והרי החדשות: חברת מטרו הבינלאומית מכרה זה עתה את אחזקותיה בחינמון ההולנדי שלה לחברה מתחרה. קודם לכן מכרה מטרו את אחזקותיה בחינמונים שהקימה והפיצה בדנמרק, שבדיה, פינלנד, איטליה, יוון, צרפת ופורטוגל. בבעלותה המלאה נותר חינמון בהונגריה בלבד, והיא שותפה קטנה בחינמון המופץ בצ'כיה. את החינמונים שהיו בבעלותה בפולין, שווייץ, קרואטיה וספרד סגרה מטרו לחלוטין.
למעשה החברה הזו – שהמציאה בשבדיה את מותג החינמון לפני 17 שנה, ראתה בו בתחילה ברכה עסקית ושיכפלה במהירות את הצלחתה בכל רחבי אירופה – פונה עתה לשוק חדש, אמריקה הלטינית, לאחר שנוכחה שעסקיה באירופה הגיעו לשוקת שבורה.
הנתונים האלה רלבנטיים לדיון על מקומו של "ישראל היום" בזירת התקשורת הישראלית. עורכו של החינמון הזה, עמוס רגב, הודף את הטענות על השפעתו הקטלנית של "ישראל היום" על מצב התקשורת המודפסת בארץ בנימוק שעיתונו הוא מוצר תקשורתי לגיטימי לחלוטין, המופק ומופץ על-פי מודל עסקי כשר למהדרין, המקובל בעולם כולו. כשם שבמדינות רבות אחרות נולדו ושיגשגו חינמונים, שביססו את רווחיהם על מודעות בלבד, כך גם "ישראל היום".
עורך "ישראל היום" עמוס רגב (צילום: "העין השביעית")
במאמר שפירסם רגב השבוע הוא ליגלג על "בורותם" של עיתונאים ו"מומחים לתקשורת", התוקפים את התנהלותו של "ישראל היום" בגין הנזק ההרסני שהוא מסב לעיתונות המודפסת, וקבע שהביקורת החריפה הזו נובעת מאי-ידיעת העובדות. לגרסתו, בכל העולם המפותח, העיתון החינמי בא לענות על הקשיים הכלכליים שמציב עידן התקשורת הדיגיטלית לעיתונות המודפסת. לשיטתו, החינמונים הם הקביים שהמציאה העיתונות המודפסת כדי להוסיף להתקיים – בין אם לצדם ובין אם במקומם – ו"ישראל היום" הוא בן חוקי לתופעה הזו.
לפני שדנים בטיבו של "ישראל היום" ובשאלה עד כמה הוא משתייך למשפחת החינמונים המקובלת בעולם, כדאי להתבונן שוב בנתונים שלעיל: עולה מהם שהחינמון, כמוצר עיתונאי, הוא עסק מפוקפק. אם האם המייסדת של המוצר הזה, חברת מטרו, נאלצת לסגור או למכור בזה אחר זה את כמעט כל חינמוניה ברחבי אירופה, אות הוא שמעל המודל העסקי המונח ביסוד הפטנט השיווקי הזה מרחף סימן שאלה גדול.
החידוש המסעיר שהיה במותג עם היווסדו מפנה את מקומו לגעגועים לעיתונים של ממש או לחלופות שמספקת הרשת הדיגיטלית. וגם אם מסקנה זו נמהרת מדי – שהרי מטרו מצאה קונים או שותפים לפחות לכמה מהמוצרים שלה – דומה שמותר להסיק שהחינמונים אינם התשובה האולטימטיבית, לא העיתונאית ולא העסקית, לצורך החיוני של חברה דמוקרטית בעיתונות של ממש.
הבה נבחן עתה את "ישראל היום". האם הוא חינמון טיפוסי? האם המודל העסקי שעומד ביסוד הקמתם וקיומם של חינמוני מטרו ודומיהם תקף לעיתון שעורך עמוס רגב?
רוב החינמונים הם מוצרים דלי תוכן וצנומי גזרה: טבלואידים רזים המכילים עמודי חדשות וספורט (לפעמים גם שניים-שלושה טורי דעה), תצלומים ומודעות. הם נועדים להיקרא בתוך כמה דקות – בדרך כלל במהלך נסיעה ברכבת עירונית – ומכך נגזר טיב תוכנם והיקפו. לכן עיקר עלותם היא בנייר ובדפוס, ולא בתכנים, במשכורות לעיתונאים ובהפצה. ההכנסה מבוססת על כוח המשיכה הפרסומי הגלום בחינמונים האלה, המודפסים ברבבות ובמאות אלפי עותקים.
"ישראל היום" הוא בן ממזר למשפחת החינמונים (יש אחד כמוהו בוושינגטון, המוחזק אף הוא, מטעמים אידיאולוגיים, על-ידי מיליארדר ימני בעל השקפות שמרניות אדוקות). יש לו חזות של עיתון לכל דבר. הוא מופיע בימות השבוע כטבלואיד מן המניין ובסופי-שבוע כעיתון משפחה מהוגן. הנוסחה העסקית המאפשרת את קיומם של חינמונים בכל רחבי העולם (וגם זה בקושי, כפי שמוכיח גורלה של רשת מטרו) אינה ישימה ב"ישראל היום": החינמון הישראלי מחזיק מערכת עיתונאית של ממש, ובה כתבים, עורכים, גרפיקאים, צלמים וגם כמה בעלי טורים ידועים. וגם אם התשתית העיתונאית הזו צרה ומוגבלת מאוד בהשוואה לעיתונים המסחריים האחרים – נתון המכתיב, בן השאר, את איכותו הירודה של המוצר – היא דורשת כיסוי כספי לעלויות ניכרות, שהחינמונים המקובלים בעולם (אלה ששורדים) פטורים מהן.
זאת ועוד, תפוצתו הגדולה של החינמון הישראלי, כפי שמתהדרים בה עורכיו (275 אלף גליונות בימי חול ו-375 אלף בסופי-שבוע), כרוכה בעלויות ניכרות בתחום ההדפסה. המסקנה הבלתי נמנעת – "ישראל היום" מתקיים לא מכוח המשיכה שיש בו למפרסמים, אלא בעיקר מתמיכתו הכספית העקבית של המו"ל, שלדון אדלסון. ללא הגיבוי התקציבי המתמשך של אדלסון זה חמש שנים, לא היתה ל"ישראל היום" זכות קיום כלכלית.
במאמרו השבוע מתעלם עמוס רגב מנתון-יסוד זה. הוא ממליץ לעיתונאים התוהים על הכדאיות הכלכלית של "ישראל היום" לא לעסוק בכך ולהתמודד עם התכנים שמציע עיתונו, שבעיניו עולים לאין ערוך על מה שמציעים מתחריו. הוא רואה בהתקפות על עיתונו צביעות שמניעיה אינטרסנטיים ופוליטיים ודוחה מכל וכל את ההאשמות על חלקו של "ישראל היום" בקריסת "מעריב" ובמצוקתם של היומונים המודפסים האחרים. לא כל טענותיו של רגב מופרכות, אבל המסר הכללי של מאמרו והנימה המתחסדת שבה הוא נכתב מזכירים מאוד את התנהלותם של העורכים והמו"לים שהוא תוקף.
מאמרו, על השמטותיו, הטיותיו, צביעותו ויהירותו, מזכיר לי דרוש ששמעתי השבוע מרובי ריבלין, היפה לערב ראש השנה. אביו, פרופ' יוסף יואל ריבלין, היה שואל מדוע תפילת "על חטא שחטאנו", הנאמרת ביום הכיפורים, נחתמת בבקשת מחילה גם "על חטא שחטאנו בתמהון לבב". לא די בכל החטאים שהמתפלל מייחס לעצמו, שעליו לזקוף לחובתו גם תמהון לבב? פרופ' ריבלין ז"ל היה משיב: זה אכן החטא המוחלט – העמדת הפנים, הצגת עצמך כצדיק כשבתוך לבך אתה יודע עד כמה ידיך אינן נקיות.
שנה טובה.