איני היחיד המאמין עדיין בכוחה של העיתונות ובדעה שעלינו להתעקש על האמת, להילחם למען הצדק, ואיני מתבייש לומר – גם למען 'דרך החיים האמריקאית'" (סופרמן)

העיתונות הישראלית זקוקה נואשות למושיע: הוא יבין מיד את חומרת מצבנו, יסתער על תא הטלפון הקרוב (אם ימצא כזה), ירים את קולו בקריאה המיתולוגית, המלווה אותו מאז ומעולם, "זו משימה עבור סופרמן!", יחליף במהירות הברק את בגדיו וימריא, גלימתו מתנופפת, אל על (לאן, בדיוק?), למשימה הדחופה – הצלת העיתונות בישראל.

הלוא סופרמן הוא אחד משלנו: עיתונאי ושמו קלארק קנט. אמנם עיתונאי בלתי שגרתי, בעל כוחות-על וחדור תחושת שליחות – הצלת העולם למען "האמת, הצדק ואורח החיים האמריקאי", אבל הרי כולנו, כידוע, בלתי שגרתיים, כולנו חדורי תחושת שליחות, כולנו אוהבים את אורח החיים האמריקאי, גם בישראל, גם כאשר ברור לנו שאותו אורח לא היה קיים מעולם, גם לא באמריקה, וממש כמו סופרמן, רק משל היה.

מי אתה, סופרמן?

תלמידי התיכון ג'רי סיגל וג'ו שוסטר סיימו את שנת לימודיהם האחרונה בבית-הספר התיכון בקליבלנד, אוהיו, בקיץ 1933, מחוסרי עבודה, ללא פרוטה, מולם עתיד עמום ועגום: היתה זו תקופת המשבר הכלכלי בארצות-הברית ובעולם. שני הצעירים היהודים שינסו אפוא מותניים, סיגל ככותב, שוסטר כמאייר, והפשילו שרוולים למשימתם הראשונה יחדיו – יצירת דמות גיבור-על עבור חוברות הקומיקס המצוירות שנפוצו באותם ימים.

ההגשמה באה בהדרגה: הדמות הראשונה שפיתחו היתה של מדען שהמציא מכשיר מתוחכם שהעמיד לשירות המשטרה, להענשת פורעי חוק. אחר-כך השתמשו לראשונה בשם "סופרמן" – אבל העניקו את הכינוי לרשע קירח ומאיים. אחר-כך בראו בן-אנוש חזק במיוחד, ולבסוף – לאחר לבטים ונסיונות ושורת מכתבי סירוב ודחיות מצד עורכי מגזינים ומוציאים לאור – נוצרה הדמות המוכרת לכולנו, בן כוכב קריפטון, שהחל, בשנת 1934, את חייו על פני כוכב הלכת שלנו, בין דפי חוברות הקומיקס.

לאמיתו של דבר היה "סופרמן" שילוב בין טרזן, איש הג'ונגל שהצליח מאוד באותה תקופה, לבין דמות אחרת של בוראו, הסופר אדגר רייס בורואס, "ג'ון קרטר" – הגיבור מכוכב מאדים. השראה נוספת סיפק כוכב הקולנוע הגדול של זמנם, דאגלס פיירבנקס. וכך החל סופרמן ב-1938 את מסעו הארוך, הנמשך עד עצם היום הזה, בחוברות הקומיקס של חברת DC ובמיתולוגיה האמריקאית.

במקביל החלו אז את דרכם גיבורי-על נוספים שהתגייסו כולם להגן על אמריקה, וכמה מהם גם על העולם והיקום – פלאש גורדון, ואחריו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, "קפטן אמריקה", ובמקביל שתי דמויות שהשראתן מעולם החי – ספיידרמן ובאטמן, החיות עימנו מאז אותם ימים: הסרט הבא בסדרת סופרמן, העומד לצאת להקרנות הבכורה בשנת 2014, יפגיש – ולא בפעם הראשונה – את סופרמן עם באטמן. הכל למען הצלת האנושות מאויביה הנולדים כל דור מחדש.

צמודה לסופרמן, כמו לגיבורים אחרים עם אלטר-אגו, היתה דמותו האנושית, קלארק קנט – צירוף שמותיהם של שחקני הקולנוע קלארק גייבל וקנט טיילור. לבושו והתנהלותו נגזרו בהשראת השחקן קארי גרנט. הוא עבר גלגולים ותהפוכות: לעתים עיתונאי מוסרי, אקטיבי בזכות עצמו, שבמהלך הקריירה הארוכה שלו נפל גם קורבן לכותבים שהציגוהו כדמות מגוחכת ורכרוכית. כאן אתייחס בעיקר לדמותו המסורתית, שאימץ מחדש גם "סופרמן – הסרט", משנת 1978, בכיכובו של כריסטופר ריב.

אין מחלוקת סביב הביוגרפיה של קלארק קנט, ובמיוחד שנות ילדותו: הוא שוגר מכוכב הולדתו קריפטון, שהתפוצץ לרסיסים, נחת בעריסתו החללית בשדה בקנזס, והוריו-מאמציו גידלו אותו בעיירה סמולוויל. משם הגיע אל הכרך מטרופוליס – שֵם שנלקח מסרטו המפורסם של פריץ לאנג (1927) – המבוסס על שיקגו או ניו-יורק. העיתון שבו מועסק קנט, ה"דיילי פלאנט", שוכן בבניין הנישא ביותר במרכז העיר, והוא עיתון אמריקאי טיפוסי: מקומי וצעקני באופי כתבותיו ותמונותיו, סנסציוני ומכוון – בעזרת עורך אבהי אך חם מזג – לסיפוקם המיידי של קוראים מקומיים, ממוצעים, רודפי סיפורים רגשניים.

ה"דיילי פלאנט" הוא עיתון תחרותי, במיוחד מול הצהובון הנפוץ "דיילי סטאר", ובתקופות מאוחרות יותר גם מול ערוץ הטלוויזיה WGBS-TV (גלאקסי ברודקסטינג סיסטם) וערוצי התקשורת השייכים לאויבו המיתולוגי המר של סופרמן, לקס לותור. גם עובדיו מתחרים זה בזה – צוות כתבים ואנשי מערכת מאכלס את סרטי סופרמן, כמו גם את הקומיקס וסדרת הטלוויזיה.

במובן זה, השתנו הזמנים – וישתנו גם בעתיד: לפני שנה נטש קלארק קנט את העיתון ואת העיתונות המסורתית גם יחד והפך לבלוגר. אם לנחש על-פי המגמות השוררות היום בעיתונות הדפוס, יהיה זה אך מתבקש כי בניין העיתון יוצע בקרוב למכירה כנכס נדל"ן ואת מקומו יתפוס כנראה אחד מאותם מקדשים צחורים ושקופים של חברת אפל.

עם זאת, מאז ועד היום חיות וקיימות שתי הדמויות, סופרמן ותאומו קלארק, כל אחת כשלעצמן. גם היחסים ביניהן נרקמו תמיד כמעין הד לגלגולי ההיסטוריה האמריקאית – לפי האוטופיות או הדיסטופיות האקטואליות. בכך הקסם שהדמויות הללו מהלכות על קהליהן: כל תקופה הן ממציאות עצמן מחדש. הרי לכל דור ודור האיומים בכיליון המיוחדים לו, ולפיכך גם הצורך בסופרמן משלו – המגלם את הערכים והפנטסיות האלמנטריים: נצחון הטוב על הרע, המוסרי על החוטא, הסולידרי על ה"אחר", המוכר והחביב מול הזר והבלתי נודע. לעתים עיוותי הטכנולוגיה, לעתים איתני הטבע, חייזרים ומפלצות מעולמות וזמנים אחרים, לעתים בשר ודם: אויבים, מרגלים ופושעים למיניהם. כבר בשנות מלחמת העולם השנייה נלחם סופרמן – בגליונות הקומיקס ובסרטי האנימציה מבית-היוצר של מקס פליישר משנת 1942 – בגרמנים וביפנים.

יש הרואים בדמות עצמה, ובגרסאות השונות שלה במהלך השנים, תגובה לאירועי ההיסטוריה האמריקאית והעולמית – דמות החוזרת ומתגלה בשעות משבר ומבטאת גם ביקורת, מבט רפלקסיבי ואפילו אמירה חתרנית מול הרעיונות ההגמוניים שארצות-הברית מייצגת. ואכן, סופרמן המקורי נוצר כתגובה למשבר הכלכלי והחברתי בשנות ה-30; המקארתיזם של שנות ה-50 הזניק אותו שוב, בתנופה שיצרה את תור הזהב של גיבורי-העל. אלה נלחמו במגוון דמויות של רוע קוסמי, תוך התכתבות עם ספרות וסרטי המדע הבדיוני שליבלבו באותם ימים כאלגוריה לדיכוי הפוליטי.

בשנות ה-70 נטש קלארק קנט לראשונה את עבודתו בעיתון והפך לכתב טלוויזיה, המדיום שסימל את האתגרים הוויזואליים החדשים של התקופה, מ"ילדי הפרחים" ועד לטראומה של וייטנם (אחר-כך חזר קנט כמעט בחשאי לעיתון, כור מחצבתו). לאחר אירועי ה-11 בספטמבר 2011 שטפה את ארצות-הברית הדרישה, או הצורך הנואש, בנקמה ובניצחון על אלה שהעזו לפגוע בלבה של אמריקה. אחד הפוסטרים שנפוצו בעקבות אותו אירוע טראומטי ומכונן הציג את הכתובת: "עכשיו, יותר מאי-פעם – אמת, צדק ואורח החיים האמריקאי" (מקבילה ישראלית נוקבת היא מערכון של החמישייה-הקאמרית שבו רמי הויברגר מגלם את סופרמן, המוצב באפסנאות, כשהוא מקבל שיחת טלפון מהרמטכ"ל המפציר בו להמריא אל על ולחוש לעזרת חיילי צה"ל שנקלעו למארב של חיזבאללה בלבנון).

מאט יוקי, הכותב על הסרט "שובו של סופרמן" משנת 2006, מציין שההתכתבות המופגנת של הסרט הפוסט-טראומטי הזה – שנוצר בשיא תקופתו של ג'ורג' בוש – עם הסרט האייקוני "סופרמן" משנת 1978 היא מודעת ומכוונת לעורר נוסטלגיה אצל הצופים. געגוע לעבר שלא היה, אלא הומצא בסרט קודם: למרלון ברנדו ולכוכב קריפטון שהושמד, לבית הקטן בערבות קנזס ולהורים הקשישים והצנועים. במקביל, הציפייה היא לעתיד מיתולוגי שכנראה לעולם לא יהיה, מתוקף הגדרתו כאוטופי. כך גם לא יאיים על ההווה.

יוקי טוען, בעקבות המבקר והתיאורטיקן פרדריק ג'יימסון, שעל-ידי מיתוג "סופרמן" כמוצר באמצעות סרטי קולנוע וטלוויזיה, קלטות DVD, חוברות, ספרים, תחפושות, בובות, ובמיוחד ה"חזרתיות" שבתופעה כולה (כמו שיר פופ קליט המושמע שוב ושוב) – הופכת ההזדהות עם דמותו של סופרמן להזדהות שלנו עם הסדר הקיים והסטטוס-קוו, והיא מסייעת ליוצרים – והם לנו – בהשעיית העבר המציאותי והפיכתו לנוסטלגיה, והשעיית העתיד המעורר חרדה ואי-ודאות באמצעות הפיכתו לאוטופיה.

סופרמן מתפטר והופך לבלוגר: סוף העיתונות?

בחוברת הקומיקס "סופרמן" מאוקטובר 2012 אנו מתבשרים על פרידתו של קלארק קנט ממשרתו כעיתונאי ב"דיילי פלאנט". "הוא רוצה עיתונות אמיתית!", אומרת הכותרת, וזו אינה קיימת עוד ב"דיילי פלאנט", שם התחלף העורך הסמכותי אך האבהי מימים עברו בטייקון רודני תאב רווחים מהירים, הנוהג לעקוב אחרי המחשבים האישיים של העובדים. כאשר קנט, שהופקד על משימת החיפוש אחרי סופרמן, "מבזבז את זמנו" (וכספו של המו"ל) בתחקיר על אודות "הפרה כלשהי של תקנות הבנייה העירוניות", הוא זועם: "המחשבים האלה הם שלי!". עידן התחקירים חלף: העיתון מגויס לחשוף את סופרמן. קלארק קנט מתריס מול בעלי העיתון את סיסמתו הנצחית, בווריאציה קלה המחברת אותו אלינו ולאתיקה העיתונאית:

"איני היחיד המאמין עדיין בכוחה של העיתונות, ובדעה שעלינו להתעקש על האמת, להילחם למען הצדק, וכן, גם למען דרך החיים האמריקאית".

"אתה בטוח שאינך היחיד שחושב כך?", מתגרה בו המו"ל.

"אני סבור שלא נתת מספיק קרדיט לאנשים שעובדים כאן", משיב סופרמן. "נכון, הזמנים קשים והמשרות חשובות, אבל עמידה על עיקרון גדול מעצמך חשובה יותר. קדימה, אנשים, מי איתי?", הוא פונה לחבריו למערכת. אלו מפנים את מבטם, שותקים.

המו"ל: "אזמין אבטחה שתלווה אותך החוצה".

קנט: "אל תטרח". יוצא מהבניין.

וכך הפך קלארק קנט לבלוגר, העסוק כבעבר בחיפוש הצדק. סקוט סניידר וג'ים לי, היוצרים של החוברת המדוברת, מספרים על קלארק קנט וסופרמן שלהם: אופיו, לפי סניידר, אינו נגזר מיכולותיו האינסופיות, אלא מן ההכרח העומד בפניו: להחליט החלטה מוסרית נכונה. לי סבור שמדובר בגיבור "האולטימטיבי": "יש לו כל היכולות שכולנו רוצים, אך הוא משתמש בהן בצניעות ובריסון".

ואכן, בניגוד לבאטמן, אין לסופרמן מסכה, דמותו גלויה, מזמינה, פרי ילדות נעימה ומוארת, שאינה מסתירה רגשות ומחשבות ואין לה מזימות נקם. לכן לקלארק קנט יכולת לקבץ חברים סביבו – והם אנושיים: עיתונאים, שותפים לעבודה, למשימה ולחזון, היוצרים מעין משפחה והשראה לסופרמן–קנט, וכמובן גם לנו, הקוראים.

ומה בין קלארק קנט לסופרמן? סניידר מסביר: "יצרתי אותו כגרסה אנושית של סופרמן, עיתונאי עם יושרה, המחפש את האמת, את הלקח המוסרי". "צלבן", הוא מוסיף. ג'ים לי מסכים: "איני חושב שיש הבחנה בין קלארק לסופרמן. שניהם חלק מאותו שלם. מניעי שניהם זהים – חיפוש האמת כעיתונאי וכסופרמן גם יחד". הערכים האלה אכן תואמים את רוח הזמן העכשווית: הרי ה"חנון" הוא גיבור-העל החדש. נערי הייטק וגיקים מנהלים את העולם הצעיר והעשיר, והם גם אנשי חזון חדורי שליחות – לפחות בעיני עצמם וסביבתם: ממציאי גוגל וצוותם הענקי ברחבי העולם, מארק צוקרברג וחבורתו בפייסבוק, וכל יתר המפללים להיות בנעליהם, או אולי בגלימתם, ושמא בשתיהן גם יחד, כסימן להתבגרות שלא הושלמה, נאיביות ומשובת נעורים מהולה באירוניה וציניות מתוחכמת.

בחזרה לעבר

מנגד, מצטרף סופרמן למסורת ארוכה ובה שורת גיבורי-על משחר ההיסטוריה: החל בהרקולס, הגלדיאטורים של רומי ופרסיפל ורולנד מימי הביניים. אישיותו והביוגרפיה שלו רומזות לאינספור דמויות מיתולוגיות ותיאולוגיות – משה (ובמיוחד סיפור התיבה), שמשון, ישו, מלאך מושיע (סימנים: גלימה, מעוף, הצלה וגאולה) ודמויות ספרותיות מכל הדורות, כולל ה"על-אדם" של ניטשה (באחת האפיזודות בסדרה הטלוויזיונית נופלת מידיו של קנט הסטודנט ערימת ספרים, ובהם "ניטשה" של וולטר קאופמן).

בדמותו של סופרמן, כמו גם בזו של כמה מחבריו למיתולוגיה (למשל פלאש גורדון, גיבור בלונדיני "ארי", הנועל מגפיים שחורים ומכנסיים קצרים לסירוגין, ונלחם באויביו כאשר מוזיקה של ואגנר מתנגנת ברקע), מצאו מתבוננים גם יסודות פשיסטיים, במיוחד פולחן הגוף הגברי הצעיר הנצחי והמושלם, הכוח והציפייה לישועה, ותסריט המאבק הנצחי מול אויבים מיתולוגיים החוזרים ושבים לתקוף ולאיים.

דמותו של סופרמן שופעת סימנים תיאולוגיים – טקסים, סמלים, תלבושות, כוריאוגרפיה, משמעות, דימויים – כולם נטועים עמוק בתרבות המערבית ועוד יותר בזו האמריקאית, שבה החברה והמדינה להלכה חילוניות. הוא מעין "ישו אמריקאי" המבצע "מסעי צלב" נגד הכופרים והרעים. הסרט החדש משנת 2013, "איש הפלדה", משתמש במופגן במגוון סממנים דתיים נוצריים, אבל ברקע של סופרמן היו תמיד גם יסודות יהודיים: שמו המקורי, "קל-אֵל" הוא עברי, "הילד בתיבה" הוא משה, יוצרי הדמות יהודים, עולם העיתונות האמריקאי רווי יהודים, ולא במקרה. אחד מחוקרי סופרמן, גארי אנגל, מציין כי סופרמן הוא "המהגר המושלם" – אותו תינוק שהגיע מחוץ לכדור הארץ אל טבורה של אמריקה, גדל והתחנך בה, הפך לגיבור האולטימטיבי המציל את החברה והלאום שהעניקו לו חום, אהבה, ערכים ואפשרויות בלתי מוגבלות, הלכה למעשה.

הסיפור מוכר: הגיבור האמריקאי המיתולוגי מגיע כמעט תמיד מ"שום מקום" ומושיע את העיירה, את הבחורה, את הטובים, וחוזר בסיום העלילה ל"שום מקום" כלעומת שבא. האקדוחן "הטוב" במערבונים נעלם, רכוב על סוסו, אל השקיעה באופק; הבלש הקשוח (חסר השם!) של דשיאל האמט חוזר לסוכנות הבלשים ששלחה אותו "לנקות" עיירה מושחתת; הבלש הרומנטי וחסר המעמד של ריימונד צ'נדלר חוזר בסיום העלילה, שתוי ופגוע, למשרדו המרופט, סוג של "שום מקום". הרשימה ארוכה: חייל נצחי ואנונימי כמו רוקי, ושלל גיבורי-העל, באטמן, ספיידרמן וחבריהם – כולם הופכים לגיבורים כאשר הממסד והחברה הושחתו עד שאינם יכולים או אינם רוצים להתמודד מול הרעים – שודדים, גנגסטרים, רוצחים, מרגלים, מופרעים, מושחתים, רודפי בצע.

לעתים אנשי הממסד חוברים לרעים, והופכים למושחתים ומרושעים – וכך לאויבים. אבל, בסופו של דבר, המסר ברור: תיקון הוא אפשרי, הסדר הקיים חוזר – "תודות לסופרמן", כפי שאומרת שוב ושוב לואיס, המקלידה במהירות את סיפור העלילה האחרון, שזה עתה הסתיים, כדי שיופיע בעמודו הראשון של העיתון.

גיבור עם צלקת

ועם זאת, כל גיבור מחביא צלקת, או טראומה, כאמירתו של סקוט פיצג'רלד: "הראו לי גיבור – ואכתוב לכם טרגדיה". ואכן, משה, שמשון, פרומתיאוס וזיגפריד הם גיבורים טרגיים, וכך גם באטמן וספיידרמן: נגזר עליהם לחוות שוב ושוב את הטראומה של ילדותם, שלעולם לא יתגברו עליה: ברוס ויין (באטמן) היה עד ראייה לרצח הוריו; פיטר פארקר (ספיידרמן) אינו מצליח למנוע את רצח דודו האהוב. אצלם מדובר בפנטסיה של זעם מוסרי הקשור במשפחה, נקמה ופשע; אצל סופרמן הטרגדיה רחוקה יותר, אך טוטאלית: הוא לא זכה להכיר את הוריו הביולוגיים, שכן הם, יחד עם כוכב הלכת שלהם קריפטון, הושמדו עם לידתו. הוא אינו נוקם, ואף לא חווה ניסיון "לתקן" את הטראומה, או לחוות אותה מחדש. ובכל זאת, הצלקת טבועה בתודעתו באורח מיתולוגי, מטושטש, אך קיים.

גם הנחיתה של סופרמן התינוק בשדה בקנזס, שפערה מכתש באדמה, היתה לסמל: יש הרואים בה מעין "פצע וגינאלי". הסיפור מזכיר גם, כאמור, את תיבתו של משה שהופקר, או הופקד, לגורלו על-ידי הוריו. ובהמשך, יחסיו של קלארק עם אביו המאמץ, ג'ונתן קנט, מתוארים כטעונים: קלארק הילד מחפש להתעלות עליו ועל קרתנותו, ובה בעת מגלה את כוחותיו העילאיים – וכך ממציא לו אב מכוכב אחר.

בסופו של דבר סופרמן נשאר מעין מתבגר נצחי. יש המבחינים בחולשה המסתתרת תחת החזות הכל-יכולה: כוחו הפיזי עצום, כמובן, ועם זאת התככים, הערמומיות, הניסיון, הידע והאינטליגנציה של אויביו עלולים להביס אותו, עד לרגע שבו הוא מצליח לפתור מעין "חידה" הנמצאת מעבר לכוח העירום – למשל, בסיוע אהבה, החלטה נחושה, תחכום, התחברות לגיבורי-על אחרים, או נחשול כוח רצון עילאי – ורק אז הוא מנצח את "הרעים". במובן זה סופרמן מציב בעיה חוזרת ונשנית בפני יוצריו: עליהם להמציא בכל פעם מחדש אתגר שאפילו הגיבור החזק ביקום אינו יכול להתמודד איתו – ובכל זאת, לבסוף, יצליח…

מעבר לכך, דומה שסופרמן הוא דמות עצובה למדי: מנוכר מעמיתיו שאינם יודעים את האמת על אודותיו, מנותק לנצח מהוריו מקריפטון ורחוק מאמו הישישה מרתה בקנזס, שגילה הולך ומתרחק מעבר ל-120 שנה. הוא בודד למדי: אין לו אורח חיים חברתי נורמטיבי, הוא אינו מחובר לממסד, לשועים, לידוענים ולמשפיעים; הוא רכון לנצח על שולחנו ואינו מתקדם לכיוון שולחן הניהול או כיסא העורך, ונותר עם עבודתו ככתב מן השורה בדסק – כל אלה גם הם חלק מדמותו הצעירה המסרבת או שאינה יכולה להתבגר. ובכל זאת, בכל שנייה הוא אמור לזנק להצלת העולם!

עם זאת, ללא ספק, הדמות קולעת לדמיון האנושי באורח רב-עוצמה: מי אינו רוצה לעוף? לראות את העולם מלמעלה – מבחוץ – ממעוף הציפור! אנו חולמים על כך בשנתנו, וגם באידיאל שבהקיץ; כפי שמראה הציור הרומנטי המפורסם של קספר דויד פרידריך, המבט מלמעלה הוא מבט "רואה כל", מבין, ואפילו פועל – לשינוי המציאות. זה מבטו של האל, או של שליחו, המלאך: יש מי שצופה בנו, שומר עלינו, מגיע מיד לכל מקום – וגורם לנצחון הטוב על הרע.

סופרמן ואמנות השידור הישיר

הסופר והפילוסוף אומברטו אקו הקדיש לסופרמן – לפני יותר מ-40 שנה – מאמר שנון ומקורי שהפך אבן-פינה לכל חוקרי גיבור-העל. מימד הזמן, קובע אקו, הוא קריטי להבנת דמותו ופעולתו של גיבורנו: סופרמן אכן נולד בנקודת זמן מסוימת, ובמקום מסוים, גדל כילד והגיע לבגרות, אך שם נעצר: הוא לעולם אינו מזדקן. אחת הגרסאות הקולנועיות מציגה אותו כנשוי, ואכן, אותה חתונה היא ראשית קצו – והיא סוללת את הדרך למותו. לגיבורים המיתולוגיים היווניים, כמו הרקולס, יש ביוגרפיה "היסטורית", מסביר אקו: הם נולדו, פעלו, אהבו ומתו – או נעלמו אל ערפילי המיתולוגיה. הסיפור שלהם הסתיים. לעומתם, אצל סופרמן מימד הזמן הופך לבעייתי: הוא אמנם נולד בזמן מסוים בעבר, אך סיפורי ההרפתקאות שלו חוזרים במעין הווה נצחי, כאילו לא היה להם תקדים. סופרמן מחולל שינוי אחרי שינוי – ולמעשה מאומה לא קורה – שכן הוא עצמו נשאר צעיר נצחי, וכך גם "הרעים": הם הרי חוזרים תמיד, בלבוש זה או אחר.

לפיכך, כתב אקו, כדי להצליח במשימתם על יוצרי הדמות להשכיח מאיתנו את העובדה שסופרמן אינו בן-אנוש, אך גם לא להציגו כאדם רגיל. אם היה בן-אלמוות, היתה דמותו פחות מושכת ומעוררת הזדהות, והיתה נחלשת הברית שאנו כורתים עם קלארק קנט, בן דמותנו ואיש סודנו. גם ההרפתקאות היו פחות דרמטיות, שכן אם אי-אפשר לנצח את סופרמן, המתח בסיפור נעלם. יש אפוא ליצור עבורו אתגרים "אמיתיים" למרות כוחו האולטימטיבי, ועם זאת, כאלה שיוכל בסופו של דבר לגבור עליהם תוך מתן סיפוק של ממש לצופים השכחנים. מצד שני, אם יאופיין כבן-תמותה, טוען אקו, הרי כל פעולה שיעשה מקרבת אותו למותו, לקצו הגשמי, וכך לסכנה שייעלם מחיינו. אם נניח שקלארק קנט עשה את צעדיו הראשונים במטרופוליס כשהוא בן 22, הרי גילו היום הוא סביב 103 שנה. ובכל זאת, הוא צעיר, היה ונשאר.

אקו מפענח את החידה כך: יוצרי סופרמן, הוא אומר, עוטפים באווירה של "חלום" את הזמן שבו מסופר הסיפור. זמן התרחשות הסיפור, כלומר, התקופה שבה מתרחשות ההרפתקאות הקונקרטיות והמשתנות עם הנסיבות, הוא עצמו זמן קונקרטי ותחום. לעומתו, הזמן שבו מסופר הסיפור הופך למיתולוגי: כאילו שכחו המספרים – וגם אנחנו, הצופים והקוראים – את ההרפתקאות הקודמות, שעל אודותיהן סיפרו לנו הסיפורים הקודמים.

אקו מוצא שאחד האמצעים להשגת ה"עיכוב" הזה, שהוא למעשה השעיית הזמן, הוא "פרסיפליזם". הכינוי נגזר משמו של גיבור האופרה האחרונה של ריכרד ואגנר, המחפש גאולה עצמית וישועה דתית כשהוא חמוש בצניעות מינית בתולית, כמו סיר גאלאהד, מאביריו של המלך ארתור או שמשון התנ"כי. אצל שמשון, התמכרותו האנושית לאהבה מביאה אותו לחשוף את סוד כוחו ומובילה לגזיזת שערותיו, היחלשותו ומותו ההירואי, הטרגי.

כך גם אישיותו המיתולוגית של סופרמן נסדקת כאשר הוא מגלה לחברתו לואיס את האמת על כפל דמותו (בסדרת הטלוויזיה), כשהוא חווה את הנשיקה הראשונה, ובאחד מסרטי הקולנוע – כשהוא נישא ללואיס. כל אלה מובילים את סופרמן בהכרח לסופו כמלווה הנצחי של קוראיו וצופיו. על סופרמן להישאר תמיד על גבול האהבה הארצית – וכך, תמיד איתנו (אגב, גיבורי-על אחרים, למשל בטמן, נוטים לרמוז, או לקרוץ, לסצינה ההומולסבית).

מצד שני, אם זירת ההתרחשות היא מעין "הווה נצחי" – הרי אין כלל אפשרות לבחירה חופשית, לאחריות, לסיבתיות: הכל מוביל לדטרמיניזם נצחי, ללא כיוון, עתיד ומשמעות. לכן, טוען אקו, עושים יוצרי סופרמן ככל יכולתם להשכיח את כלי עבודתם: הם מפעילים מנגנון המאפשר לנו הנאה – ללא מאמץ. שכן, לדעתו, אנו, הקוראים או הצופים, מכוונים להימנע מלחפש את המפתיע, הבלתי צפוי, המדהים – אלא דווקא ההפך. אנו מתענגים על ה"מיותר" ו"החוזר על עצמו": אקו מביא דוגמאות מז'אנר סיפורי הבלשים, ובמיוחד מספריו של רקס סטאוט על אודות נרו וולף, אותו בלש אמריקאי עב כרס בן מונטנגרו.

לדעת אקו, אנו משתוקקים לקרוא, שוב ושוב, על אורח החיים הקבוע, האובססיבי והבלתי משתנה של וולף, על עוזרו האמריקאי האופייני חד הלשון ארצ'י גודווין, הטבח הנאמן, האנין והנוח להיעלב פריץ, מפקח המשטרה הרוטן קרמר עם הסיגר הכבוי שבפיו ועוזרו הבלש הגולמני סטיבנס; אנו רוצים לשמוע שוב על סדר היום הקבוע, להריח את המאכלים הצפויים מראש, לעלות לחממה שעל גג הבית המוכר כדי לבקר את האורכידיאות בשעות הקבועות, לקרוא שוב ושוב על האופי האקסצנטרי, הפדנטי והחמדני של הגיבור, על העימותים הביתיים המוכרים בין הנפשות הפועלות וכיוצא באלה. אנו רוצים לקרוא על הצפוי, בעוד שעלילת המתח, פתרון התעלומה הקונקרטית, היא משנית לתענוג הקריאה.

טענותיו של אקו באשר לסופרמן משיקות, לדעתי, לאומנות השידור ברדיו ובטלוויזיה: השידור הוא עיסוק במוכר ובחביב, בכל תוכנית ובכל מדיום. הביטויים הראשונים של מיתולוגיית השידור הישראלית עוסקים בכך. הקריאות החוזרות על עצמן – "נאווה בבית, יש אוכל?" ב"משפחת שמחון" או "פתו-ח!" ב"קרובים קרובים" – אינם משפטים בעלמא, אלא מעידים על ערכים – הביתיות והסדר הבורגני הנכון והנבון – שהרדיו והטלוויזיה השתוקקו להקנות לנו באותם ימים ואנחנו השתוקקנו לאמץ: הגבר חוזר מעבודתו, רעייתו במטבח, שם הכינה לו, כצפוי וכראוי, את ארוחתו, ואפילו בדקה את תיבת הדואר. דלת הכניסה לבית פתוחה, כמובן, והנקישה מוכרת במועדה ובעוצמתה; נהוג לנקוש, מחמת הנימוס, אבל ברור לכולם ש"עקרת הבית" בבית, וכי היכן תהיה? היא מוכנה תמיד לתפקידה כמארחת הבלתי נלאית. משמע: הכל בסדר בעולמנו.

בשנים האחרונות אנו חוזים אמנם בהקדמות מתוחכמות יותר בסדרות טלוויזיה חדשות, אך גם הן חוזרות על עצמן וסמליות לא פחות. כך הם פני הדברים גם בטקסיות המשונה אך האפקטיבית של תוכניות הריאליטי, מ"הישרדות" ועד ל"אח הגדול". למעשה, כך הדבר אפילו במהדורות החדשות – הגם שכאן הציפייה העיקרית, מטבע הדברים, היא לחידוש, להפתעה. ובכל זאת החיפוש אחרי הצפוי, המוכר והחביב (שערוריות, אסונות, אלימות, פשע) גובר על הסקרנות באשר לבלתי צפוי, וכך מושתקת גם החרדה מהבלתי נודע. לכן גם החדשות נפתחות תמיד בטקס המוכר של אות וידיאו וסאונד, הצגת המגישה המוכרת באולפן המוכר, בתלבושת צפויה, באיפור מסודר, בהגייה הנתפסת בקרב רוב הצופים "ללא מבטא" (היינו, ללא מבטא זר) והצגת סדר דברים וסיפורים שרובם צפוי מראש.

ה"בלתי צפוי" מעובד ומאולף למסגרות הללו, גם זמן השידור ידוע ומתוכנן – אם כי מקרי ושרירותי (מדוע שמונה בערב?). הוא שונה מהזמן שבו התרחשו הסיפורים המובאים במהדורה, ולכן נעשה הכל כדי לחבר בין זמן הסיפור לזמן השידור – גם כשהדבר מלאכותי ומאולץ: הכתב מדווח במהלך המהדורה "מהשטח", "מניידת השידור", "ממקום האירוע" גם שעות אחרי שהתרחש או שעות לפני אירוע צפוי, הכל כדי לקבל את האפקט של "שידור ישיר" או "שידור חי" – בהבחנה משידור "שאינו חי", כלומר, "מת", המזוהה עם חומר ערוך ומוקלט מראש. לא במקרה קוטעים בהינף יד מהדורה ערוכה ומוכנה מראש כאשר מתרחש אירוע "בשידור ישיר", משום שחשיבות ההתרחשות "עכשיו, ברגע זה ממש" כפולה ומכופלת: היא מפגישה בין זמן ההתרחשות לזמן השידור. לא במקרה מציינת המלה "ממש" אותה פגישה דרמטית לעתים של שני הזמנים, ההופכים באמצעות המלה "ממש" לממשות.

השידור החי, הישיר, אומר לצופה: "עכשיו, (כאן) קורה משהו – והנה, אתה עד לכך!", כלומר – העתיד פתוח. האירוע מתרחש, עוד לא הסתיים, מי יודע מה יקרה. אבל הדיווח הוא לרוב על אירועים שכבר קרו ותמו, ואפילו דיווח על אירועים שיקרו בעתיד עוסק באירועים צפויים, מתוכננים מראש, שהמידע על התרחשותם הביא את הכתבים למקום כדי לדווח עליהם. מהדורות החדשות מעידות על כך ש"אין חדשות": שכן, אם היה קורה משהו "ממשי", כבר היו "פורצים" לשידור ומפסיקים את שטף התוכניות הקבועות – כולל "מהדורות החדשות".

כך משלים העיתונאי – מימיו של קלארק קנט בשנות ה-30 של המאה ה-20 ועד לבלוגר החדש ועמיתיו ברחבי העולם – את המעגל המיתולוגי שמסמנים קלארק קנט וסופרמן בפעולתם המשותפת. הם פועלים על העולם, מדווחים על פעולתם – בעיתון, בטלוויזיה או באינטרנט – ולכן, או אולי בכל זאת, למרות הכל, העולם נותר כשהיה.

קלארק קנט כשוביניסט גברי

החיבור בין גיבור-על לבין עיתונאי מתגלה כשילוב מנצח, עם העמימות באורח החיבור בין זה לזה, שינויי האופי לאורך השנים והרפלקסיביות המלווה אותם. ועם זאת – ביסוד העיקרי של הדמות אין דו-משמעות כלל: הגבריות שופעת, רבת און. בורדייה, בספרו "השליטה הגברית", כאילו מתאר את דמותו של סופרמן כאשר הוא מונה כמה מהאופנים שבהם מיוצג הגבר בתרבות המערבית: הגבר הוא אקטיבי, עליון, קשוח, קדוש, ישר, הזירה שלו ברובה מחוץ לתחומי הבית. הוא נע בחופשיות ובמהירות הבזק בין זהויות, בין מרחבים, בין סוגי אישיות, סוגי פעולה והפעלת כוח פיזי ואינטלקטואלי. לעומתו האשה נשארת כבולה לזהותה ולמרחב שלה – פנימי, רך, לח, מאגי, תחתון וחבוי, וחסרת ישע באורח אינטלקטואלי ופיזי גם יחד בהיתקלות עם הבלתי נודע.

זאת ועוד, כאשר אנו צופים בסופרמן, אנו מפעילים מציצנות גלויה מול הנשים שלצדו: לואיס, העיתונאית הרודפת אחרי סיפור סופרמן ומאוהבת בו, נמצאת בו בזמן עם קלארק קנט, וכך הוא, יחד איתנו כמובן, יכול לגחך מול שאיפותיה ונסיונותיה להגיע אל סופרמן כאשר הוא, למעשה, כל-כך קרוב אליה! זו הרי שאיפה גברית אולטימטיבית: היכולת לעוף, העוצמה האולטימטיבית, האהובה היפה והאמביציוזית המנסה לשווא להסתיר את חולשתה ואהבתה, והנאחזת בו כדי לא ליפול – תרתי משמע.

כך מסתיר קלארק קנט, בדמותו המהוגנת כביכול, שוביניזם אירוני בעל אופי סדיסטי: הסוד שלואיס אינה יודעת מאפשר לקלארק קנט לגחך בחשאי – יחד עם הגברים בקהל, המזדהים איתו באורח אינסטינקטיבי ומיידי. הוא יודע כמובן שיוכל להשיגה בכל רגע שיבחר – כשהוא לבוש במדי סופרמן. ובסוף הסרט, כולנו יודעים, אכן גם ישיגנה. הכל משתלב – העוצמה, נקודת המבט, הברית החשאית הנרקמת עם הצופים הגברים בקולנוע, המלכודת שלתוכה נופלת לואיס, ואחר-כך העלילה המשתנה אך החוזרת על עצמה – משום שסופרמן הוא, כאמור, גם צעיר לנצח. שוב ב"איש הפלדה" ב-2013, וכמובן גם בסרטים שיבואו בשנים הקרובות.

פנייה ישירה: קנט קלארק, סופרמן ואנחנו

יסוד חשוב המופיע במפתיע כבר בשנים הראשונות של המיתוס של סופרמן הוא הקריצה. קריצה ממשית, מלווה בחיוך ובהנהון רב-משמעות, שקורץ קלארק קנט לצופי הקולנוע כבר בסופו של הראשון בסרטוני הקומיקס של פליישר משנות ה-40 (הראשון הוצג בתחילת 1942), שנים רבות לפני הסרטים ההוליוודיים. כאן יש שימוש באופן הפנייה הישירה, הנדירה בקולנוע ובדרמה הטלוויזיונית. זוהי רפלקסיביות לשמה – אירוניה ברורה הקושרת את הצופים למסך, שבאמצעותה קלארק קנט מחזק או למעשה מבצע את אקט כריתת הברית הגברית, ה"חברמנית" והמשועשעת בינו לבין הצופים. מעתה הם יודעים את מעשיו, והוא יודע שהם יודעים, וזאת בניגוד לקוראי העיתון, שאותם הוא למעשה מוליך שולל בכפל דמותו!

כך גם מוצגים הדברים בסרט הקולנוע המפורסם "סופרמן" הקלאסי של 1978, הגדוש ברפלקסיביות, אירוניה והומור – במיוחד בהקשרים הנוגעים לקלארק קנט, לואיס וחבריהם במערכת ה"דיילי פלאנט". כריסטופר ריב (והבמאי ריצ'רד דונר) משתמשים לכל אורך הסרט באותה "קריצה" – מטפורית בסרט – שבין קנט לצופים.

ואכן, הברית שנכרתה בין קלארק קנט לצופיו הפכה "ברית פלדה" ארוכת שנים. היא אומרת להם, למעשה, כך: "אנו עוסקים כאן ברפלקסיביות, אנו מודעים לעצמנו", ואכן, אם קנט הוא "כל אדם", הרי כל אדם יכול להיות סופרמן, ואפילו המציצנות אינה מגרעת, לפחות לא נוראה; שכן הכל נעשה, בסופו של דבר, למען הטוב, בשירות הערכים ה"נכונים", לשמירת הסדר הציבורי. וערכים אלה הם הקובעים ולא הכוח הפיזי, המכני, השרירותי. כוח פיזי וערמומיות מתוחכמת ניתנים כמובן גם לרעים – כלומר, לאלה הבוחרים בחירה מוסרית שלילית, בניגוד ל"דרך החיים האמריקאית", וכמובן גם לאיתני הטבע, העיוורים לאבחנה בין טוב לרע.

מהברית הגברית אל מצב החירום

מעבר לכך, אותה "קריצה", או עצם האפשרות לקריצה, המניחה את הברית שבינינו לבין קנט, היא גם תנאי מקדים למעבר החד, הברור, שבין חיי היומיום השגרתיים, שבהם ההיררכיה של מוסדות, אירועים, אנשים ופעילויות מתוכננת, מתקיימת וברורה מראש, לבין שבירת אותה שגרה מול "מצב חירום" פתאומי: בניסוחו המפורסם של פליישר, אותו רגע המביא לקריאת הקרב: "זה ג'וב לסופרמן!".

המדובר בקריאה להתגייסות – אינטרפלציה – ההופכת את סופרמן ל"סובייקט" מול ה"פנייה" הנשלחת כביכול מן האירוע, שאותה הוא מזהה כמיועדת אליו ישירות. ובעקבותיו מתגייסים אנחנו, הקשורים בברית איתו. אנו חלק מאותו טקס, מאותה קהילה: עד אותה שנייה צפינו בסרט, שהיה עבורנו מעין "תיאטרון" בלתי מחייב: נהנינו, הצצנו, גיחכנו, אכלנו פופקורן, התרווחנו על מושבנו, אך כל אותה עת ציפינו שיקרה משהו. ידענו שלואיס אינה יודעת מה קורה מול אפה; ידענו שעובדי המערכת והולכי הרגל ברחובות מטרופוליס עומדים לספוג הלם אדיר, ידענו, צפינו ושתקנו. והנה, לפתע, זה קורה! ואנו מצטרפים, נסחפים, כחלק מהטקס, אל הפעולה.

מצב החירום הפתאומי מפעיל מערכת ואופן פעילות משלו, וכמובן דרגת הזדהות גבוהה הרבה יותר: אם הצליחה הברית עם קלארק קנט לקשור אותנו אל עולמו היומיומי, ואנו הפכנו – באמצעות המציצנות שלנו – למשת"פים שלו, אנו נאלצים עכשיו, כמעט בעל כורחנו, להצטרף לשעת החירום שלו – שהיא שלנו. עכשיו גם גורלנו נתון בידיו האמונות. עכשיו אנו כמעט מאמינים שלא רק סופרמן אלא גם אנחנו יכולים לעוף.

העיתונאי בקולנוע ובמציאות

"עיתונאי" הוא למעשה שם צופן למגוון דמויות בספרות ובקולנוע. מקצוע העיתונאות כולל טווח רחב במיוחד של תפקידים ואפשרויות, ואכן, אלפי סרטים מוקדשים לדמות העיתונאי, כמה מהם סרטי קולנוע גדולים עם תסריטים נפלאים שנעשו בידי במאים גדולים – גם משום שרובם של מקצועני קולנוע אלה באים מאותו עולם של עיתונות וכתיבה.

ראשית, חלוקת התפקידים: "עורך" יכול להיות דמות אבהית או רודנית, עורך פרובינציאלי מקומי מול איש הכרך המתוחכם, מושחת מול איש עקרונות וערכים, טייקון רודף בצע מול מתקן חברתי אידיאליסט, וכדומה. "כתב" הוא איש שטח, ולכן הוא המוליך לרוב את העלילה בסרטי העלילה הדרמטיים: הוא יכול להיות פוחח קשוח וחסר מצפון כמו צ'ק טאטום (קירק דגלאס) בסרטו האפל של בילי ויילדר "Ace in The Hole", או חדור תחושת שליחות כמו וודוורד וברנסטיין ב"כל אנשי הנשיא" ואד מורו ב"ערב טוב ובהצלחה".

דמות בעייתית במיוחד היא זו של "בעל הטור": עיתונאי רב-השפעה, לרוב אינטלקטואל, ולכן כמעט בהכרח מושחת... למשל, דמותו של ג'יי.ג'יי האנסקר הכוחני וחסר המעצורים (ברט לנקסטר הבלתי נשכח) ב"ריחה המתוק של ההצלחה"; אלסוורת טוהי, האינטלקטואל המושחת ב"כמעיין המתגבר" של איין ראנד, או אותם "בעלי טור הוליוודיים" המוזכרים בסרקזם ב"סנסט בולווארד" של ויילדר כ"מעוותים ומניפולטורים של האמת".

גם דמות איל העיתונות כיכבה בסרטים אמריקאיים: צ'רלס פוסטר קיין ב"אזרח קיין" וגייל וייננד ב"מעיין המתגבר", אך אלה סרטים משנות ה-40 של המאה שעברה. הדמות היחידה המוכרת לי מהשנים האחרונות היא נשית – מירנדה פריסטלי ב"השטן לבש פראדה". שאלה היא, האם גם שם, כמו אצלנו, מעדיפים בעיתונות שלא להסתבך עם החזקים באמת?

יחסי עורך-כתב בעיתון היו תמיד נושא מצוין לעלילת הסרטים, ודאי ברוב סרטי סופרמן, והם מצייתים לתבנית יחסים קלאסית – כזו שבין בין אב לבנו, מורה לתלמיד, מפקד משטרה לשוטר, מנהל חברה, מפעל או משרד מול עובדיו. ומעבר לכך, העיתונאי בסרטים הוא מעין סייסמוגרף, כשהשאלה היא מי כאן ה"טוב" ומי "הרע", העורך או הכתב. התשובה האמריקאית, לרוב, היא שעורך פרובינציאלי הוא "טוב" מטבעו, ואילו עורך עיתון בכרך הגדול נוטה להיות רודן, מושחת, מרגל ורשע.

עמיתי אורן נהרי טוען שהמשוואה היא כדלקמן: בעתות שלטון יציב וחזק מוצגים העיתונאים כ"רעים" ולהפך. ואכן, דמות העיתונאי השתנתה מתקופה לתקופה, לפי הלכי הרוח בהיסטוריה ובמיתולוגיה האמריקאית. בסרטי הקולנוע, העיתונאי מחליף את האקדוחן מן המערבונים, את הבלש הקשוח, את המרגל. הוא אינו יורה אלא מפרסם, לאחר שהוא מפענח וחושף "את האמת". הוא מוציא לאור, משתף את הציבור וגם אותנו, הצופים בסרט, משמע הוא "שליחנו המיוחד", הוא הסוכן שלנו למקום העלילה ותוך כדי התרחשותה, כלומר ב"שידור ישיר".

ההזדהות שלנו איתו, אם כן, יכולה להיות מלאה, שכן עיתונאי מטבע הגדרתו אינו זקוק לכישורים מיוחדים – כל אחד מאיתנו יכול להיות עיתונאי, ומצד שני, הוא משתף, מחלק עימנו את המידע, מטבע מקצועו. כלומר, הוא "אחד משלנו", קשוב לערכים שלנו, אך זקוק גם לגיבוי של אהבה ולעורך תומך: הוא אינו לגמרי לבד, לא רק איתנו באולם הקולנוע…

כך נכרת השלב הראשון בברית שבינינו לבין סופרמן: באמצעות המתווך, העיתונאי, קלארק קנט. וכך מתברר שסופרמן הוא גיבור-העל שלנו בשל היותו עיתונאי, שכן ערכיו של קלארק קנט הם אלה של סופרמן – ובה בעת הם אלה שלנו. הערכים שהרברט גנס מצא, בשנות ה-70, אצל עיתונאים אמריקאים היו "אמונה בערכי המעמד הבינוני הגבוה של אתנוצנטריות, דמוקרטיה אלטרואיסטית, קפיטליזם אחראי, אידיאליזציה של חיי הכפר, אך גם מודרניזם וכמיהה לסדר".

העיסוק הנפוץ במיוחד בסיפורים חדשותיים שעיקרם "אי-סדר" צופן, לדעת גנס, כמיהה לכינון של סדר והשבתו על כנו. אלה בדיוק אותם ערכים המנחים את קלארק קנט כשהוא יושב ליד שולחנו בחדר המערכת, או נקרא אל העורך, שומע על המתרחש כאיש החדשות, ומחליט לפעול כסופרמן לתיקון המעוות. רק אז הוא חש להחליף את לבושו והופך לגיבור-העל.

כלומר, האופי, הדמות והערכים של העיתונאי קנט קודמים – בסיבתיות, בזמן ובעדיפות – להופעת בן-דמותו המעופף, שהוא למעשה "טפיל" לדמותו העיתונאית, על אף שסופרמן היא כמובן דמותו "האמיתית" של העל-גיבור בן קריפטון, הכוכב שהעניק לו את גופו. העוצמה והיכולת הן אפוא תולדת תכונותיו הגנטיות, הביולוגיות (אם אכן מדובר כאן בביולוגיה ולא במדע בדיוני אחר כלשהו); אבל אופיו "האמיתי", אישיותו המוסרית והתנהלותו הם אלה של העיתונאי קלארק קנט, כלומר, של האמריקאי הממוצע, שלנו.

העיתונאי הוא גם המתווך המושלם בין המתרחש בסרט לבין ייצוג נקודת המבט "שלנו", הצופים בסרט או הקוראים: הוא מנהל אורח חיים ככל אחד מאיתנו, אדם אנונימי למדי, חסר מעמד, אפילו חסר "מקצוע" של ממש: עיתונאי הוא מספר סיפורים, ללא צורך ברישיון או בהשכלה מקצועית כמו רופא, עורך-דין או מהנדס. בעבודתו, הוא מתרגם אירועים ספציפיים – נקודתיים, אישיים, ממוקדים – לסיפורים כתובים או משודרים, המקבלים בהבאתם לדפוס או לשידור משמעות חברתית ציבורית. ואלה עוסקים, כמוהו, גם בערכים. בנורמטיבי, אפילו ב"תיקון עולם".

העיתונאות נחשבת בעיני רבים שליחות, והעוסקים בה רודפים אחרי הסיפור הגדול, המרתק; הם כותבים אותו עבורנו, בשפתנו. הם נמצאים "שם" בשבילנו, הם "קולנו" מול הסיפור וגיבוריו, ובאמצעותם, גם אנחנו כמעט "שם", רודפים אחרי הסיפור וגיבוריו – שכן "נקודת המבט שלנו נמצאת בדיוק מאחורי הכתף שלהם", כפי שאומרים בשפת הקולנוע.

חדר החדשות הוא גם הזירה האידיאלית להיערכות ברגע שבו נודע שמשהו – לרוב משהו נורא – מתרחש, ועל סופרמן לחוש להציל את העיר, המטוס, השכונה, המשפחה; ההודעה מגיעה תחילה למערכות החדשות, וכך מצליח קנט/סופרמן להגיע בזמן למקום ההתרחשות, ולעתים למנוע את הקטסטרופה עוד לפני שהתרחשה. הוא עצמו מתבדח, באחד הסרטים המצוירים, וחושף, "בצחוק" את כפל אישיותו – המכוונת להשיג "סקופים" על-ידי ההצלה והדיווח גם יחד.

ואכן, התערבות של העיתונאי במתרחש – או הדילמה הנושנה, האם לתעד או להציל חיים, האם לצלם מוות או להציל ממוות – מלווה את המקצוע מאז ומעולם. באחד הסרטים הציניים ביותר על עולם העיתונות, סרטו של (העיתונאי לשעבר) בילי ויילדר, "Ace in The Hole" מ-1951, שהוזכר כאן קודם, מתערב העיתונאי חסר המעצורים במהלך פעולות הצלה לחילוץ אדם שנלכד במכרה נטוש. הוא מנסה להאט אותן כדי להשיג סקופ מתמשך מסיפור ההצלה ולהפוך לגיבור השעה. הדברים יוצאים מכלל שליטה, כמובן, והסרט מסתיים בטרגדיה. בסרט לועג ויילדר לעולם העיתונות כולו – לבד מעורך עיתון פרובינציאלי קשיש, שרעייתו המסורה מיסגרה עבור משרדו מטפחת ועליה רקומה הכתובת "אמור את האמת".

דילמות עיתונאיות

ספר ושמו "פילוסופיה וסופרמן" עוסק גם בסופרמן כעיתונאי, ותוהה אם סופרמן הוא דמות מוסרית וכיצד מתיישב הדבר עם תפקודו כעיתונאי. ראשית, הדילמה של האמת: על העיתונאי מוטלת החובה לומר אמת, כל האמת, רק אמת. לא להמתין, לא לעכב מידע רלבנטי, וכמובן, לדווח על אינטרסים נוגדים בעבודתו.

והנה, סופרמן – או קלארק קנט – חוטא בכל החטאים הללו נגד האתיקה העיתונאית: הוא זכה במשרתו במרמה; הוא מסתיר מהעורך, מחבריו ומקוראי העיתון את דמותו האמיתית; גליון קורות חייו מזויף; הוא אינו מגלה ברבים את דעותיו, הוא אינו חושף את אויביו או את ידידיו האישיים; הוא אינו מגלה את מקורות הידיעות שהוא מביא; הוא מתחפש; ומעל לכל – הוא עצמו גיבור סיפורו! אפשר כמובן למנות כאן עוד ועוד, אבל הנקודה ברורה: כל עורך שפוי היה מפטר מיד את קלארק קנט.

וכאן הדילמה: אולי כל החטאים הקטנוניים הללו מוצדקים מוסרית, שכן המטרה העל-אנושית מקדשת את האמצעים האנושיים? בכל מקרה, הכל מנוגד בתכלית הניגוד לכל כללי האתיקה העיתונאית ו"אלוהים נמצא בפרטים". ובכל זאת, ולמרות הכל, אנחנו סולחים לו, כצופים; הרי הוא איתנו, הצופים, למעננו, ואנחנו איתו, לאורך כל הדרך (וראו, הוא אפילו קורץ לנו ישירות בסיום).

לאחרונה, עצם תקפותם ומשמעותם של ערכים כמו "אמת" ו"אובייקטיביות" הוטלו כידוע למערבולת, גם בעולם העיתונות. ואכן, בעיתונות האמריקאית והעולמית ידועות כמה וכמה דוגמאות לסילוף ואפילו המצאה של סיפורים אישיים או נקודתיים בדויים – למשל כדי לחזק את רושמם של מצבים מציאותיים הדורשים תיקון. מושג ה"אמת" הפך ליחסי. מול אמת עובדתית הקשורה בפרט זה או אחר בסיפור עומדת לעתים טענה על "אמת גבוהה יותר". האם אלוהים נמצא בפרטים הקטנים או בתמונה הכוללת? זו שאלה עקרונית שאין לה תשובה ניצחת.

אצלנו הדוגמאות ליחסיות זו של האמת בדיווח רבות וכואבות. למשל הוויכוח הנמשך והולך מאז שנת 2000 על אודות מוחמד א-דורה. עיתונאי שמאל יאמר: האם זה משנה אם באמת מוחמד א-דורה נשאר בחיים, או מכדוריהם של מי נורה ונהרג. "אנחנו", הישראלים, הרי הורגים כל-כך הרבה ילדים פלסטינים! דיון דומה התנהל גם סביב סרטו הדוקומנטרי, או שמא, כפי שטוענים המבקרים, כלל לא דוקומנטרי אלא בדיוני, של מוחמד בכרי, "ג'נין, ג'נין". ויכוח זה הביא למחשבות ולפולמוס סביב שאלת ה"תיעוד" בסרטים – וכמובן גם בדיווח החדשותי. כך היה גם סביב כתבה שהכינה אילנה דיין בתוכניתה "עובדה" על אודות סרן ר' ש"וידא הריגה" של ילדה פלסטינית סמוך למוצב בפאתי רפיח.

המבחן: האם "אמת דיברתי". כלומר, סיפרתי מה שידעתי בשעת הדיווח, ולא את האמת שמתבררת בדיעבד וכלל לא בטוח שגיבורי הסיפור והעיתונאים ידעו אותה אפילו בסופו של התהליך, בסופו של הסרט – או במציאות, אולי שנים אחרי הסיפור.

העיתונאים הישראלים והפוליטיקה "החדשה"

בצד המשבר המחריף בעיתונות, התופעה העיתונאית הבולטת ביותר בשנה האחרונה בעולם העיתונות הישראלי היתה התגייסות העיתונאים לפוליטיקה. הקרוב מכולם לסופרמן הוא כמובן יאיר לפיד, שהתעופף מכיסא המגיש והתגייס, לדבריו, כדי להציל את "מעמד הביניים" הישראלי. דמותו, בחולצה השחורה ההדוקה, שרירי המתאגרף, תחושת השליחות והברית הבלתי אמצעית שלו איתנו, גולשי האינטרנט והחברים בפייסבוק, הביאה אותו לקרבה אידיאולוגית לעמיתו האמריקאי.

הסופרמניות של לפיד התגלמה גם ובעיקר ביעד נחיתתו – מרכז הקונסנזוס: מעין "אמת, צדק והדרך הישראלית" מול ה"פוליטיקה הישנה", כלומר, הממסד המפלגתי. מבחינה זאת הוא ממלא צורך, השתוקקות ל"גיבור-על" ש"יעשה סדר" ויביא "צדק חברתי", שפירושו המעשי בישראל של לפיד הוא "איפה הכסף".

כמובן, לא רק לפיד יצא לדרך: מספר רב של עיתונאים התגייסו להצלת העם, החברה והלאום. משהו כנראה טבוע בשליחות העיתונאית, אולי מדובר באותו "וירוס", כשם שאצלנו, בברנז'ה, מכנים את הדבקות במקצוע. אבל בסופו של דבר, סופרמן ודומיו האמריקאים הם צלבנים, אנשי תיקונים. הם שיפוצניקים, לא מהפכנים. אומברטו אקו מציין שהם אינם מסייעים לתיקון העולם, האכלת רעבים, מיגור אי-שוויון וחיסול שחיתות שלטונית, ריפוי ושינוי מן היסוד. כיצירי המוסר הקרתני המסורתי של העיירה האמריקאית הם מבקשים להחזיר לה שקט ושלווה, לשמר את הקיים, הנינוח והשאנן. אפילו כוחותיו הגלקטיים האדירים של סופרמן מוקדשים לאותן מטרות זעיר-בורגניות, כל-כך צפויות ובלתי מזיקות להגמוניה הבידורית והערכית האמריקאית. לפיכך, גם אנחנו, בישראל, נצטרך להמשיך לחפש. הישועה לעיתונות הישראלית לא תגיע מעמיתנו קלארק קנט, גם לא באמצעות תאומו, סופרמן.