עמוס שוקן לא היה חייב לומר זאת. מו"ל ותיק יודע לומר "קדושים" אחרי מות עובד ותיק. יש די דרכים מיופייפות להכביר מחמאות על מנוח, גם אם הקשר שלהן למציאות רופף. לא פעם אני מתפעל משתיקת המתים למשמע דברי החלקות שמשמיעים מספידיהם האוחזים במיקרופון ביד בוטחת.

עמוס שוקן לא היה חייב להיענות להזמנה. זמן רב חלף מאז ה-11 במאי 2003, יום כניעת גופו של אריה כספי לסרטן שבו נאבק כמעט שני עשורים, ומצד אדם עסוק כשוקן, דברי נימוס טלפוניים מלווים בהתנצלות על עומס התחייבויות היו מתקבלים בהבנה ובתודה. אבל שוקן בא בהדרת בגדי השרד שלו, ובבוא הרגע נשא דברים. הוא לא אילתר ולא גילגל את מחזור הקלישאות השגור, אלא הוציא נייר מכיסו והקריא את מה שכתב במו ידיו.

לא היתה נציגות תקשורתית כלשהי במזכרת-בתיה, יישובו של כספי, במתנ"ס ששודרג להיקרא "היכל התרבות". לא עיתונות ארצית ולא אתרי ברנז'ה. אפילו מצלמה על חצובה לא הועמדה מול שולחן הדוברים, שיהיה מה להעלות ליוטיוב, ובין הנוכחים לא נראו כתפיו השחות של צלם האירועים הלוכד כל אורח ומנציח כל מצמוץ. למעט הנפות סמארטפון בודדות, איש לא צילם ולא הקליט. זה היה אולי האירוע הבלתי מונצח ביותר בישראל באותו ערב. אילו שוקן היה מקריא את דבריו בתחנת הדלק הסמוכה, היה מגיע דרך מצלמות האבטחה לקהל רב יותר.

בין הידידים ובני המשפחה ובין אנשי המתנ"ס והשלטון המקומי מצאתי רק קומץ פנים מוכרות. חבורות המוקירים שקמו סביב טוריו של כספי יוצגו בדלילות שהמחישה את פרק הזמן שחלף. רבים מאוהביו חסרו לי, וכתמיד ריחפה מעל המפגש רוחו של אודי אשרי, עורך המוסף שבו פירסם אריה את טוריו, ואשר הלך לעולמו חמש שנים אחריו. איש מכל הקהל המגוון הזה לא ציפה מהמו"ל בכבודו ובעצמו ליותר מכמה מלים שבוקעות מן הלב, או מלים שלפחות נראות כך. אבל עמוס שוקן בא עם דף.

עמוס שוקן בטקס קריאת היכל התרבות של מזכרת-בתיה על שמו של אריה כספי, 8.10.13 (צילום: חסדאי כהן)

מזכרת-בתיה מקושטת לקראת הבחירות. כרזותיהם של ראש המועצה המכהן והמתמודד נגדו מתוחות בהמוניהן על גדרות בתי היישוב. אולם התיאטרון עבר שיפוץ שטרם הסתיים, וטורי הכסאות החדשים יהיו מוכנים בקרוב לקלוט את הקהל. זה הזמן למנות הישגים, ואגב כך לכבד ולהנציח את האיש שהעלה בטוריו את מזכרת-בתיה על מפת העיתונות ועשה אותה משל לקהילה ישראלית של אנשים טובים באמצע הדרך. אילו כספי היה מכסה את האירוע, היה מן הסתם שואל: "למה היכל? מה רע במרכז תרבות? בבית תרבות?".

מן האולם הסמוך בוקעים קולות רמים – שיעור קרטה? קורס קבלה? מקצת המאפים, הפירות החתוכים וצלוחיות הקינוחים עודם על שולחן הכיבוד, וידיים נעלמות נוברות בהם בחסות מחיאות הכפיים – לנגן הצעיר, לזמרת, למלווה בפסנתר, לנציגות המתנ"ס, לראש המועצה, למשפחה. אילן גילאון, חבר-כנסת, תלמידו של כספי וחברו הטוב, אומר דברים חמים ונכוחים.

עמוס שוקן קם, מוציא דף וקורא בו בכובד ראש, בלי להתיק עיניים מהטקסט. "ערב טוב, אני מודה לזהבה על ההזמנה לומר כאן כמה מלים על אריה כספי, שהיה משקיף חברתי וכלכלי אינטליגנטי, מקורי, חד עין, מעוגן תמיד בעובדות, ובעיקר מי שמבין את משמעותה של חברה, את האחריות ההדדית הנובעת ממנה, ואשר תמיד שם לב להשפעה של ההחלטות על החלשים בחברה, חסרי הכוח והמעמד". פתיחה חגיגית, רחוצה ומסורקת, שראויה להישמע בכל יום ובכל מקום. ברחבת המתנ"ס, בבית-סוקולוב, בבית-הכנסת, מעל בימת הכנסת, בטקס הדלקת המשואות, בעצרת המיליון בכיכר.

"אבל מה שבלט בעיני יותר מכל היתה השליחות העיתונאית שאריה נטל על עצמו", ממשיך שוקן ואוזני נזקפות. "המחויבות, אפשר לומר הלוהטת, לחשוף את הקונספירציה, להיכנס ראש בראש בחזקים שמנהלים את הדברים, להצביע על הכשלים, לתקן עוולות, אבל תמיד לראות את הדברים במסגרת של השיטה שנבחרה, המדיניות והתוצאות שלה" –

ריח מהפך עומד באוויר.

לא מאנשי שלומנו

כמו רבים מקוראיו ומכותביו, כספי אהב את "הארץ" בכל מאודו ושנא את "הארץ" מכל הלב. כספי היה הכי "הארץ" שאפשר להיות, מבחינת ערכי העיתונות שיישם – ובה בעת היפוכו הגמור, מהגר "חברתי" שידע כי לעולם לא יתקבל לברנז'ה הניאו-ליברלית. כרבים, גם הוא ניהל זוגיות יוקדת ומתסכלת עם העיתון הזה, שקשה איתו ואי-אפשר בלעדיו.

כספי בא מפעילות חברתית-חינוכית, מעבודת שטח בארגונים ומנגיעה בבני-אדם. "השטח" היה מוכר לו היטב, ולא משיחות עם נהג המונית. כשחלה, ויתר על משכורת והתקיים על קצבת מחלה מהביטוח-הלאומי. קל היה למוסף "הארץ" לקבל אותו כבעל טור – כותב בהיר ומהוקצע, דעתן, פולמוסן ביקורתי, שיפוטי, אדם שהפך מידע לידע ונתן לידע משמעות. וכחן, כופר, רגיש, מריר, תמים, כמֵה לאהבה ולהערכה, איש האיפכא מסתברא. את "לא מה שחשבתם", סיסמת אחד ממסעי הפרסומת היפים שעשה "הארץ" (שהגה, אגב, עמוס שוקן), יכול היה להגיש כפרזנטור.

אריה כספי, בראיון האחרון שנתן. "פגישה לילית" עם קובי מידן, 2003 (צילום מסך)

אריה כספי לא דרש תנאי העסקה מלאים על-פי שווי השוק שהלך וצבר, והסתפק בתמורה צנועה עד סמלית. וכך, כבעל טור נטול גינוני כוכבות, נלהב לכל הזדמנות להתבטא, כשברור לו כי רק "הארץ" יכול לשמש לו במה – כספי נהנה מיציבות תעסוקתית תחת שלושה דורות של עורכי מוסף, על העדפותיהם השונות וסגנונם השונה. לעורכיו ולקוראיו היה ברור שמעטים, אם בכלל, יכולים כמוהו להעיר בקוראיהם אזורים של תודעה רדומה ולחולל זאת בכתיבה רזה, נרגשת, תובענית, פרובוקטיבית ועשירה בנתונים ובתובנות. כתיבה המבטאת צמדי מושגים סותרים שאינם שכיחים במערכת העיתונאית. תיעוב ואמפתיה, זעם וסולידריות.

מה שהעיב על ההרמוניה במערכת היחסים שלו עם העיתון, עורכיו והמו"ל היה העובדה שעמיתיו לכתיבה כלכלית-חברתית ב"הארץ" התייחסו אליו בהערכה מסויגת, כאומרים: "אינך באמת משלנו". כעורכו הראשי באותם ימים, וכמי ששמע מפיו מעת לעת על קשייו, לא התאמצתי די הצורך כדי להסיר מכשולים שכאלה מעל דרכו. עלי להודות כי הרכנתי ראש בפני הקו הכלכלי ש"הארץ" ייצג ולמדתי לטעון בזכות חלקיו הטובים.

והיתה המחלה

לא הכרתי את אריה כאדם בריא. כשנפגשנו לראשונה כבר היה חולה ותיק, ומעל עיניו הנוצצות היתה חקוקה הכתובת "תוחלת לא ידועה". מאז, ובכל השנים הבאות, גילם בעיני את המאבק במחלה, כשמתוך אותן תעצומות נפש ובאותם כלים נאבק במחלה החברתית הגדולה שהתפרצה סביבנו מעת לעת, התישה וגבתה מחיר בנפש ובגוף, ממש כמו זו שלו.

כשלוש שנים לפני מותו אישפז את עצמו לטיפול בבית-החולים קפלן, שבו היה בן-בית. בבוקר שלמחרת נמצא באפיסת כוחות במיטתו, שרוי בשלולית נוזלים, לאחר שעות שבהן קרא לאחות ולא נענה. משמרת הבוקר הנכנסת החלה לטפל בו, ובתוך דקות בא בעקבותיה סגן מנהל בית-החולים, שיחסי הרופא-חולה בינו לבין כספי היו לחברות ממש. האיש הפציר בכספי לעבור מן האולם בן שש המיטות לחדר ליחיד, שקט ונוח.

כספי סירב, גם לאחר שהובהר לו שהמעבר לא יפגע באף מטופל אחר. אחרי שנואש מלשכנעו, פנה אלי הרופא בבקשה שאדבר על לבו. המעבר, אמר, יקל מאוד על התאוששותו מן הטראומה המקורית ומזו, המיותרת. נסיון התיווך לא עזר. כספי נותר נחוש בדעתו להישאר במיטתו. הוא לא רצה בשום אופן יחס מועדף, לא כמטופל ותיק, לא כחבר ובטח לא כעיתונאי, ונחרד אפילו ממראית עין של יחס כזה. כספי לא הרשה לנוחות לטשטש את חדות מבטו על העולם.

אחות הלילה, כמתברר, למדה לבחינת הסמכה ונרדמה עמוקות על משמרתה. "עכשיו אתה רואה איך המערכת עובדת", אמר אז ללא טינה, "כולם תמיד נמצאים על סף קריסה". כספי בחר להזדהות עם האחות שכשלה, והפציר באחראים שלא להענישה.

בשבח הכפירה

אריה כספי הקדים את זמנו בפיתוח חשיבה ביקורתית עיתונאית-ציבורית המבוססת על מידע שאיתר, מיין ואסף באופן עצמאי. תמיד הסתמך על נתוני מקור ולא על שרשורים עיתונאיים ויחצניים שלהם. ככל שמחקר היה חשוב יותר, ככל שדו"ח בדיקה היה פסקני יותר – כספי היה מסתער עליו במשנה מרץ ומפרקו לגורמיו. הוא ידע לחפש ולמצוא סדרות נתונים, שאותם עיבד ואת משמעותם הציג, לרוב כאנטיתזה לתפיסות המקובלות.

יותר מכל נהנה לחבוט בכלכלנים. לא רק בראשי המשק, בפוליטיקאי הכלכלה ובנערי האוצר, אלא גם במאוֹרות האקדמיה – ולצד כל אלה בעמיתיו, כתבי ועורכי העיתונים. גם אם נמנע מלהזכיר שמות, ברור היה כי מושאי ביקורתו הם בעיקר העמיתים שמאחורי דלתות הזכוכית באגף הכלכלה, בקומה מעל המוסף.

נחמיה שטרסלר (צילום: גידי אבינערי)

ערב הבחירות ב-1999 התנהל מעל דפי "הארץ" ויכוח, תיאולוגי כמעט, בין אריה כספי לפרופסורים דן בן-דוד וחיים בן-שחר. צמד המקרו-כלכלנים הסמכותיים הציג תוכנית חומש כלכלית שחיבר לבקשת המתמודד על ראשות הממשלה אהוד ברק. עיקרי התוכנית פורסמו בהמשכים ב"הארץ", ונראו משכנעים וראויים לאימוץ. עם פרסום החלק הראשון נעמד כספי על דרכם והחל לפורר את הנחות התוכנית ואת הדרכים ליישמן, בטורו ובמאמרי ביקורת. כדרכם של עימותים פומביים, לא הושגה בהם כל הסכמה ובוודאי לא הכרעה. אבל את קריאת התיגר של כספי לא אשכח: אין אלוהים, אין גורו, אין פרופסור ואין בוס שאי-אפשר לכפור בקביעותיו.

אריה כספי הוא אבי הדאטה-ג'ורנליזם בישראל. בסוף שנות ה-80 שלטה בעולם המידע חברת לקסיס-נקסיס, שהציעה גישה מקוונת למאגרי מידע ממוחשבים ברחבי העולם בנושאי ממשל, בנקאות, משפט ומחקר אקדמי. תמורת דמי מנוי כבדים היה ניתן לשוטט באמצעות קו טלפון וקוד גישה במחוזות האינסופיים של המידע הפתוח; פסקי דין, רישומי תאגידים, חוקים ותקנות בכל קצווי העולם. כספי היה איש קשרי החוץ של "הארץ" בשנים ההן. הוא השתמש במנוי לצרכיו ולצורכי חברי מערכת אחרים. תחקירים ראשוניים על בסיס מידע מקורי ממאגרים ברחבי העולם התחילו להתפרסם אז בעיתון.

רבע מאה אחרי, העולם כולו אריה כספי. העיתונות החדשה מאמצת דרישה לקבלת מידע ישירות מן הממשל ומשלוחותיו הציבוריות. "המידע שייך לציבור" היא הסיסמה החדשה. עיתונות המידע, Data Journalism, הופכת לענף מוביל בעיתונות המתקדמת, ברוח גלי המחאה החברתית ומשבר האמון העולמי בשלטון – בכל שלטון. הדרישה בת זמננו היא לשקיפות מלאה. חלפו הימים שבהם הזינו את הציבור בגרגרים ובזרעונים, בניירת העילגת של משרדי הדוברים ובהודעות לעיתונות שנראות כמו הזמנה לחתונה.

שאלה של השקפה

"במובנים רבים היתה השקפתו החברתית-כלכלית של אריה כספי הפוכה להשקפתו של 'הארץ'", הגדיר שוקן את יחסי "הארץ"–כספי במשפט חד ומצומצם.

שוקן התייחס לאותן 14 שנים דרמטיות שבהן שינה "הארץ" את פניו. למרות כשרונותיו המופלגים, כספי לא השתלב כחבר מן המניין במערכת הכלכלית של "הארץ". העיתון היומי מיעט לנצל את יכולותיו, והוא השמיע את קולו המרדני מדי שבוע מן הבמה האזרחית, המגזינית, הפטורה מקו כלכלי מערכתי, של מוסף "הארץ".

"הארץ" היה מגובש ועקבי בדבקותו בקו של הפרטה גורפת, עידוד תחרות וטיפוח יזמות, הסרת מכסי מגן, הורדת ריבית, מאבק בחוסר התפקוד השלטוני ובבזבוז המנגנוני, התנגדות לוועדים הגדולים ולשביתות התכופות והתנגדות לקצבאות המעודדות אי-עבודה וריבוי צאצאים.

"הארץ" ביקש לא רק לעצב מדיניות – ולשם כך התכתב מעל דפיו עם הצמרת הכלכלית והעסקית – אלא גם לעצב את פני קוראיו כנווטים מיומנים בשדות המאקרו-כלכלה ובנתיבי ההון. בעקבות כל אלה, ועל רקע האצת התחרות מול "גלובס", "טלגרף" ו"מעריב" של נמרודי, התפתח מאוד ניתוח השווקים והלך והתהדק כיסוי המגזר העסקי. זאת, במקביל להתפתחות המסחררת של מיזמי ההייטק.

את הקו הזה הוביל ביד רמה, בברכת המו"ל, העורך הכלכלי נחמיה שטרסלר, הלוחם הקנאי בהנהלות הבנקים ובראשיהם בימי קריסת הבורסה ב-1983 בעקבות הוויסות המתמשך של מניותיהם. שטרסלר היה זן חדש של עיתונאי. ערני, שאפתן, סמכותי ואקטיביסטי. יתרונו הגדול – היכולת לתמצת סוגיות מקרו-כלכליות להיגיון פשוט ומובן לכל – היה גם חולשתו. מחיר התמצות היה לא פעם פישוט המרחב שבין הרצוי למאיים וצביעתו בשני הגוונים שבין שחור ללבן.

את סיירת שוק ההון שהקים שטרסלר הוביל אחד מנערי גל"צ, הכתב הכלכלי גיא רולניק. רולניק, שגילה כישרון, בקיאות ומנהיגות, היה בן הדור הטכנולוגי-גלובלי. חרף ההבדלים הבולטים ביניהם, באישיות, בסגנון ובראיית העולם, רולניק הסתמן כיורשו של שטרסלר וכממשיך מתוחכם ומעודכן של הקו הניאו-ליברלי.

"רשימת ה-500", קריקטורה של עמוס בידרמן ב"הארץ"

בינואר 1999 נכנס גיא רולניק לתפקיד העורך הכלכלי של "הארץ", וזמן קצר לאחר מכן החל בגיבוש מיזם דוט.קום, המציע חדשות, פרשנות ושירותי ניתוח פיננסי מתקדמים לציבור המשקיעים. הכוונה היתה ליצור מהדורה תל-אביבית של "TheStreet.com" הניו-יורקי. בגלל ניגודי עניינים, נדרש רולניק לפרוש מתפקידו כעורך הכלכלי, ומרב ארלוזורוב מילאה את מקומו. ה"סטריט" היה אחד המתרסקים הגדולים במשבר צניחת מניות חברות הדוט.קום, ועם הסתלקותו מהזירה ניסה "דה-מרקר" (זה היה השם שנבחר לו) להמציא את עצמו מחדש במהדורת הפרינט, שכמה שנים קודם היה כה מאוס ומיושן בעיני מייסדיו.

"דה-מרקר" הושק כאתר משוכלל במאי 2000 תחת הסיסמה "זה הכל כסף, והגיע הזמן שתבין את זה". גיא רולניק הביא אליו גישה הוליסטית ברוח התקופה, הגורסת כי עשיית כסף היא הגשמה עצמית מלאה. כסף זה כוח, זה שליטה, זה אופנה, תרבות ואמנות, בילוי ואפילו מקור לגאווה לאומית. חנוכת הפלאזה הניו-יורקי המשופץ של יצחק תשובה היתה יום חג ל"מרקר". הטסה במטוסו הפרטי של איתן ורטהיימר לראיון בלעדי עם וורן באפט בביתו שבנברסקה נתפסה כהישג עיתונאי.

כספי נשאר בשלו. צרכנות וקמעונאות, חינוך ואקדמיה, דת ומדינה, זקנה ומחלה, ובעיקר רפואה ציבורית ושירותי הבריאות הקורסים, אי-שוויון, חולשה, כאב, חוסר ישע, עניים, מודרים ומקופחים. כספי ראה הכל. הוא אפילו הונצח בדברי ימי הטריוויה כשחזה בדייקנות את האופן שבו יירצח ראש ממשלה בישראל. ברוח קריקטורה שפירסם עמוס בידרמן ב"הארץ" – בעוד ש"דה-מרקר" מדרג את 100 המשפיעים, כספי עסק ב-500 העניים וממילא באלו שסייעו בידם להגיע עד הלום.

רגע היסטורי

ובחזרה למזכרת-בתיה, 8.10.13, שם ממשיך עמוס שוקן בהקראת נאומו הקצר.

"אמרו אז ש'הארץ' הוא עיתון הבורגנות, ובאמת השיטה ש'הארץ' תמך בה תמיד היתה השיטה הקפיטליסטית, השיטה של משק חופשי ויוזמה פרטית. גם אחרי שקראתי את כספי מחדש לפני הערב הזה, אין לי ספק שעמדתו של 'הארץ' היתה נכונה. צמיחת המשק הישראלי והעלאת רמת החיים בו קרו במידה רבה בגלל שהממשלות החלו לאמץ את גישת הכלכלה החופשית והלא מנוהלת בריכוזיות. חשיפת תוצרת הארץ לתחרות חייבה את היצרנים המקומיים לשפר איכות כדי להתחרות, וכך גם היצוא גדל".

זה נשמע כמו הרמה להנחתה. מי שמשיב לטיעונים משתמש לרוב במנוף ההיפוך: פתיחה במחמאה כדי לקטול, או פתיחה בביקורת עצמית רכה כדי להמטיר הרעשה כבדה. שוקן פותח בהצדקה היסטורית של הקו הליברלי, ודף מודפס אחד לא יכול להכיל הרבה יותר ממה שכבר נאמר. פסקת הסיכום המהופכת חייבת לבוא עכשיו. אני שומט את המאפה ונדרך, ואכן היא באה:

"אבל לזכותו של אריה כספי צריך לומר שהוא הבין שהכשלונות והעיוותים שמתגלים בשיטה הקפיטליסטית (ואולי גם בשיטות אחרות) אינם מקרים מבודדים, תפוחים רקובים שצריך לסלק, אלא שהם חלק אינהרנטי בשיטה".

וואו. שוקן הולך רחוק הפעם. משמעות המשפט הקצר הזה, לתושבי מזכרת-בתיה, לקהל המוזמנים, ולכל העולם היא רק אחת: זה לא שבניאו-ליברליזם עלולות לצוץ תקלות קריטיות שניתן לאתרן ולתקנן, אלא שהפגמים בתפיסת העולם הזאת הם חלק מן השיטה. הם השיטה עצמה.

אי-אפשר לפרש משפט כזה אלא כהודאה שהשיטה דפוקה. עמוס שוקן מכריז כי הליברליזם החדש הוא לא מה שחשב. ועדיין נותרה שאלה פתוחה, שספק אם הדף האחד יכול להעלות – ואם כן, להשיב עליה.

"מבחינה זאת, אני יכול לומר שאריה הקדים את 'הארץ' ואת ה'מרקר'", הכריז עמוס שוקן, בתשובה לתהייתי. וכמי שלא מצפה לשאלות מן האולם, הואיל שוקן להרחיב בנושא ללא טיוח, ללא התחמקות.

"כמה שנים אחרי אריה כספי", הכריז שוקן, "ה'מרקר' התחיל לכתוב שההפרטות לא הביאו את התוצאה המקווה לטובת כל האזרחים, שנוצר פער הכנסות ועושר מסוכן, שאנשים רבים נדחקו לשוליים בזמן שמעטים נהנו מתוצאות ההפרטה, שנוצרו מבנים משקיים ריכוזיים ומסוכנים, ושאין למעשה הזדמנות שווה על-פי הכישרון והיכולת, כי כוח ומשאבים רבים מרוכזים בידיים מעטות. אריה כספי ראה את זה די מוקדם, ואת התוצאות של מה שאיבחן אנחנו רואים בשנים שהוא כבר לא איתנו".

"זה הכל כסף, והגיע הזמן שתבין את זה". פרסומת ל"דה-מרקר"

למרות המולת הילדים המתרוצצים, הנכנסים ויוצאים בדלת הכניסה, וחרף קוצר רוחו המשוער של חלק מהקהל, מסתמן לנגד עיני המצועפות רגע היסטורי: מו"ל "הארץ" מכה על חטא.

ברכות לעמוס שוקן על הכנות ותשואות על אומץ הלב. האיש שב-40 השנים האחרונות מגלם את "הארץ" על כל שלוחותיו אומר את המלים במו פיו, כותב אותן במו ידיו, וביום שאחרי הטקס נענה לבקשת "העין השביעית" ומעביר לידי האתר את הטקסט כפי שהוא, ללא חרטה, ללא הגבלות והתניות.

זוהי בוודאי ההצהרה החשובה ביותר שנשמעה זה זמן רב בחברתנו המוטרפת. "הארץ", הצודק תמיד, לפעמים שוגה בגדול, והנה הוא חוזר בו במוצהר מן הניאו-ליברליזם. אמנם באיחור אופנתי של עשור או שניים – ובכל זאת. מול שיעור קומה שכזה יהיו כל "הצודקים תמיד" לאזובי הקיר.

"משום כך מפעלו העיתונאי של אריה הוא כל-כך ייחודי, נבואי ומרגש. הוא ראוי בצדק לזה שסביבתו תהיה גאה בו, וקריאת היכל התרבות על שמו היא ביטוי יפה מאוד לגאווה זאת", מסיים עמוס שוקן את נאומו הקצר.

אילו היה נשאר לו עוד מקום על הדף, אני מעז לנחש שהיה ממשיך ואומר: התשובה להלאמה אינה הפרטה פרועה, התשובה לאיגודים דורסניים אינה הפקרות תעסוקתית. התשובה לכלכלה חופשית אינה במינוף הון ובריכוזיות ממאירה, התשובה להון אינה במתנות מן השלטון. בין שני קצותיה הרחוקים של המטוטלת יש מקטע רחב, מתון, שניתן להפעיל עליו בקרות ואיזונים. שניתן להאיץ עליו במידה ולבלום בזהירות. אריה כספי צדק.

לא נותר עכשיו אלא לצפות לטקס קריאת המחאה החברתית על שם אריה כספי. רגע, למה לא בכנס שדרות הקרוב?