הדרמה מרסקת הלב של עיתונאי "מעריב", שהתפוצצה השבוע בבת אחת עם ההפגנה הסוערת בצומת הנקרא על שם העיתון, הציפה אל פני השטח את הטרגדיה של העיתונות הכתובה כולה בישראל. ל-2,000 עובדי העיתון התחוור במהירות כי הדיבורים האופטימיים על אודות עסקת המכירה של העיתון לשלמה בן-צבי מבשרים הלכה למעשה על סגירתו האפשרית של העיתון הוותיק, פיטורים המוניים, והמדהים מכל – האפשרות כי העיתון לא דאג להפריש דמי פיצויים לעובדים שלו ועומד מולם בידיים ריקות. באופן הפשוט ביותר, התחוור לעיתונאים ולעובדים האחרים – אחדים מהם הקדישו לעיתון עשרות שנים של עבודה, אחרים מעבירים בו משמרות לילה ארוכות וימי עבודה לחוצים – כי ייתכן שהמו"ל שלהם בגד באמונם והם עלולים למצוא את עצמם כעת מושלכים לצד הדרך ככלי אין חפץ בו.
נוגדן (תרשים, נחלת הכלל)
אחרי השאלה שהתנוססה על השלטים "איפה הכסף", עולה מיד השאלה "מי אשם?". מי אשם בכך שהעיתונות הישראלית, בעיקר זו הכתובה, עוברת טלטלה מרסקת שספק אם תהיה ממנה תקומה? מי נושא באחריות לגלי הפיטורים החוצים את כל הרחובות המוכרים בתל-אביב – משוקן, דרך מוזס ועד האסון המתקרב ברחוב קרליבך? מי הביא לכך שישראל עלולה להיוותר בקרוב עם עיתון אחד גדול בלבד ועוד עיתון איכות הפונה לאליטות ומקרטע כלכלית (וכן, עוד פרסום יומי המתפקד בפועל כשלוחה של אגף התקשורת בלשכת ראש הממשלה)?
התשובה המיידית והפשוטה היא, כמובן, "אף אחד". העיתונות הכתובה במשבר עמוק בעולם כולו. האינטרנט מביא בהדרגה לחיסול הפרינט, ולעיתונות דיגיטלית טרם נמצא מודל כלכלי משגשג. מעמדם של העיתונאים נפגע אנושות: הם עובדים קשה יותר, עבור שכר נמוך יותר, ומייצרים חטיפי עיתונות, קרי דיווחי חדשות מהירים. בתנאים האלה לא נותרו להם זמן, משאבים או אנרגיה אישית להתפנות לתחקירים מעמיקים או לכתיבה בעלת גוון איכותי – הקצפת של העשייה העיתונאית בעבר. הסיפור הישראלי, כך לפי התשובה הפשוטה, אינו ישראלי כלל ועיקר. הוא סיפור עולמי, תוצר של תמורות טכנולוגיות וכלכליות.
אבל הסבר כזה הוא חלקי בלבד ובלתי מספק בעליל. המשבר העולמי של העיתונות אינו הסיפור כולו במקרה של ישראל. זהו אינו סיפור רק על טכנולוגיה, אלא גם על אנשים. זהו בעיקר הסיפור על מו"לים. העיתונות הישראלית, החל מאמצע שנות ה-90, עם רכישת "מעריב" על-ידי משפחת נמרודי ועד השקת החינמון "ישראל היום" על-ידי שלדון אדלסון, נשבתה בידי מו"לים שהגיעו אליה מהמניעים הלא נכונים ומביאים בהדרגה לקריסתה. כמו עוברי אורח חמדנים החשים במצוקתה של נערה יפה אך חסרת הגנה, כך נפנו שורה של בעלי הון לרכוש לעצמם נתח בעיתונות הכתובה ולהחריב אותה מבפנים. המתבונן מן הצד היה יכול לציין בהתפעלות כי התקשורת בישראל עברה תהליך של ביזור, נכנסו אליה שחקנים חדשים, רעבים להצלחה, והיא אינה נשלטת כבר על-ידי מספר מצומצם של ברוני תקשורת ותיקים. אלא שבפועל קיבלה העיתונות מו"לים בלתי ראויים שדירדרו אותה לשפל חסר תקדים והביאו אותה עד לנקודה הנוכחית, שממנה אולי כבר אין חזרה.
הדברים האלו נכונים לעופר נמרודי, הבעלים לשעבר של "מעריב", לשלמה בן-צבי, שמאחוריו שורה של מיזמי תקשורת שלא עלו יפה, לנוחי דנקנר, שעומד להיות כנראה הקברן של "מעריב", ולשלדון אדלסון, שמחזיק יומון תועמלני שאין בבסיסו מודל כלכלי של ממש. המשותף לכל אלה, מעבר לעובדה שהחלו לככב בדיווחים חדשותיים והפכו לפרסונות מוכרות בעקבות כניסתם לשוק התקשורת, הוא עובדת היותם שחקנים בלתי רציונליים. כל אחד מהם, מסיבותיו שלו, בחר להשקיע בעיתונות באופן חמדני שאין בינו לבין שיקולים עסקיים דבר וחצי דבר. מבט לאחור אל שני העשורים החולפים מבהיר באופן חד כי אין דבר מזיק יותר לעיתון מאשר בעלים שהרצון להחזיק עסק מרוויח ובריא אינו המניע המרכזי שלו.
משפחת נמרודי ראתה בעיתון כרטיס קבלה רשמי אל האליטות הישראליות, ובפועל ביצעה בו שורה של מעשים מגונים, מהם פליליים ממש, שדירדרו את העיתון הוותיק אל נקודת השפל הנוכחית. עופר נמרודי היה המו"ל שלא היסס להפעיל האזנות סתר נגד מתחריו וגם מול עובדיו, שהתערב בשיקולי המערכת ברגל גסה, שניצל את עמודי החדשות כדי לקיים קמפיין מכוער נגד הפרקליטות והמשטרה בזמן שהתנהלו נגדו חקירות, והוא גם אחראי על הניהול הכושל של העיתון, שכנראה תרם יותר מכל לקריסתו. הוא מינה תחתיו עורכים שהיו מוכנים לשתף פעולה עם הנורמות שהכתיב והותיר מערכת עיתונאית חבולה ומושפלת לבאים אחריו.
שלמה בן-צבי, איש מחנה פייגלין בליכוד וחתנו של איל ההון הבריטי קונרד מוריס, נכנס לתקשורת עם מטרות אידיאולוגיות מוצהרות – להביס את התקשורת "השמאלנית", להפיח בישראלים ערכים של יהדות ומסורת ולחזק את מחנה הימין. לצורך כך החל במסע רכישות מתמשך, ובכל פעם מחדש פרש חזון תקשורתי מפואר ששום היגיון כלכלי לא עמד מאחוריו. כך השיק את ערוץ תכלת, שקרס תוך זמן קצר, נכנס לערוץ 10 ויצא ממנו במהירות, רכש שלושה מעיתוני הימין והביא לסגירה של שניים מהם ("הצופה" ו"נקודה"). כעת הוא מתכוון לרכוש את "מעריב" במחיר מציאה, אך כלל לא ברור מה הוא רוכש (מותג חבול, ללא תשתיות של ממש ובלי העובדים שלו?) ואיזה עתיד הוא מתכנן לרכש החדש. ייאמר לזכותו, עם זאת, שרכישת "מקור ראשון" אכן הותירה את העיתון בזירת התקשורת ואף הפיחה בו חיים.
נוחי דנקנר (משמאל) ונשיא המדינה שמעון פרס, ינואר 2010 (צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית)
נוחי דנקנר ביקש, עם רכישת "מעריב", להצטייר כמושיע העיתונות ואביר חופש הביטוי ומיהר לפזר לחלל האוויר דיבורים על אודות דמוקרטיה, פלורליזם וציונות, וגם מזומנים בשפע (הושקו מוספים חדשים, גויסו עיתונאים מהמתחרים), אך המסך נקרע מעל פניו במהירות. "מעריב" היה בידיו לא יותר מרובה צעצוע בניסיון למוטט את עיתון "הארץ", בשל העמדה הביקורתית העקבית של קברניטי "דה-מרקר" בסוגיית הריכוזיות במשק ומעמדו של דנקנר באופן ספציפי. העיתון שבבעלותו ניסה להתחפש ל"הארץ", מהלך שאין מאחוריו כל חשיבה אסטרטגית מעוגנת במציאות. בפועל, עמודי החדשות הצניעו מהלכים שלא החמיאו לתאגיד אי.די.בי וכרעו תחת הנטל של המו"ל עתיר האינטרסים. ההבטחות בדבר עתיד חדש לעיתון התפוגגו לאוויר במהירות מדהימה, מוספים שזה עתה הושקו נסגרו, עיתונאים פוטרו, ובתוך כשנה מאז הרכישה, עומד העיתון שוב למכירה, במחיר סוף עונה.
כמובן, הגדיל לעשות מכולם שלדון אדלסון, אחד מעשירי תבל, שפועל לתרגם את הונו הבלתי נגמר להשפעה פוליטית – בישראל כמו גם בארה"ב. הקמת "ישראל היום" נועדה לממש את רצונו לשטוף את השיח בישראל בקו ימני, שמרני ו"ממלכתי", וחשוב מכך – לקדם באופן אישי ונחרץ אדם אחד, זה שבאופן מקרי נבחר בינתיים לשבת על כיסא ראש הממשלה. כחלק מכך ביקש אדלסון לכרסם במעמדם של כלי תקשורת ותיקים, בעיקר "ידיעות אחרונות", בדיוק משום שהם מייצגים בעיניו את כל מה שנוגד את תפיסת עולמו.
כל אחד מהמו"לים האלו, איש איש ומניעיו, פעלו בזירת התקשורת מתוך רצון להגשים פנטזיה יצרית של השפעה וכוח ובלי שהפנימו את המהות של העסק שאליו נכנסו. העיתונות אינה זקוקה לבעלים שטופי אידיאולוגיה וגם לא לכאלה המונעים מתאוות נקם. יותר מכל היא זקוקה לאנשי עסקים המצוידים בהבנת הייחודיות של העסק שקיבלו לידיהם. כאלה שמבינים שעיתון אינו צינור ישיר לקניית השפעה וכוח של בעליו, אלא ארגון המתנהל על בסיס ערכים של חופש, ביקורתיות ועצמאות. זוהי תעשייה במשבר שזקוקה למנהיגים מקצועיים שיצעידו אותה אל זירת התקשורת החדשה והמורכבת. היא משוועת לקצה קצהו של יחס ענייני והוגן.
אי-יכולתה של העיתונות הישראלית להתגונן מפני המו"לים ההרסניים היא כישלון. זהו אינו כישלון של העיתונאים בלבד, שלא התקוממו בזמן (מצב שזוכה כעת לתיקון מאוחר, עם הקמת ארגון העיתונאים החשוב והנמרץ), אלא כישלון של כל מערכות האיזונים והבלמים של השלטון בישראל – הכנסת, הממשלה, גופי הפיקוח (מועצת העיתונות) ובתי-המשפט. נכון שאין דרך אמיתית למנוע מאנשי עסקים עשירים לבצע רכישות כראות עיניהם, אבל ההשלכות החמורות של שלטון המו"לים ההרסניים מחייבות חשיבה מחודשת. חייבות להימצא דרכים להפוך מו"לים נצלנים ולא אתיים לשחקנים בלתי לגיטימיים בזירת התקשורת.
הסוגיה הבוערת המונחת כעת על הפרק אינה דווקא זו של "מעריב", שהוא כבר בגדר ספינה שוקעת, אלא זו של שלדון אדלסון. יכולתו של אדלסון להתנהל בעיתונות בישראל כשחקן בלתי רציונלי המסוגל לספוג הפסדים כלכליים ללא גבול היא איום של ממש על כל השחקנים האחרים וכבר יוצרת בפועל נזק אמיתי ליכולת לקיים מגוון כלי תקשורת. רצונו לקדם באופן ספציפי את ראש הממשלה בנימין נתניהו הופך אותו למסוכן ממש, מאחר שהוא מנטרל בכך את יכולת הממשלה לפעול להצרת צעדיו.
הסיפור של "מעריב" ראוי שישמש סוף-סוף תמרור אזהרה זועק. עובדי "מעריב" נדרשים לתבוע חשבון מנמרודי ודנקנר על ההתנהלות המחפירה שלהם בעיתון, אבל שאר המערכות צריכות להתפנות במקביל לטפל באיום החמור שמציב החינמון של אדלסון על חופש העיתונות בישראל.