי.
מעצבי תרבות הרייטינג הטלוויזיונית משתמשים למעשה בדיוק בשני המרכיבים ההרסניים הללו: בנטייתנו לסגוד לפטפטת ללא תוחלת, ובחיבתנו היתרה לחדירה אינטנסיבית אל תוככי פרטיותם של אחרים. כתוצאה מכך אנחנו הופכים להיות סרסורים של עצמנו, כשגם איכויות אנושיות ראויות, כמו הכמיהה להתחברות פנימית והתייצבות אל מול רגעי בחירה אמביוולנטיים, משנות את עורן והופכות לכלי בשירות הפטפטת והסקרנות.
ה"התפשטות" משקרים והונאות עצמיות, שהיא כה חשובה בדרכו של אדם ליצירת אני אותנטי, הופכת להתערטלות לשם ההתערטלות עצמה; כדי ליצור "באז" תקשורתי, לייצר ידוען או ליחצן סלב.
המסחור והתמחור של החוויות האנושיות היקרות ביותר הפכו אמנם לנורמה מקובלת, אך כשדמויות המשמשות בתודעתנו הציבורית מעין "סופר-אגו" – מייצגות שיפוט מוסרי ללא רבב או חשיבה ביקורתית ואי-נהייה אחר פופוליזם רדוד – משתפות פעולה עם מגמת ההתערטלות הממוסחרת הזו, נדמה שממנפי תרבות הבאזז התקשורתי יכולים בהחלט להכריז על ניצחון מסחרר.
בתוכנית הדוקו-ריאליטי "מחוברים 2" מגישים העיתונאים חנוך דאום וגדעון לוי מנת התערטלות נכבדת. הם חושפים בפני המצלמה את מערכת היחסים האינטימית ביותר עם בנות זוגם, מספרים על אקטים מיניים, פורשים את התחבטויות הנפש החסויות ביותר שלהם ומשתפים אותנו בספקותיהם ובכאביהם האישיים ביותר.
מבחינה זו החשיפה שלהם מספקת לנו, הצופים, חיבור ונחמה. אנו מביטים בחולשותיהם ובחוסר בטחונם המשווע, ומבינים שכולנו בני-אדם. גם אם אתה שם-דבר בחברה הישראלית, וגם אם אתה עיתונאי ידוע בעל טור קבוע – בסופו של דבר כולנו בני-אדם המתמודדים עם פחדים, חרדות וספקות מערערים.
אולם, אל מול נחמה זו, בחירתם של שני העיתונאים למכור את מרכולתם הרגשית והאינטימית ביותר בפריים-טיים היא עדות לקריסה כמעט מוחלטת של אותו "סופר אגו" תרבותי, מוסרי וקיומי, וכניעה מיוחצנת היטב לתרבות הרייטינג שכולנו הופכים להיות עבדים נרצעים שלה.
חנוך דאום ממחיש בתוכנית, כפי שרק הוא יודע, את הפטפטת כשהיא מתחפשת להתחברות פנימית אותנטית. "אני רק מחפש מרגוע לנפש", הוא טוען, ופורש בפני הצופה את יריעת חייו מלאת הסתירות – הוא חי חיים דתיים, ולוחש למצלמה שאינו מאמין כלל באלוהים. הוא מתגורר בהתנחלות, על כל משמעויותיה הפוליטיות והמוסריות הכבדות, אך טוען כי אין שום קשר בין בחירת מקום המגורים לבין דעותיו ועמדותיו האישיות.
הוא מביע הוקרה עצומה לרעייתו על עצם הימצאותה עימו, ובאותה נשימה מספר לה, אל מול המצלמה, כיצד הוא נמשך לכל אחת, ולעתים גם לכל אחד שעובר ברחוב. הוא מספר על אהבתו הגדולה אליה, ושנייה אחר-כך מצהיר בפני בליין תל-אביבי המייצג את חיי הסמים והסקס הקבוצתי כי הוא מרשה לו לשכב עם רעייתו, בתמורה להתנסות בחוויית הנהנתנות והפריצות התל-אביבית.
ברגע מסוים נראה כי העיסוק הבלתי פוסק בהתערטלות, בהתחבטות ובסתירות אינסופיות הוא למעשה המטרה. הוא הסחורה המסופקת. הוא ה"מותג" עצמו. נסיון ההתחברות, כביכול, הולך ומקבל אופי של מעשה אוננות – אותה אוננות שדאום כה אוהב לדבר עליה ולהתגאות בה.
גדעון לוי, לעומת חנוך דאום, אינו מקדש את מעשה האוננות הנפשית ואת פטפטת ההתלבטות כשלעצמה, אלא יודע ללכת בעשייתו הרבה מעבר לכך. לעומת דאום, המחפש כנראה את "מרגוע הנפש" בדמותה של התפשרות נוחה בתחומי חייו השונים, או בדמות המקורבת לראש הממשלה, גדעון לוי מוותר מראש, ובאומץ רב, על אותו מרגוע.
אולם נראה שלוי, שלא נרתע מעולם מלבודד את עצמו מרוב הציבור הישראלי ואולי גם מרוב אנשי התקשורת הישראלים, נכנע לבסוף ליצר ההשתייכות האנושי כל-כך. הוא בוחר לשווק את עצמו בשעת הפריים-טיים כשהוא מספק לציבור את מה שהציבור הכי אוהב לצרוך – חוויית מציצנות חודרנית למרחב הזוגי-אינטימי שלו עם בת זוגו הנוכחית.
בתוך מרחב כחלחל זה, אפילו דבקותו הבלתי מתפשרת של לוי בהגנה על זכויות האדם של הפלסטינים נצפית כמתמזגת באופן מוזר, על גבול ההזוי, בחיי האהבה שלו. "את כל זה אני עושה כדי להרשים אותך", מכריז לוי, ספק בחיוך, ספק בתוגה, באוזני זוגתו כשהיא מציינת שהוא נראה סקסי במיוחד בהרצאה בינלאומית שבה דיבר, כמובן, בגנותה של ישראל. בסצינה אחרת ניתן לראות כיצד מרטיטה הזמנת ראיון לאל-ג'זירה את חברתו, צעירה שבדית, עד כי בתגובה היא מתפשטת מיד מבגדיה ועוגבת על העיתונאי בן ה-58.
ניתן לשער כי בעקבות שידורה של "מחוברים 2", דמויותיהם של גדעון לוי וחנוך דאום יהיו מוכרות הרבה יותר לצופה הישראלי. שמו של לוי הרי כבר הופיע השבוע על שער "לאשה", בכותרת שלוותה בתמונת בת זוגתו בתחתונים. דאום לבטח ישפר עוד יותר את מכירת ספריו, ואולי יגדיל גם את מספר מאזיניו וקוראי הטור שלו.
אולם מה המחיר שמשלם וישלם כל אחד מהם על הסִרסור בחומרים היקרים והפרטיים ביותר שלו? ואולי השאלה החשובה יותר שצריכה להישאל היא: מה המחיר שכולנו משלמים על המרתה ההולכת ומתרחבת של ההתחברות האותנטית בפטפטת שאין בה הכרעה ובסקרנות מציצנית מנוונת וריקה.
ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי היא מרצה לחינוך ומגדר במכללת דוד ילין