פול! קום!

"מנהרת הטרור" הוא הסלוגן שנבחר להוביל את סיקור הפיגוע שסוכל על-ידי כוחות הביטחון הישראליים, שחשפו מנהרה ארוכה (1,700 מטר) שהובילה מעזה סמוך לקיבוץ ישראלי. "מנהרת הטרור" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"; "בעקבות חשיפת מנהרת הטרור בגבול עזה: ישראל תאסור הכנסת מוצרי מלט לרצועה" היא הכותרת על שער "מעריב"; ו"מנהרת הטרור" הוא הלוגו המלווה את הסיקור ב"ישראל היום".

המנהרה שנחשפה סמוך לקיבוץ עין-השלושה (צילום: דוד ביומוביץ')

למרות עיתוי הפרסום המלאכותי (המנהרה נחשפה לפני זמן, שלשום הועבר המידע לכלי התקשורת תוך אמברגו על הפרסום עד לאתמול בצהריים, ומדובר בכלל במנהרה השלישית שנחשפה "בתקופה האחרונה") והשימוש הזהה בסלוגן, רק ב"ישראל היום" קונים מאותו המקור גם את נארטיב הסיקור עצמו: גילוי המנהרה הוא הצדקה לחידוש האיסור על העברת מלט לרצועת עזה מן הגבול הישראלי. "500 טון בטון לטרור" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". "ישראל העבירה לעזה מלט, ברזלים וחומרי בניין. חמאס לא ייעד אותם לבניית גני ילדים, בתי-ספר ובתי-חולים. הם העדיפו לבנות מנהרת תופת", נכתב בכותרת הגג המוגשת לקוראים בגודל ובגופן חגיגיים.

זו, כמובן, אינה כותרת עיתונאית, אלא סיסמת תעמולה: ישראל לא העבירה מצרכים לעזה אלא איפשרה מכירה שלהם; חמאס בנה גם בנה גני ילדים, בתי-ספר ובתי-חולים (למעשה זה מקור כוחם של האחים-המוסלמים בקרב האוכלוסייה), ולכתבי "ישראל היום" אין מושג מה מקורו של המלט שנצבר במנהרה שנחשפה. גם הדברים המקוריים עצמם, כפי שנאמרו על-ידי נציג צה"ל והובאו ב"ידיעות אחרונות", בוטים פחות ומדויקים יותר (ולפי הנתונים שמביאה עמירה הס ב"הארץ", אם בוחרים לקבלם כפשוטם, כמות המלט הנדרשת לבניית בית-ספר ממוצע עומדת על כ-4,000 טון, בעוד שבמנהרה, לפי צה"ל, נעשו שימוש ב-800 טון).

עוד שתי כותרות ראשיות

"איראן מסרבת לוותר על האורניום", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ". "ערב הפסגה עם המעצמות, טהרן מצהירה: 'הוצאת האורניום משטחנו – קו אדום'. לראשונה זה 4 שנים ייערך מו"מ ישיר בין ארה"ב לאיראן", נכתב בכותרת המשנה לידיעה, של ברק רביד וג'קי חורי.

"המכללות: חיוב סטודנטים בבחינה פסיכומטרית אינו חוקי", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "החוק מתיר למכללות האקדמיות הציבוריות לקבל סטודנטים על סמך ציוני בגרות בלבד, אבל בפועל המועצה להשכלה גבוהה דורשת ציון פסיכומטרי כתנאי סף בתוכניות לימוד חדשות. במכללות טוענים: המהלך מגביל אותנו בקבלת תלמידים וגורם לנו הפסדים. המל"ג: הנושא בבדיקה", נכתב בכותרת המשנה המובילה לידיעה של רעות וילף. "מבחן הכנסה, לא השכלה", נכתב בכותרת טור פרשנות.

שלא כדרך הטבע

פיטוריהם הצפויים של מאות עובדי חברת טבע בישראל ממשיכים להכות גלים בעיתונות הכלכלית. באופן מעט מפתיע, למרות פעולתה החרישית של מכונת יחסי-הציבור של החברה ולמרות הרגלי התמסרות עיתונאית לבעלי ההון, חלק גדול מהסיקור הוא שלילי במפגיע וכזה התוקף את טבע במגוון חזיתות, תוך שהוא מציע מבט רוחב על החברה ועל תופעות כלליות במשק הישראלי הנקשרות בה.

"שערוריית טבע" היא הכותרת הראשית של "גלובס", המפנה למאמר של עורך המשנה אלי ציפורי. "חבורה של אנשים כוחניים בחליפות 'תפרו' לטבע חוק לפי מידותיה שהעניק לחברה הגדולה בישראל הטבות מס בעשרות מיליארדי שקלים. עכשיו החבורה הזו מפילה את תיק הפיטורים על הממשלה", נכתב בכותרת המשנה, המסתיימת בקרשצ'נדו: "עוד מקרה שמצביע על הניתוק, היוהרה והאטימות של האליטה הכלכלית בישראל".

פיליפ פרוסט, יו"ר טבע, תל-אביב, אוגוסט 2013 (צילום: משה שי)

וכך זה מתחיל: "'העלאת מסים לטבע זה מה שרצו ההמונים, והתוצאה היא פיטורים', זה מה שאמר חיים הורביץ, בנו של מייסד טבע ודירקטור בחברה, בעקבות מהלך ההתייעלות האגרסיבי של טבע, שבמסגרתו היא מתכוונת לפטר כ-5,000 עובדים ברחבי העולם, כ-700 עד 1,000 מהם בישראל. דבריו של הורביץ לא רק מקוממים, פופוליסטיים ורחוקים שנות אור מן האמת, הם גם מבטאים היטב את מה שאנחנו כותבים עליו שוב ושוב בחודשים האחרונים: הניתוק, היוהרה והאטימות של האליטה הכלכלית בישראל כלפי נתיניה, או ההמונים, בלשונו של הורביץ, שלא לומר האספסוף, כפי שאולי הוא חושב עליהם. אנשים מסוגו של הורביץ חושבים שהמדינה רשומה בטאבו על שמם, שמותר להם לשטות בהמונים, שמותר לחברה שלהם לשלם א-פ-ס אחוז מס ועוד לבוא בטענות להמונים שדורשים מהחברה לשלם קצת יותר מס.

"סליחה, מר הורביץ, מה הקשר בין פיטורים לתשלומי המסים הרצפתיים של טבע, שיעורי מס אפסיים וחסרי תקדים אפילו בעולם, שנקבעו לחברה יחידה לאורך שנים? טבע לא מפטרת בגלל ה'המונים' שדרשו ממנה לשלם טיפה יותר מס מכלום, אלא בגלל חברי הדירקטוריון שלה, ביניהם הורביץ, אנשים שמשקיפים מלמעלה בהתנשאות על ההמון, לבושים במיטב החליפות, מצוידים בלשון מצוחצחת – והם אלו שהובילו את החברה לרכישות המנופחות שלה, לחוב הגבוה שלה ולאי-היערכות מתאימה לרגע שבו יפוג הפטנט על הקופקסון ותגבר התחרות בשוק שלו. אלו הסיבות האמיתיות לפיטורים ההמוניים בטבע, ולא דרישת ההמונים לגבות מהחברה את מה שהיא חייבת למדינה, לאזרחיה ולהמוניה".

במסגרת נפרדת מביא ציפורי חילופי דברים מאלפים מפרוטוקול ועדת הכספים. כדאי לקרוא גם אותם (בגרסת האינטרנט הם מופיעים בסוף המאמר), במיוחד על רקע הידיעה ב"דה-מרקר" שלפיה "ועדת הכספים תקיים דיון מיוחד על הפיטורים בטבע".

גם המשך הסיקור ב"גלובס" אגרסיבי כלפי הנהלת החברה. "אנחנו פועלים קטנים בעיניהם, אבל עושים להם מיליארדים" היא כותרת כתבתו של שי ניב, המציעה נקודת מבט מהפכנית, בוודאי עבור העיתונות הכלכלית בישראל. ב"דה-מרקר" מציעים נקודת מבט ביקורתית נוספת על הנהלת טבע: "טבע מאיצה את ייצור התרופות בגלל חשש שהעובדים ישבתו", נכתב בכותרת הראשית, המובילה לדיווח של דרור רייך. אורה קורן מראיינת את ליאור לוי, יו"ר האגף למפעלים קטנים ובינוניים בהתאחדות התעשיינים, שציטוט שלו מופיע ככותרת הכתבה: "עם 1% מההטבות לטבע – מפעלים קטנים מוסיפים 1,500 משרות".

פנים ושמות

"175 מיליון דולר טבעו בים", ספק מקוננת, ספק מתענגת הכותרת הראשית של המוסף "ממון", המוקדשת לתוצאות השליליות של קידוח לחיפוש נפט מול "חופי אשדוד". ההכרזה על הקידוח היבש עושה דרכה גם לכותרת הראשית של "גלובס על הבוקר", כותרת השער האחורי של "דה-מרקר" ("קידוח שמן נמצא יבש – 176 מיליון דולר טבעו בים") ולכותרת מדור שוק ההון ב"כלכליסט" ("גבי אשכנזי וג'קי בן-זקן ייבשו את המשקיעים בים"). העובדה שיו"ר החברה המחפשת, שותפות הנפט שמן, הוא הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי מסייעת בוודאי לאייטם הלא נדיר הזה ("שוב מפח נפש בקידוחי נפט בישראל", נפתחת הידיעה ב"ממון") להפוך לפיסת חדשות לוהטת.

אשכנזי ואנשי העסקים ג'קי בן-זקן ואברהם נניקשווילי, שמינו אותו, מספקים היום על חשבונם שיעור בתקשורת ובגימיקים בעלי להב כפול. אמיר זיו הקדיש בזמנו למינוי של אשכנזי טור נפלא, שתיאר את התופעה שלפיה אנשי עסקים שוכרים במשכורות עתק ("אשכנזי על סיפון אסדת הקידוח. הרוויח 100 אלף שקל בחודש", נכתב בכיתוב התמונה המרכזית על שער "גלובס על הבוקר") בכירים בדימוס של מערכת הביטחון שאין להם שום קשר, ניסיון או ידע בעסקים שהועמדו לפתע בראשם, וזאת כדי להשיג מטרה צדדית של שיפור תדמית, משיכת משקיעים או פתיחת דלתות.

חברה המחפשת נפט נשענת על משקיעים המוכנים לסכן סכומי כסף גדולים בסכנה שיאבדו אותם כליל ("מדובר במשק שבו סיכוי של 20% הצלחה נחשב גבוה", כותב עמיר בן-דוד ב"ממון"). כדי למשוך את אלו, תדמית של אמינות ופנים מוכרות הן נכס חשוב. גבי אשכנזי כיו"ר של חברה כזו אמור לספק את התדמית והפנים הללו וליצור באז תקשורתי חיובי. ואולם, אותו עניין רכילותי שהמינוי עורר נותר על כנו גם כשהחיפוש נכשל: האסון הכלכלי של בן-זקן ונניקשווילי מוזנק אל העמודים הראשיים במקום להיקבר בעמודים הפנימיים, והוא מוגש לא כדיווח כלכלי יבש, אלא כסיפור עם שמות ופנים:

"עולם קידוחי הגז והנפט אינו מדע מדויק", כותב ליאור גוטמן ב"כלכליסט", "[...] אבל מעבר לכל, מנכ"ל שמן יוסי לוי ויו"ר החברה גבי אשכנזי חייבים למשקיעים הסבר: איך דיווחים אופטימיים בספטמבר על 'סימני נפט משמעותיים באיכות גבוהה' הופכים אחרי חודש להודעה לקונית ש'הקידוח נמצא יבש'? אפילו אין חבית אחת? הפער במקרה הזה פשוט בלתי נתפס".

ונכון, תמיד תהיה הפעם הבאה.

מה חיפש איסר הראל

כתבת השער של המוסף "24 שעות" מוקדשת למחקר של ד"ר יגאל בן-נון, שלפיו המוסד הישראלי הפקיר בכוונה תחילה סייענים יהודים לעינויים ומוות בידי השלטונות במרוקו כדי "לזעזע את שלטונות מרוקו, שיתירו את עליית היהודים לארץ". "הם רצו שיהודים ייעצרו ויהיה רעש", מצטט הכתב, משה רונן, את בן-נון, "לעורר בהלה בקהילה היהודית ולהביך את שלטונות מרוקו. עשרות נעצרו ועברו עינויים קשים", וגם: "לאור כל המידע שברשותי אני מוכרח לקבוע: רצו שהפעילים ייעצרו. רצו לזעזע את העולם. להעניש את המרוקאים. אחד משליחי המוסד, שנפטר בינתיים, אמר לי מפורשות שאיסר הראל אמר לו: 'יהדות מרוקו זקוקה למרטירים'". הכתבה עצמה נפתחת במשפט שקשה להאמין שנדפס בטבלואיד "ידיעות אחרונות": "ראש המוסד איסר הראל חיפש דם. רצוי דם יהודי".

ענייני תקשורת

גילי איזיקוביץ כותבת ב"גלריה" של "הארץ" על הצד האפל של ההצלחה במכירת "פורמטים" ישראליים לתעשיית הטלוויזיה העולמית (ובכן, על אחד מהם לפחות).

מאיה רימר כותבת ב"המגזין" של "מעריב" על סאגת השידור הציבורי ביוון: "הממשל באתונה כבר הורה על סגירת רשות השידור היוונית ERT. אבל מאז כבר חלפו ארבעה חודשים, ועובדי הערוץ עדיין מתבצרים בבניין, מונעים מכוחות המשטרה להיכנס פנימה וממשיכים לשדר טלוויזיה ורדיו מחתרתיים ועצמאיים, ללא אינטרסים ו'הנחתות' מלמעלה".

רימר, שלמיטב ידיעתי אינה עיתונאית אלא פעילה חברתית [לאחר פרסום הסקירה כתבה לי רימר כי היא "עובדת בחדשות 10 כבר כמעט עשור"], מדווחת "מהשטח", מיוון עצמה, ואף מראיינת את עובדי התחנה, אולם מציגה תמונה חד-צדדית במובהק, של מחאה עיתונאית ואזרחית מופלאה נגד ממשל ומנהלים מושחתים, ומזדרזת לנקות את אנשי השידור הציבורי עצמם: "נעשו כאן מינויים פוליטיים בוטים ושערורייתיים והתרחשו כאן עוד כל מיני מקרים מלוכלכים. כשהאיחוד-האירופי דרש חקירה מעמיקה ולפטר את הבכירים, העדיף השלטון לסגור את התחנה ולהימנע מחקירה שללא ספק היתה מפנה אצבע מאשימה לכיוונם".

ב"דה-מרקר" כותבת מירב ארלוזורוב על "הסכיזופרניה של חוק הריכוזיות", ומביאה כדוגמה את המקרה של נוחי דנקנר, אי.די.בי ו"מעריב".

כתבת השער של "הערב", מוסף "גלובס", מוקדשת לתחום הפרסום. "למרות הפעילות הערה שניכרת על מסך הטלוויזיה ועל אף התחושה המעודדת של אנשי הברנז'ה – ענף הפרסום לא מצליח לצמוח ולשוב לרמות הגבוהות של לפני שנתיים. הביקוש לעובדים מידרדר, מספר הפקות הטלוויזיה החדשות במגמת ירידה, וגם המחיר הממוצע לנקודת רייטינג לא מתאושש", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של ענת ביין-לובוביץ.

"גמלאי רשות השידור: 'הוליכו אותנו שולל, הפנסיה שלנו אבדה'", נכתב בכותרת דיווח של לי-אור אברבך ב"גלובס", המדווח כי "30 עובדים שפרשו בשנה האחרונה מרשות השידור טוענים כי הולכו שולל, לאחר שעודדו אותם לפרוש תוך הבטחה כי חלק ניכר מזכויותיהם יועברו להם לאחר שהרפורמה תיכנס לפועל".

מתי גולן מתייחס בטורו ב"גלובס" לראיון שהעניק נתניהו ל"ניו-יורק טיימס" ומבקר את המסגור השלילי שלו בעיתון. "זו אינה כתיבה יוצאת דופן. בורות ומגמתיות הן מסימני ההיכר הבולטים בתקשורת. מה שכן יוצא דופן זה שרבים בציבור עוד לא הפנימו שה'ניו-יורק טיימס' אינו שונה", מסכם גולן. גם נחום ברנע מתייחס לראיון במאמר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות": "ג'ודי רידורן, ראש המשרד של ה'ניו-יורק טיימס' בישראל, היא עיתונאית אמינה, יסודית ואחראית", הוא כותב, ואילו נתניהו "נלעג".

הרמטכ"ל בני גנץ, אתמול בירושלים, 13.10.13 (צילום: מרים אלסטר)

יוסי יהושוע ו"ידיעות אחרונות" מגישים עוד כתבת ליקוק לרמטכ"ל בני גנץ, שעזר לנהג שנפצע בתאונה ("המחלץ הבכיר פעל שוב. התמוטטתם? נפצעתם? אם הרמטכ"ל גנץ יעבור בסביבה הוא יטפל בכם", נכתב בכותרת על השער, המפנה לידיעה בכפולת האמצע של העיתון). הרמטכ"ל האחרון שזכה לחיבוק מתמשך מ"ידיעות אחרונות" גמר על אסדת נפט.

צוות העיתונאים החוקרים של "ישראל היום" בראשות העיתונאי הוותיק מוטי גילת ממשיך לטפל בעשבים השוטים הקטנטנים המבצבצים בשולי שוליהן של החצרות האחוריות של השחיתות במדינת ישראל, והפעם: הרב של מטולה הצליח להתחמק מתשלומי ארנונה במשך 25 שנה. לו הייתי הרב הראשי של עפולה, הייתי נזהר מאוד בימים הקרובים.

("לא אכפת לי לוותר על מעט מראית עין של פרטיות כדי לחיות עם קמצוץ אשליה של ביטחון", כיתוב מתחת לקריקטורה מה"ניו-יורקר" הנדפסת היום ב"גלריה".)

ב"הארץ" נדפסת מודעה שבה קורא הרב צבי טאו, אחד המנהיגים הרבניים המרכזיים בציבור הדתי-לאומי, לתמוך במועמד של ש"ס לראשות עיריית בית-שמש ולא במועמד של הבית-היהודי ("האג'נדה של הבית-היהודי היא חיסול כוחן של המפלגות הדתיות-ציוניות, כדי לקעקע את הסטטוס-קוו, למען הפרדת הדת מהמדינה").

הפינה "שיר ביום", הנדפסת דרך קבע בשוליה של כפולת העמודים הפותחת את המוסף "24 שעות", זוכה היום להפניה מהשער, במלאות 70 שנה למותו של שאול טשרניחובסקי. "שחקי, שחקי על החלומות/ זו אני החולם שח/ שחקי כי באדם אאמין/ כי עודני מאמין בך", מצטטים במוסף את השורות של טשרניחובסקי, המתארות יפה את ההתעקשות לפרסם פינה מעין זו בעיתון כמו "ידיעות אחרונות" ("רוחו ישליך כבלי הבל/ ירוממנו במתי על/ לא ברעב ימות עובד").

"למיטב זכרוני זה לא קרה" (השר מאיר כהן מצוטט ב"מעריב" לגבי האפשרות כי עישן ג'וינט).

"גם אני עישנתי פעם סמים קלים" (ליאור דיין, היום ב"מעריב").