במדינה שלנו
בדיוק לפני שבוע דיווחו העיתונים כי ילדה בת תשע נפצעה באירוע שהתרחש בפסגות, ככל הנראה בפיגוע על רקע לאומני. כמה מהעיתונים כינו את המקום, הנמצא מעבר לקו הירוק, סמוך לרמאללה, "התנחלות". אחרים כינו אותו "יישוב".
הבוקר מדווחים כל העיתונים על רצח אל"מ (מיל') שריה עופר, שהתגורר בברוש-הבקעה. גם כאן נבדק החשד כי הרצח, במוטות ברזל וגרזינים, בוצע על רקע לאומני. אף עיתון אינו מכנה את המקום "התנחלות", על אף שגם הוא נמצא מעבר לקו הירוק, בבקעת הירדן. ביתו של עופר מוגדר "כפר נופש".
"אף שבקעת הירדן נמצאת מעבר לקו הירוק, מרבית תושבי הבקעה אינם מתיישבים עם סטריאוטיפ ה'מתנחל' הקלאסי", כותב ב"ידיעות אחרונות" עקיבא נוביק, במסגרת טור רקע קצר על האזור שבו נרצח עופר. "הבקעה", מסביר נוביק, "מאוכלסת בעיקר בחילונים ובמצביעי שמאל רבים, והעדר חיכוך מתמיד עם האוכלוסייה הפלסטינית מונע מהבקעה להפוך אזור מחלוקת".
תחת הכותרת "האיש מן הבקעה" מתארים ב"ידיעות אחרונות" אתי אברמוב, עקיבא נוביק ואיתן גליקמן את דמותו של שריה (יא-יא) עופר. "קצין בסיירת חרוב, אח שכול ממלחמת יום-כיפור, אחיין של יולי וסמי עופר, לוחם וחולם", מתמצתת כותרת המשנה את סיפור חייו. "שריה התגייס לצנחנים והגיע לסיירת חרוב ב-1970", הם כותבים, "היחידה עסקה בפעילות מבצעית בבקעת הירדן, שכונתה אז 'ארץ המרדפים", וביהודה ושומרון [...] ב-1989 החליט לקשור את חייו לבקעת הירדן, שם החל את דרכו כקצין צעיר".
"ברוש-הבקעה היה בעבר בסיס ירדני, ועם כיבוש הבקעה במלחמת ששת-הימים הוסב המקום להיאחזות נח"ל", כותבים אפרת פורשר ודני ברנר ב"ישראל היום".
"במשך שנים נעשו כמה נסיונות ליישב את המקום, אשר נמצא במיקום אסטרטגי חשוב – על כביש 90, חמישה קילומטרים מדרום להתנחלות שדמות-מחולה שבבקעה, אך הנסיונות כשלו. בסוף שנות ה-90 ייסד עופר במקום את כפר הנופש, אך הוא נכשל כלכלית והוא נאלץ לסגור אותו כמה פעמים. לפני שנים מספר פתח אותו שוב, לסירוגין, והתגורר שם עם רעייתו השנייה, מוניק".
"יאיא הלך לברוש בתנאים לא תנאים והשקיע בין 2 ל-4 מיליון שקל מכיסו", מצוטט ב"ידיעות אחרונות" ראש המועצה האזורית בקעת הירדן דוד אלחיאני. "הוא ויתר על חיי נוחות במרכז הארץ ובחר לגור לבד בחום 51 מעלות כדי להפריח את הארץ שלנו".
מוניק עופר, שבעלה נרצח בידי פלסטינים בבקעת הירדן (צילום: גיל אליהו)
"רצתי יחפה, בפיג'מה, על קוצים. צעקתי: תצילו אותו", קוראת הכותרת הראשית הדרמטית של "ידיעות אחרונות", ציטוט מפי מוניק, אשתו של עופר, שהיתה עדה לרצח, נמלטה מהמקום והצליחה (פצועה, זוחלת) להגיע למקום מבטחים.
"אני לא מעכלת את זה", היא מצוטטת ב"ישראל היום". "זה לא קורה. גרנו בבקעת הירדן. לצדנו יש יישובים אחרים. זו התיישבות של בודדים כמו שיש במקומות אחרים. אחרי שאיבדנו אדם יקר כזה, אנחנו כמדינה חייבים לפעול נכון ולעשות הכל כדי שהדברים יתוקנו וכדי שאנשים יוכלו לחיות בשקט ובשלווה". ב"הארץ" נכתב כי בתשובה לשאלה אם תחזור לגור בכפר הנופש השיבה מוניק: "כרגע אני לא חושבת לחזור לגור באותו מקום, אבל אסור לנו לוותר, אנחנו חיים במדינה שלנו וצריכים להמשיך לעשות מה שאנחנו עושים בלי שאף אחד ירשה לעצמו לבוא ולקחת חיים. זו אדמה שלנו, צריך להמשיך ולחיות באזור הזה. זו מדינת ישראל וצריך להישאר שם".
"בלב מחוז האפרטהייד הישראלי נרצח שלשום חוואי", פותח גדעון לוי את טורו במדור הדעות של "הארץ". לוי טוען כי "דין ברוש-הבקעה כדין אש-התורה, מעלה-אפרים כמעלה-אדומים, מחולה כעפרה. כולן התנחלויות, כולן מאחזים של הכיבוש הישראלי, כולן קולוניות". לדבריו, "בבקעה הכל-ישראלית כביכול, בקעת הקונסנזוס, נמצאים העושק והדיכוי במתכונתם החריפה והמפורשת ביותר".
זהו טור חריג ביותר, שאינו מחלחל אף לטרמינולוגיה של הדיווח החדשותי בעיתון שבו הוא מתפרסם. בידיעה מאת גילי כהן, חיים לוינסון ואלי אשכנזי פסגות היא "התנחלות" ורצח באזור קלקיליה התרחש "בגדה המערבית", אולם ברוש-הבקעה מתואר פשוט כ"כפר נופש".
כל יתר טורי הפרשנות הנלווים לסיקור הרצח עוסקים בשאלה אם לפנינו תחילתה של אינתיפאדה שלישית. בהם אין בידול בין האירוע בבקעת הירדן לאירועים אחרים שהתרחשו לאחרונה בשטחים.
"צה"ל: העלייה באלימות מוגבלת, זו לא אינתיפאדה", קוראת הכותרת הראשית של "הארץ", שמובילה לטור מאת עמוס הראל. הראל מדגיש בטורו (כמו פרשנים אחרים בעיתונים האחרים) כי מכנה משותף לכמה ממעשי הרצח של ישראלים השנה בשטחים הוא האפשרות כי המניע למעשים היה פלילי ולאו דווקא לאומני.
"בניגוד לעבר", הוא כותב, "סדרת הפיגועים אינה באה על רקע הצטברות מזוהה מראש של תסכול יוצא דופן בשטח ואינה משתלבת בהפגנות המוניות או ברמיזות ואיומים לשימוש בטרור מצד בכירי הרשות הפלסטינית. לכן, למרות העלייה במספר התקריות וההרוגים, ההסלמה לא מתוארת בשלב זה כאינתיפאדה – וישראל נראית כמי שעדיין מגששת את דרכה באשר לדרך התגובה הנכונה לפיגועים האחרונים".
"באין מודיעין ובאין הסבר אינטליגנטי הנשען על נתונים מהשטח", כותב אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", "המסקנה המיידית היא אחת: שרשרת האירועים האחרונה היא תוצאה של היחלשות ההרתעה של כוחות הביטחון הישראליים והפלסטיניים מול האוכלוסייה הפלסטינית בגדה – המחבלים והעבריינים הריחו חולשה ואיבדו את הפחד".
יוחאי עופר ב"מעריב" כותב על "ראשיתה של אינתיפאדה עממית", להבדיל מ"גל של אירועי טרור מאורגנים המגובים מגבוה בידי ראשי הארגונים". לעומת זאת, במאמר המערכת של "מקור ראשון" קובע אמנון לורד כי "התיזה שמדובר בטרור עממי נשענת על מחשבה שמצבם של הפלשתינים הורע מאיזו סיבה והם מתקוממים". לדבריו, "זהו טיעון שקרי". לורד טוען כי "לפלשתינים המפוצלים בתוך עצמם תמיד תהיה סיבה כלשהי, שאיננה מובנת עד הסוף לישראלים, לפתוח במתקפת טרור", וקורא להגביר את העבודה המודיעינית באזור. הוא מוסיף כך: "למרות הכאב על הפגיעה בנו, צריך להימנע מפעולות שיטור גורפות שיפגעו באוכלוסיות רחבות".
הדבר הנוכחי
"ישראל היום", העיתון המזוהה עם בנימין ושרה נתניהו, מקדיש היום ידיעה קצרה לשבחי שר האוצר יאיר לפיד. תחת הכותרת "מקורבי לפיד: 'בארה"ב נתנו לו להבין שהוא 'הדבר הבא'", מביאים מתי טוכפלד ושלמה צזנה את ההתרשמות של "מקורבי לפיד" מביקורו האחרון בארצות-הברית.
לטענתם, שר האוצר הישראלי התקבל "בכבוד ובסקרנות, ונתנו לו להבין שהוא 'הדבר הבא'". לפי הידיעה, בכל מקום שהגיע לנאום האולמות היו מלאים [...] פגישה שקיים עם סגן הנשיא ג'ו ביידן, שתוכננה להימשך 40 דקות, התארכה לשעה וחצי, וכן חברי קונגרס רבים ביקשו להיפגש עימו. [...] גם התקשורת האמריקאית ליוותה את ביקורו של לפיד באהדה גדולה".
זו ידיעה בעלת ערך למסוקר בלבד. היא אינה תורמת לקוראי העיתון מאומה, מלבד התובנה כי שר האוצר הוא "הדבר הבא". לפיד, כך דיווחה מזל מועלם בחודש מאי השנה, נפגש עם איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון, שהקים את "ישראל היום". בחודש שעבר, כך דווח ב"גלובס", ביקר שר האוצר במערכת העיתון.
על אף הקריצה לדבר הבא, "ישראל היום" מתמקד בעיקר ב"דבר הנוכחי", ראש הממשלה בנימין נתניהו. בראש שער העיתון מוקדשת כותרת לדברי נתניהו, שקרא לצרפת ולבריטניה להמשיך בסנקציות על איראן. ידיעה בפנים העיתון מזכירה בקיצור נמרץ כתבה על נתניהו שפורסמה בגליון סוף-השבוע של ה"ניו-יורק טיימס".
"ביום חמישי קיבל נתניהו את צוות ה'ניו-יורק טיימס' לשיחה ולראיון, למרות היחסים המתוחים עם העיתון", מדווחים יוני הרש, שלמה צזנה ודן לביא. "[...] ראש הממשלה מתואר בכתבה כמאמין גדול בהיסטוריה, כמי שמתלונן רבות בפני סביבתו כי 'לאנשים יש זיכרון היסטורי שמגיע עד ארוחת הבוקר'. אלא שב'טיימס' לא תמיד מתחברים לגישה זו. 'המנהיג הישראלי מסתכן בלהיתפס כמי שקפוא בעבר, בשעה שמסביבו הנוף הגיאו-פוליטי משתנה', טוענים בעיתון".
"הראיון שנתניהו ירצה לשכוח" היא הכותרת שבחרו עורכי "ידיעות אחרונות" לידיעה מאת איתמר אייכנר, המתמצתת את הפרסום בארה"ב. "ה'ניו-יורק טיימס' נגד נתניהו: 'מבודד בעולם, תקוע בעבר'", נכתב בכותרת הגג. לידיעה נלווים שני תצלומים: האחד של נתניהו, מביט הצדה ולמעלה במבט מעט אומלל. השני של סיגר. מתחת לסיגר הכיתוב: "'נתניהו מעדיף סיגרים קובניים מסוג פרטגס מספר 2', נטען בכתבה. מחיר הסיגרים בארץ: עד 120 שקל ליחידה".
"לתיאורו של בנימין נתניהו ב'ניו-יורק טיימס' כמנהיג המסתכן בבדידות מדינית ראוי להוסיף הודעת 'גילוי נאות': לעיתון האמריקאי החשוב יש חשבון ארוך עם ראש הממשלה", כותב דן מרגלית בטור פרשנות המתפרסם בעיתון שאת מעשיו שום גילוי נאות אינו יכול להכשיר.
תמונה ברורה
"80% מהסטודנטים זקוקים לסיוע מההורים", מבשרת הכותרת הראשית של "כלכליסט" הבוקר, וזאת לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית. הנתון נובע מסקר שנערך עבור העיתון, ועליו מדווחת נעמה סיקולר. תוצאת ה-80% נובעת משאלה על "סיוע כלשהו" שמקבל הסטודנט מהוריו, כולל מגורים בביתם או קניות. בתשובה לשאלה על סיוע כספי בלבד השיבו 64% מהסטודנטים כי הם מקבלים סיוע כזה מהוריהם. הסכום המתקבל, בממוצע, הוא 886 שקל לחודש, או מעט יותר מ-10,000 שקל בשנה.
סקר דומה, שנערך על-ידי התאחדות הסטודנטים הארצית, מצא כי 55% מהלומדים מקבלים סיוע כלכלי מהוריהם, כשהכוונה ככל הנראה לסיוע כספי בלבד. על תוצאות סקר זה מדווחת בקצרה ירדן סקופ ב"הארץ".
כתבה מאת איריס ליפשיץ-קליגר, המתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", מבקשת לענות על השאלה כמה עולה תואר ראשון בישראל. התשובה, לאחר חישוב שכר לימוד, שכר דירה, ספרים, דלק ואוכל – 200–250 אלף שקל. גם הכתבת ליפשיץ-קליגר ביצעה סקר משלה, מצומצם ובלתי מייצג, כדי להבין כיצד הסטודנטים מממנים את לימודיהם. "משיחות שערכתי לצורך הכתבה עם עשרות סטודנטים שפותחים היום את שנת הלימודים עולה תמונה ברורה: אין כמעט סטודנט בישראל – גם מקרב אלו שעובדים במהלך הלימודים – שמצליח לעמוד על הרגליים ללא עזרה כספית ולוגיסטית משמעותית מצד ההורים".
הכפולה המרכזית בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מוקדשת אף היא לפתיחת שנת הלימודים האקדמית, אך נראית כאילו היא מיועדת לילדים בבית-הספר היסודי.
תחת הכותרת "שלום כיתה א'" (בגופן המדמה כתב יד) ועל רקע הנראה כמו מחברת שורות צהובה, משובצים שלל תצלומים וטקסטים לרגל פתיחת שנת הלימודים, כולל "טיפ של אלופים" מפרופ' אריה ורשל, זוכה פרס נובל בכימיה. בידיעה קצרה המשולבת בכפולה מדווחים תלם יהב ואיתן גליקמן כי בעוד שמדעי החברה הם הפופולריים ביותר בקרב הסטודנטים לתואר ראשון, "השחיקה בלימודי מדעי הרוח נמשכת גם השנה. רק 7.5% יתחילו השנה תואר בתחום, לעומת יותר מ-18% שעשו זאת ב-1997".
"במלחמה להצלת מדעי הרוח, שיווק זו כבר לא מלה גסה", נכתב בכותרת המתפרסמת בתחתית שער "הארץ" ומפנה לכתבה מאת ירדן סקופ. "עד לפני שנה היו קולות אנשים שאמרו שזה מתחת לכבודם – לשווק", מצוטט עובד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. כעת, כך מדווח, המצב השתנה. דיקן הפקולטה ראובן עמיתי מוסיף: "במקום לקרוא לזה שיווק אני מדבר על גיוס סטודנטים ראויים".
"גם את האידיאולוגיה משווקים", אמר מו"ל הארץ עמוס שוקן לעורך "מעריב" לשעבר דורון גלעזר בישיבה האחרונה של מועצת העיתונות. "אתה נבהל", הוסיף שוקן, "שיווק זה לא רק מה שאתה חושב".
גראן פונדו ד'שיח
ידיעת תצלום המתפרסמת ב"ישראל היום" מוקדשת למירוץ אופניים שנערך בעיר ירושלים. יורי ילון מדווח כי "כ-2,000 רוכבי אופניים השתתפו שלשום בירושלים במירוץ האופניים הבינלאומי היוקרתי 'גראן פונדו ג'ירו ד'איטליה', המירוץ השני בחשיבותו בעולם, שהגיע לראשונה לישראל".
ילון ככל הנראה אינו מבדיל בין מירוץ הג'ירו האיטלקי, שהוא אכן השני בחשיבותו בעולם לאחר הטור הצרפתי, לבין המירוץ "גראן פונדו ג'ירו ד'איטליה", אירוע שמאורגן על-ידי החברה שמארגנת גם את הג'ירו, אולם אינו אלא גרסה עממית של המירוץ, הנערכת ברחבי העולם ופתוחה לציבור הרחב. מכל מקום, מיד אחר-כך כותב ילון: "הרוכבים, בראשותו של ראש העיר ירושלים ניר ברקת [...]".
ראש העירייה ברקת מוזכר גם בהמשך העיתון, בידיעה מאת מתי טוכפלד וילון, המקבלת את הכותרת "מחריף הקרב על ירושלים". בכותרת המשנה מוזכר כי ראש הממשלה לא הביע תמיכה בליאון, להבדיל מיתר מועמדי הליכוד בבחירות המקומיות. הליד בידיעה הוא ציטוט מאת ברקת: "ליברמן ודרעי בחרו בליאון כדי להשתלט על ירושלים לצרכיהם, אבל הם טועים. הירושלמים יצביעו למה שטוב לירושלים".
ב"מעריב" מדווחת יעל פרידסון כי שני המועמדים לראשות העירייה ביקרו במאפייה מפגש-השיח', וזאת בעקבות הודאתו של ליאון בראיון עיתונאי כי אינו מכיר אותה.
בשולי החברה
בעוד שהכפולה המרכזית בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" היא עדות לזלזול המתמשך של עורכיו באינטליגנציה של הקוראים, הכפולה המרכזית בקונטרס החדשות של "מעריב" מעידה על החופש המערכתי שממנו נהנים העובדים בעיתון זה בתקופת העורך הנוכחי שלמה בן-צבי. כל הכפולה מוקדשת לכתבה, שנייה בסדרה, על ערביי ישראל. כתבה זו, מאת יובל גורן, עוסקת באי-השוויון בתקציבי הרווחה.
על סמך דו"ח של עמותת סיכוי, מדווח גורן כי 4% מהסניפים הראשיים של המוסד לביטוח לאומי שוכנים ביישובים ערביים, על אף ששיעור העוני בקרב משפחות ערביות עומד על 53.5%, וכי כל עובד סוציאלי במגזר הערבי מטפל ב-350 תיקים, לעומת 180 בלבד בחברה היהודית.
באום אל-פחם, עיר המונה 48 אלף תושבים, קיים אשנב של הביטוח הלאומי "ובו פקיד בודד אשר רק מקבל פניות ומעביר אותן הלאה. זאת, לעומת ערים קטנות יותר כמו קריית-גת (47 אלף תושבים), אילת (46 אלף), עכו (46 אלף) ונצרת-עילית (40 אלף), שבהן קיים זה שנים סניף משנה של הביטוח הלאומי המספק שירותים מגוונים". בהמשך מסביר גורן מדוע מדיניות משרדי הממשלה מקשה על המצב במקום להקל עליו.