בובה
יובל קרני מראיין את דליה איציק עבור "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". איציק אינה פוליטיקאית פעילה, אולם יש לה שאיפות ("מה יש בתפקיד הנשיא שלא מתאים לאשה?", מצטטת כותרת הראיון מדבריה); גב תקשורתי נאמן ("ידיעות אחרונות"); ודעות על כמה פוליטיקאים פעילים. קריאה בראיון מסייעת להבין את מפת הקשרים של מחנה כוח מסוים. אפשר לכנותו מחנה "ידיעות אחרונות".
"יש אווירה לא טובה היום בציבור הישראלי", אומרת איציק. "[...] אנחנו שמחים כשמישהו נופל. [...] אין לנו סבלנות". "תני דוגמאות", מבקש קרני. "תראה את יאיר לפיד", אומרת איציק. "[...] מדובר באחד האנשים המצליחים בישראל, שוויתר על תנאים מפליגים כדי לנסות לתרום למדינה. תנו לו לעבוד לפני שתשפטו".
לפי טורו של יוסי ורטר ב"הארץ", גם השרים עמיר פרץ וגדעון סער ממהרים לשפוט את לפיד. ורטר כותב כי בישיבה שנערכה לאחרונה הביע השר עמיר פרץ ספק לגבי תוכניותיו של לפיד. "אני מוכן להתערב איתך שבכל הקדנציה הנוכחית שלך כשר אוצר, לא תבנה ולו דירה אחת להשכרה", אמר. בתגובה לכך העיר סער: "שים לב, אדוני שר האוצר, מה שהשר פרץ אמר זה שבקדנציה הנוכחית שלך כשר אוצר לא ייבנו דירות. אולי הוא מתכוון לכך שבקדנציה הבאה, השנייה שלך כשר אוצר, כן ייבנו דירות". לפי ורטר, "השרים צחקו בקול רם. היועצים השונים צחקו בשקט. פקידי האוצר חייכו. 'אני רואה שאתה מחייך בהנאה', אמר לפיד לפרץ. סער שוב התערב: 'שים לב, אדוני שר האוצר, לא רק השר פרץ מחייך. כל החדר מחייך'".
בתשובה לשאלה "מי הפוליטיקאי הטוב ביותר שהיה כאן לדעתך בעשור האחרון?" משיבה איציק: "אהוד אולמרט". "נעשה לו עוול?", מקשה יובל קרני, ואיציק משיבה: "אני לא הכרתי את חומר הראיות נגדו, אבל שלושה שופטים בעלי מעמד בישראל פסקו פה אחד את מה שפסקו". איציק לא מזכירה כי בפסיקתם גם הרשיעו את ראש הממשלה לשעבר בהפרת אמונים. "יכול להיות שמערכת התביעה בישראל היתה צריכה קצת איפוק, קצת פחות להתלהם", היא מוסיפה.
במדורו שבמוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" טוען מרדכי גילת כי "הדרמה האמיתית" במשפט הולילנד השבוע לא היתה עדותה של שולה זקן, אלא סיום החקירה הנגדית של ראש הממשלה לשעבר. גילת מתאר כיצד עורכי-דינו של אולמרט סירבו להצעת הנאשם להעביר מסמך מסוים לבדיקת מז"פ כדי לקבוע אם נכתב בכתב ידו, כפי שטוענת התביעה, או על-ידי אדם אחר, כפי שהוא עצמו טוען. "זה יכול להוכיח את החפות. למה אדוני מתנגד?", מצטט גילת מדברי השופט דוד רוזן לבא-כוחו של אולמרט. גילת מציין כי בכל זאת הסניגור התנגד.
אחרי שאיציק מסיימת לשבח את ראש הממשלה לשעבר ("הליכתו צריכה לצער הרבה אנשים"), מתקיף קרני עם שאלת המשך: "אותה תחושה יש לך לגבי משך החקירה נגד אביגדור ליברמן?". היא משיבה בחיוב.
דליה איציק בביתה, 2.1.13 (צילום: נתי שוחט)
כמה עמודים לפני כן מתפרסמת כתבה ארוכה מאת נחמה דואק על אריה דרעי. כותרת הראיון מוקדשת לציטוט מפי דרעי המתאר את רגעיו האחרונים של הרב עובדיה יוסף: "העיניים שלנו על המוניטור והרווחים בין פעימות הלב הולכים וגדלים, ואז מגיע הקו הישר. אוי, אוי, אוי, הקו הישר". "הבית של דרעי צנוע", היא כותבת. "רחוק מתיאורי העושר וה'ביוקר' שדבקו בו. הכניסה לבניין מוזנחת מאוד. תיבות הדואר פרוצות".
דואק שואלת אם בש"ס מתכננים "למנף" פוליטית את השתתפות ההמונים בהלוויית הרב. "לא", משיב דרעי. "אז למה אתם ממנפים את זה בהודעה של מועצת החכמים, שהרב תמך במשה ליאון לראשות עיריית ירושלים?", שואלת דואק. "הרב באמת תמך בו", מסביר דרעי.
ב"ישראל היום", התומך באופן עקבי בראש העירייה ניר ברקת, נמצא מקום לידיעה מאת הכתב בירושלים, יורי ילון, על הבורות של ליאון בכל הנוגע לחיים בעיר. ילון כותב על ראיון שהעניק ליאון לעורך אתר "וואלה" ינון מגל, ובו טען כי קולנוע שנהרס לפני שנים עודנו פעיל במרכז העיר, כי אין בתי-קולנוע שפועלים בעיר בשבת (אף על-פי שיש) וכי אינו מכיר מאפייה בשם מפגש-השיח', שעליה כותב ילון כי היא "מוכרת היטב לכל ירושלמי". לידיעה נלווית תגובת מטה ליאון, וליתר ביטחון גם תגובה לתגובה ממטה ברקת.
"התושבים בירושלים, מסתבר, אינם טיפשים", כותב שלום ירושלמי ב"מעריב". "הם עלו מהר מאוד על מי עומד מאחורי המועמד מגבעתיים, שעבר לגור בירושלים רק לפני חודשיים. הם הבינו שהוא מועמד בובה של כוחות גדולים ממנו, במקרה הזה אביגדור ליברמן ואריה דרעי, ששלחו אותו להתמודד על ראשות העיר, כנראה בלי הכנה מוקדמת". ירושלמי כותב זאת על רקע תוצאות סקר דעת קהל שנערך מטעם העיתון בעיר. 43% מהמשיבים אמרו שיצביעו לברקת, רק 14% לליאון (היתר לא החליטו או מסרו תשובות אחרות).
"הירושלמים תומכים בברקת", נכתב בכותרת הידיעה. להבדיל מכותרות על סקרי עיתון "ישראל היום", הכותרת של "מעריב" מדויקת. בעוד ש"ישראל היום" כותב על עמדות "הישראלים" על סמך סקרים שמתעלמים מכחמישית מאזרחי המדינה, ב"מעריב" סקרו את כל האוכלוסייה הבוגרת בירושלים. עורכי העיתון אף מציינים במפורש כי "הסקר [התקיים] גם בקרב המגזר הערבי. אחוז הנשאלים הערבים בסקר היה ביחס למספרם באוכלוסייה המקומית".
אחד הלידים בראיון עם דליה איציק מוקדש לדעתה על מועמד לראשות עיריית ירושלים: "ירושלים היא אחת הערים המוזנחות בישראל: עצובה, מלוכלכת, ענייה. היא זקוקה למנהל מצוין. למשה ליאון יש יכולות להניע מערכות. הוא יעיר את העיר".
מחמת הרגישות
מדורו הקבוע של נחום ברנע בפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נפתח בסיפור ההלוויה של הרב עובדיה יוסף מנקודת מבטה של המשטרה. ברנע מתאר מבצע מורכב שהסתיים בהצלחה. "מחמת הרגישות – הרב יוסף היה בבית-החולים ובני משפחתו קראו לציבור להתפלל לשלומו – נקבע שהמגעים עם המשפחה יתנהלו בדרג נמוך", כותב ברנע. "עוזר של אחד הפוליטיקאים בש"ס מצד אחד, וקצין אג"ם של המחוז מצד שני. המבצע קיבל את הסיווג 'סודי', לא משום שהמידע דרש סיווג, אלא מחשש לפגוע ברגשותיהם של קרובי הרב ומקורביו".
כמה עמודים בהמשך המוסף מוסרת נחמה דואק, על סמך עדותו של אריה דרעי, גרסה שונה בתכלית: "עוד קודם לפטירה, כשהרב עובדיה היה מורדם ומונשם, באו אל דרעי קציני משטרה בכירים, שביקשו לתאם את ההלוויה. 'התפרצתי עליהם ובכיתי וצעקתי. סירבתי לדבר על הלוויה וסידורים לפני שהוא מחזיר את נשמתו. עד הרגע האחרון קיווינו לנס. זרקתי אותם מבית-החולים'".
"אריה דרעי אומר בראיון לנחמה דואק שמתפרסם בגיליון הזה שכאשר הרב יוסף היה מורדם ומונשם, באו אליו קציני משטרה בכירים וביקשו לתאם את סידורי ההלוויה", כותב עוד ברנע. "'התפרצתי עליהם ובכיתי וצעקתי', אומר דרעי. 'סירבתי לדבר על סידורים. עד הרגע האחרון קיווינו לנס. זרקתי אותם מבית-החולים'. קצינים שנכחו בפגישה לא זוכרים שום התפרצות של דרעי. לא בכי ולא צעקות.
"השמחות במשטרה נדירות. אין לי כוונה לקלקל אותן", מסכם ברנע. "אף על פי כן, לא יזיק למשטרה לחקור חלק מההחלטות לאחור. ההתבטלות של המשטרה בפני הש"סניקים היתה טעות. אם הש"סניקים יכלו להרשות לעצמם לנהל מלחמות ירושה בזמן שהרב שלהם גוסס, הם גם יכלו להרשות לעצמם לתאם את סדרי הלווייתו, או לחלופין לקבל באהבה כל מה שתכתיב להם המשטרה".
הכיתוב מתחת לתמונה המרכזית המלווה את הטור, של שוטרים עוצרים בגופם המון אדם חרדי, קורא: "אילו זה היה נגמר אחרת, היתה קמה ועדת חקירה".
הפתעה
ביולי האחרון הקדיש "ידיעות אחרונות" את שער "המוסף לשבת" ואת הכותרת הראשית של העיתון כולו לכתבה מאת נחום ברנע ושמעון שיפר על "הפלונטר הסיני" של בנימין נתניהו בפרשת בנק-אוף-צ'יינה. הבוקר מתפרסמת כתבת המשך של השניים, ולפיה הפלונטר הולך ומסתבך. על אף שהידיעה דרמטית ("איומים בדואר אוויר", "נתניהו [...] מסובך אישית"), הפעם הפרשה לא מקבלת הפניה משער העיתון כלל, ובקושי מוזכרת בשער המוסף.
אנדרסטייטמנט
עד כמה שהראיון עם איציק ב"מוסף לשבת" מעורר תמיהה, תמוה ממנו הראיון שערכה אתי אברמוב עם הקולגה שלה, כתבת "ידיעות אחרונות" סמדר שיר, ומתפרסם במוסף "7 ימים" של העיתון. "סמדר שיר חושפת את המשבר שטילטל את חייה", נכתב בשער "ידיעות אחרונות". "סמדר שיר חושפת: השנה הקשה בחיי", נכתב בשער "7 ימים". "הסופרת והעיתונאית סמדר שיר חושפת: כך הפכתי את המשבר הגדול של חיי לרומן חדש ונועז", נכתב בתוכן העניינים של המוסף. אולם גם מי שיקרא בעיון את הראיון לא ימצא הסבר מפורש למהות המשבר, מה הוביל לו ומדוע היה כה משמעותי.
שיר, שנוברת בפרטי הפרטים המזוויעים של טרגדיות שהתרחשו למשפחות אחרות, לא מספרת בלשון פשוטה מה קרה לה בשנה האחרונה. "למען האמת", כותבת אברמוב, "אפילו שיר, מלכת המלים הבלתי מעורערת, עדיין לא מצליחה לבטא במלים מפורשות מה בדיוק קרה במה שאיים למוטט את מבצר חייה".
שיר עצמה "בוררת את מלותיה בקפידה, מנסה להגן על היקרים לה מכל": "בוקר אחד גיליתי שכל מה שהאמנתי וחשבתי שיש לי אולי לא קיים. גיליתי דברים שאולי הייתי צריכה לראות הרבה קודם, אלמלא הייתי תמימה. מאותו הרגע הפכתי למשותקת. [...] פתאום נופלות עלייך שאלות כמו: האם אני אוהבת את בעלי או רגילה אליו? האם אני רוצה לחיות איתו או פוחדת להישאר לבד? כל-כך הרבה שנים אני אשתו של, אמא של, אחות של, בת של – ומי אני? איפה אני? הגעתי למצב שלא ידעתי מי אני. למה אני נשארת. הגילוי שבר את לבי [...] קיבלתי המון כאפות בחיים [...] אבל כזה דבר? לא יכולתי להתמודד. זו היתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי: מה, את עיוורת? מטומטמת? לא שפויה? ומה את רוצה לעשות עכשיו".
הראיון עם שיר נועד לקדם את ספרה החדש "אמא, תחייכי!" (הוצאת ידיעות-ספרים). ההפניות לכתבה הבטיחו ששיר תספר כיצד הפכה את המשבר הגדול של חייה לרומן חדש ונועז, ובאמת שיר מספרת כי בעקבות החוויה שטילטלה את חייה שיכתבה את ספרה מן היסוד. יחד עם זאת, בתשובה לשאלה "מאין נובעת היצירה שלך?", עונה שיר בסיפור על "ערב מכובד בבית-אריאלה", שבו אמר עמוס עוז כי "כותב זקוק בין השאר לפצע". היא, לעומת זאת, העידה על עצמה שהיא דווקא "צריכה בייביסיטר".
"השאיפה שלי היא לא לחנך, אלא לכתוב סיפור מרתק", מבהירה שיר. "אני לא רוצה להיות עוז וגרוסמן, אני רוצה להיות אני. אין לי בעיה עם זה שאני לא אהיה מועמדת לפרס נובל לספרות. את 'אין חגיגה בלי עוגה' שרים בכל העולם, אפילו בשבט נידח בזמביה, ואין סיפוק גדול מזה". לראיון מצורפים תצלומים של הסופרים עוז והרלן קובן (שאותו ריאיינה בעבר). כיתוב התצלומים קורא: "אין קנאת סופרים".
הכותרות הראשיות
"טבע 'מתייעלת': מפטרת אלפים", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "טבע תפטר מאות עובדים בארץ", נכתב בכותרת "ידיעות אחרונות".
"השעיית העיצומים – מהלך נמהר", מצוטט בנימין נתניהו בכותרת הראשית של "מקור ראשון", וזאת ביחס להחלטה אפשרית להקל בעיצומים הבינלאומיים על איראן. בכותרת המשנה לראשית נכתב: "חיל האוויר חשף אתמול לראשונה יכולות תקיפה לטווחים ארוכים".
"הנגבי: ישראל יכולה וצריכה לתקוף באיראן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "איראן לא מהווה איום על העולם המערבי", טוען נועם חומסקי בראיון לשרה ליבוביץ-דר המתפרסם במוסף "סופשבוע" של העיתון. "האיום האיראני הוא אובססיה מערבית וישראלית, והוא נראה רק בעיני ישראל וארצות-הברית. [...] ישראל וארצות-הברית מאיימות בשימוש בכוח נגד איראן, איראן לא מאיימת בשימוש בכוח". לראיון עם חומסקי נלווה טור מאת בן-דרור ימיני שבו הוא כותב כי הבלשן "מגן על הקודקודים של תעשיית ההשמדה והשנאה".
את הכותרת החדשותית הראשית בשער "הארץ" מספק עמוס הראל: "מסמך על עתיד צה"ל מייחס משקל זניח לאיראן ונערך לעידן הרובוטים".
ברלין
"לו הייתי צעירה בשניים-שלושה עשורים, הייתי קמה היום ומנסה להתחיל מחדש במקום אחר, לא משום שהרבה יותר זול לחיות שם, אלא בעיקר משום ששם עדיין ישנה יכולת לחלום, לתכנן עתיד טוב יותר לילדים", כותבת נרי ליבנה בטורה שבמוסף "הארץ".
"נדמה לי שהשבוע התרחש רגע דמוקרטי נוסף. קטן. לא מתקרב בהיקפו לרגעים של קיץ 2011, אבל דומה. הכוונה היא כמובן לגל התגובות האדיר להתבטאויותיהם של שר האוצר יאיר לפיד ושל יו"ר מפעל הפיס עוזי דיין בנוגע לצעירים הישראלים שמהגרים לחו"ל מסיבות כלכליות", כותב גיא רולניק בטורו שב"דה-מרקר". "[...] הם מהגרים או שוקלים להגר לא מפני שהם אופטימיים במיוחד לגבי סיכוייהם בחו"ל, אלא משום שהם מרגישים שבישראל הם הגיעו למבוי סתום. שאין להם כאן אופק. שהמדינה לא רוצה אותם".
"הציבור אולי מטומטם, אבל נמאס לו לשלם", כותב זאב אברהמי במדור הדעות של "הארץ". "משיח לא מצלצל, וגם מאראלה אנחנו לא שומעים. לא בגדנו ברעיון הציוני, והרעיון הציוני לא בגד בנו. ירדנו כי החלטנו לא לעשות את מה שהציונות היהודית עשתה לעצמה. ירדנו כי לא הסכמנו יותר לבגוד בעצמנו". בתחתית טורו מובהר: "הכותב הוא ישראלי החי ועובד בברלין".
כתבת השער של "דה-מרקר", בשבתו כ"מרקר ויק", מוקדשת לישראלים החיים בברלין. הכתב חגי עמית בילה שם השבוע ושוחח עם כמה מהם. הוא שומע על עלות מוצרי צריכה, שכר דירה, תרבות, הורות וכדומה. "התבטאותו של לפיד הגיעה לתקשורת המקומית", כותב עמית. "באתר של 'טאגאסט צייטום' פורסמה על כך כתבה, וכל הטוקבקים היו בסגנון 'איזה יופי שיש לנו פה כל-כך הרבה מהגרים מכל מיני מקומות בעולם'".
"שלא כמו אצל יהודים אירופים מחוץ לגרמניה, שיכלו להציב חזיתות ברורות בין 'הגרמנים' או 'הנאצים' ובין הקולקטיב שתפסו בתור 'אנחנו', בשביל גרמנים יהודים היו האויבים – הפושעים ותומכיהם – שייכים בעצם גם הם ל'אנחנו', יהיה אשר יהיה האופן שהובן בו", מצטט יצחק לאור במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", מספרו של משה צימרמן "גרמנים נגד גרמנים, גורלם של היהודים, 1945–1938". את החיץ הזה, כותב לאור, שהגרמנים הניחו והציונים אימצו, צימרמן מנסה להסיר.
בהמשך מצטט לאור קטע נוסף מספרו של צימרמן, המתייחס לשאלה מה ידעו אזרחי גרמניה על המתרחש במדינתם. "בדיעבד אין אפשרות לחשב לכמה גרמנים היה מידע כלשהו, וכמה ואיזה מידע היה ברשותם", כותב צימרמן. "אבל אם יוּתַר לנו לשער על-פי נתונים של גודל מהדורות העיתונים וכתבי-העת, על-פי מספר מאזיני הרדיו והמבקרים בבתי-הקולנוע, אבל גם על-פי מספר ההלשנות על יהודים או לפי מקורות אחרים, כי אז מתברר שהשאלה הרלבנטית איננה שאלה בנוגע למידע גרידא, אלא דווקא השאלה בנוגע למודעות ולהפנמה של המידע".
מצפצפים על החוק
כפולת העמודים השביעית בקונטרס החדשות של "הארץ" מוקדשת לנעשה בשטחים הכבושים.
גדעון לוי מביא עדכון על המצב בכפר ההרוס חאלת-מכחול. "עצוב בחאלת-מכחול, עצוב מאוד", הוא כותב. "הכפר שבו ביקרנו בחודש האחרון כבר ארבע פעמים הולך ומתכנס תחת אימת ההריסות החוזרות ונשנות ונוכח אימת החורף המתקרב ועונת ההמלטות. בפתח כל פחון הרוס ממשיכים התושבים לשבת ולבהות בעצב. [...] גם הצו הזמני שהוציא שופט בית-המשפט העליון צבי זילברטל, שאסר על צה"ל לגרש את התושבים או להרוס את בתיהם עד יום שלישי השבוע, לא הועיל לתושבים, למרות שכל אחד מהם הקפיד לשאת בכיסו עותק מההחלטה, עטוף בניילון".
עמירה הס מספרת על הכפר זנוטה, המיועד אף הוא להריסה. "דומה שרק הכבשים והעיזים שבכפר ובשטחי המרעה אינן מפחדות בימים אלו וחיות את שגרת יומן בחוסר ידיעה מבורך", היא כותבת. חיים לוינסון מדווח כי רכז הבטחון של ההתנחלות אביגיל, אחיקם הללי, יזם פעולה לחסימת כביש לכפר פלסטיני סמוך, וזאת "כנקמה על גניבת כלי רכב מהמאחז מצפה-יאיר הסמוך כמה ימים קודם לכן". לפי הדיווח, מפקד החטיבה, אל"מ אבי בלוט, החליט להשאיר את הללי בתפקידו, והסתפק בנזיפה.
בכפולה הפותחת של "מקור ראשון" מודפס תצלום מאת גד אמיתון מסוכנות הידיעות תצפית תחת הכותרת "מצפצפים על החוק". בתצלום נראה רכב בעל לוחיות רישוי פלסטיניות והכיתוב "POLICE" נוסע על כביש שמוביל להתנחלויות עלי-זהב ופדואל. "שוטרי הרשות החמושים נוסעים לאחרונה בכבישי יו"ש תוך הפרה של ההסדרים בין ישראל ובין הרשות", כותב יוחאי עופר מתחת לתצלום. "בלשכת מתאם פעולות הממשלה בשטחים אומרים כי 'היו אירועים של תנועת שוטרים פלשתינים חמושים על צירי תנועה בשטח סי, ללא תיאום. המקרים תוחקרו וטופלו מול מנגנוני הביטחון של הרשות'".
יניב קובוביץ מספק ל"הארץ" ידיעה על כוונת שר הכלכלה להקפיד כי מהגרים העובדים בישראל יזכו לתנאים סוציאליים כחוק. "בנט מוציא לפועל תוכנית חדשה שתקשה על העסקת מהגרים בישראל", נכתב בכותרת. קובוביץ מבהיר כי הפעולה של בנט באה בתגובה לפסילת בג"ץ את הנוהל שאיפשר לכלוא מהגרים לשלוש שנים על לא עוול בכפם (מלבד כניסה למדינה בלי אישור).
"במשרד הכלכלה יבדקו את תנאי העסקתם של המהגרים, אשר ברוב המקרים אינם מקבלים תנאים סוציאליים", מדווח קובוביץ. "במקרה שבו יימצא מהגר בעל אשרת שהייה, שאינו מקבל את התנאים שלהם זכאים עובדים בישראל, יוזמן המעסיק לשימוע ויירשם לו דו"ח. עובד שייתפס ללא אישור שהייה יטופל על-ידי רשות האוכלוסין – מעמדו ייבחן ומעסיקו ייקנס".
בלי הבדל רקע, צבע או מין
לפני תריסר שנים הסביר מאמן הכדורסל פיני גרשון את ההבדל בין שחקנים ממוצא אפריקאי. "גם בין השחורים יש צבעים. יש שחור ויש מוקה", אמר. "אני לא צוחק, המוקה הם יותר. אני לא צוחק, יש ביניהם מוקה. הם יותר חכמים. בדרך כלל השחורים הכהים הם מהרחוב. אלה שטיפה יותר מעורבים, כמו אנדרו קנדי למשל, אתה רואה את המעמד שלו, האישיות שלו. השחורים האחרים הם באמת טמבלים".
הבוקר מתפרסם ראיון שערך רז שכניק עם גרשון במוסף "7 לילות". מאמן הכדורסל שוטח בפני הקוראים את כתב הגנה. "לא הייתי צריך להגיד את זה", הוא אומר. "מכאן ועד לחבר את זה לגזענות, זה ללכת רחוק. מעולם לא נהגתי בגזענות כלפי איש – מכל רקע, צבע או מין. במשך שנים היה לי שותף ערבי והחתמתי יותר שחקנים זרים שחורים מלבנים".
ענייני תקשורת
"במקום תמונת הסטודנטית רות קוליאן, הודפסה אתמול בטעות בעמוד הראשון ('הארץ', 10.10) התמונה של קמחית מגורי וסימונה אליהו, שיועדה לכתבה אחרת", נכתב הבוקר ב"הארץ". ועוד מובהר: "חיים שרת לא אמר על אריאל שרון 'אולי הוא חשב על ההנצחה שלו'. הדברים יוחסו לו בטעות בכתבה 'מנצחים ומפסידים' ('הארץ', 4.10)".
ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת הבהרה בנוגע לראיון באחד ממוספי העיתון. לא הראיון עם הזמר רוג'ר ווטרס, שלטענתו סולף, אלא ראיון עם בלה מנדל, שבכמה מהגליונות הודפס בלא שורות הפתיחה.
בשער "ישראל היום" מוקדשת תיבה להתבטאות של פרשן חדשות ערוץ 10, אלון בן-דוד: "עשינו כתבות לא מוצדקות נגד נתניהו".