המבוכה

חדשנות והכוח לשחות נגד הזרם, שאיפה לקדם ולהשכיל את האנושות, מאמץ תבוני עצום והכרה בחשיבותם הגדולה של כל אלה – נדמה שבימים שבהם הם עוסקים בזוכים בפרס הנובל, עושים הטבלואידים הישראליים כל שביכולתם כדי להפגין ההפך הגמור מהתכונות התרומיות שהפרס מייצג ומעלה על נס. הפטריוטיזם החלול, ההיטפלות לטפל, העדפת הסנסציוני והאמוציונלי – ובעיקר החזרה המעייפת על אותם טקסים, אותן חולשות ואותן קלישאות, פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם (ולא רק העיתונים, כמובן) – מעוררים תחושת שיתוק קלה אצל הקורא שאינו דג זהב ותמיהה גדולה: האם הכתבים והעורכים שהיו כאן גם בשנה שעברה ובזו שלפניה אינם ערים לאופי הרפטטיבי של הביזוי שלהם את חגיגת השכל האנושי?

התשובה, כמובן, היא שרבים מאותם כתבים ועורכים לא היו איתנו בשנה שעברה, וודאי שלא לפני שנתיים, ואילו אלה הוותיקים הורשו להישאר ליד מקלדתם דווקא משום שהסכינו עם הדרישה להיטמטם ולטמטם. למעשה, כמה מהם אף מונו כדי לשמש הבורג המיוחד העוזר לפעולת המכונה, זה המצביע על מהותה השלילית כדי לחזקה. "הם משלנו?", תוהה כותרת ההפניה למאמרו של רענן שקד על שער "ידיעות אחרונות", מתחת לכותרות ולכיתובים ששאלה כזו כביכול לא היתה יכולה לעלות בכלל על דל מחשבתם של מחבריהם ("פרס נובל בכימיה לשני מדענים ישראלים-אמריקאים", "הזכייה היא הוכחה לחוסן האינטלקטואלי של ישראל", "השמחה בארץ מחממת את הלב", וכמובן, הכותרת באותיות ענק צבועות כחול: "כבוד").

"כבוד". שער "ידיעות אחרונות", 10.10.13

"חג לאומי הוא לנו! מדענים שהיו פעם בישראל זכו בפרס נובל! בשנה הבאה בתוכניתנו 'הם משלנו': מדען נורבגי שאמו יצאה עם קיבוצניק בשנות ה-60 זוכה בנובל", מתמצת עורך עמוד השער של "ידיעות אחרונות" את טורו העוקצני של שקד, השם ללעג, לכאורה, את מאמציו של אותו עורך עצמו כפי שהם מתבטאים בכל שאר המלל והדימויים שבחר לשבץ בעמוד. בכך מנסים ב"ידיעות אחרונות" ליצור תמונה מרובדת של העיתון; כביכול הוא מציע תמונת עולם מורכבת המשתרעת מהעורך הראשי כבד הלשון ונמוך המצח ועד הפרשן המתוחכם והאירוני, אלא שמגיע השלב – וב"ידיעות אחרונות" הוא הגיע לפני שנים – שבו הפער בין הקצוות כה גדול עד שהוא קורס אל תוך עצמו.

האמת היא שאין שום הבדל בין רון ירון לבין רענן שקד (שבעצמו נמנה עם דרגי העריכה הבכירים בעיתון). שניהם עובדים עבור אותה מכונה ומפגינים אותה מגושמות, גם אם אצל שקד וממלאי תפקיד דומה לשלו בעיתון (בדרך כלל אלה סגורים בגטו של ביקורת הטלוויזיה) היא עטופה בסגנון קליל המתאמץ לבדר (פעם קראו לזה "צעיר"). הטור של שקד אינו ביקורת על החזית שמפגין העיתון (ומפגינים היום גם מתחריו), אלא חלק אינטגרלי ממנה. הוא נועד עבור הקורא האקראי שאולי התעורר לרגע מתרדמת הטמטמת שעורכי "ידיעות אחרונות" מייחסים לו: הנה, אומר לו העיתון, אני מודע לכך שהמוצר שאתה אוחז בידך הוא אבסורדי ומגוחך. אנחנו לא צוחקים עליך, אלא איתך. חזור לישון.

התירוץ

המנגנון הקטן של פסבדו-ביקורת אינו הקושי שאיתו התמודדה העיתונות הישראלית בסיקורה את פרסי הנובל השבוע. האתגר האמיתי היה כיצד להצדיק את השוביניזם הלאומי וההתרפקות על כבוד, גאווה ושאר מידות רעות – בעוד שבין הזוכים אין אף ישראלי אחד. כרגיל, ב"ישראל היום" מספקים לאבסורד את הביטוי המזוקק ביותר, עם הכותרת הראשית "הנובל (כמעט) שלנו". זהו שימוש נפלא בסוגריים, ניתן ליצור באמצעותו היגדים נפלאים, למשל: "'ישראל היום' הוא (אינו) עיתון". כותרת המשנה כבר מוותרת על דקדוקי עניות וקובעת: "המדע הישראלי שוב מביא לנו גאווה". נכון, הזוכים אינם מתגוררים בישראל כבר שנות דור, אולם "בתו של הזוכה השלישי – רופאה בירושלים"! אולי גם לעורך "ישראל היום", עמוס רגב, יש סבתא בעולם העיתונות.

ב"ידיעות אחרונות" לא מסוגלים להתעלמות כה בוטה מהמציאות, ובוחרים במסגור אחר שיאפשר להם להתבשם מהניצחון הלאומי שלא היה: בריחת המוחות. "הרגע המרגש בחייהם של מיכאל לוויט ואריה ורשל הוא גם תזכורת קשה לתופעת בריחת המוחות", פותחת כותרת המשנה לראשית של העיתון. ידיעה אחת מוכתרת בכותרת "בלדה לעוזב קיבוץ", ומציעה זכרונות של חברים מבית-הילדים.

ב"מעריב" וב"הארץ" הטיפול בנובל עיתונאי יותר. שני העיתונים אינם חוגגים במפגיע את ישראליותם המדומיינת של הזוכים, אלא מטפלים בהדגשה בהזנחה – לכאורה או שלא לכאורה – של תחומי המדע בציבוריות הישראלית. גם שני העיתונים הללו אינם מעניקים את המוקד של סיקור הפרס לסיבה שבגינה ניתן, דהיינו, התגלית המדעית.

טיפשות אינה גזירת גורל. ניתן לעסוק במסגרת של עיתון בנושאים מדעיים באופן זמין, מעשיר ולא מכביד גם בלי להזדקק לכותרות כמו "הקשר הישראלי של פרופ' קרפלוס" או "שמח בחלקיקו". "גיבורי הכתבה הזאת הם חוקרי-על שהצליחו לפענח את האותות שהמוח שולח לאיברי הגוף כשאנחנו זזים. פריצות הדרך שלהם הולידו איברים ביוניים שמצייתים למחשבות של קטועי גפיים", מוסרת כותרת המשנה על שער מוסף "כלכליסט". נכון, היא מתאמצת, כתובה בז'רגון, אבל היי, 27 מלים על מדענים בלי להזכיר שיש להם סבתא בנהריה.

דוגמאות נוספות? אל תטרחו לחפש. מחוץ למוסף "כלכליסט" (על פגמיו, שנדמה שהתעדנו מאז השינוי בשדרת העורכים), ולעתים מזומנות פחות גם מוספי סוף-השבוע הכלכליים "G" ו"מרקר ויק", אין בעיתונות ההמונים הישראלית עיתון, מוסף או חלק העוסקים באופן עקבי ומכבד את הקוראים בנושאים מדעיים. סיקור המדע ב"הארץ" מתמעט והולך, וב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" הוא יכול להיות נושא למחקר בריק. בריחת המוחות? עיתונות ההמון העברית כבר הבריחה אותם מזמן.

רגע, יש עוד נובל

"עוז, מריאס ומורקמי בבורסת ההימורים על הנובל בספרות", נכתב בכותרת ידיעה של מיה סלע במוסף "גלריה" של "הארץ". "הארץ" הוא, כהגדרת עורכו, אתר שיש לו עיתון, אבל אתר הימורים?

כבוד המת

שוב נדפסת הכותרת "איפה הבושה" על שער "מעריב". הפעם היא אינה מסמנת קמפיין ציני של עורכים מושחתים שאיבדו את הבושה, אלא קמפיין ציני של פוליטיקאים מושחתים שאיבדו וכו': "פטירתו של הרב עובדיה במרכז קמפיין הבחירות המקומיות של ש"ס", נכתב בכותרת, לצד ההפניה "איפה הבושה" לטור של בן-דרור ימיני (האירוניה מכופלת: אחת הפרובוקציות הידועות של אמנון דנקנר, העורך שהוביל עם דן מרגלית את הקמפיין העיתונאי הפתטי ההוא, היתה תמיכתו בעבריין המורשע אריה דרעי, המוביל כיום את ש"ס).

"הרב משה יוסף: 'אם האיש הזה פה, אני לא פה'. הרב יהודה אזרד: 'אתה רוצה להתחיל את המלחמות עכשיו או אחרי השבעה'", נכתב בכותרת סמוכה על שער "מעריב". "העימות החריף בין בנו של הרב עובדיה לבין הקמב"ץ של דרעי בעיצומו של מסע ההלוויה, המסמן את מהפכת החצר בש"ס", נכתב עוד לצד ההפניה לטורו של שלום ירושלמי מחר ב"מוספשבת".

אמת בפרסום

פרסומת למכונית של חברת מאזדה

"ממחר, כללי המשחק עומדים להשתנות", מודיעה חוברת כרומו מהודרת הנושרת היום מהעיתונים. מתחת לכיתוב מצולמת חזיתה של מכונית המיוצרת על-ידי חברת מאזדה כשהיא עטויה צללים המשווים לה דמות של עכבר סמור שפם. "מאזדה 3 החדשה, משנה את כללי המשחק", מבטיח כיתוב נוסף בחוברת, המכילה פרטים שונים המפארים ומהללים את הדגם החדש של המכונית המשפחתית חסרת הייחוד. כמו כל פרסומת, גם זו היא צירוף מרדים של שקר וטיפשות, אבל דווקא המאמץ היחצני של חברת המכוניות עצמה מאיר אותה באור מגוחך עוד יותר.

זאת משום שהשבוע, כחלק ממאמצי ההשקה של הדגם, הוזמנו כתבי הרכב של כל העיתונים לנסיעת מבחן כדי למסור את רשמיהם. כולם, גם אלה שניכר שהשתדלו במיוחד לרצות את חברת מאזדה, קבעו כי למרות מעלות שונות שניתן למצוא במכונית, הרי שאין בה שום ייחוד לעומת מתחרותיה, ולמעשה ייתכן שהיא גם נופלת מהן. כלומר, מבקרי הרכב בעיתונות הישראלית קבעו כי מאזדה 3, הגם שהיא מכונית סבירה, בהחלט ובשום פנים אינה משנה את כללי המשחק.

החברה האזרחית

"דמי הניהול בפנסיה מזנקים לשיא עם הפרישה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "התחרות המעטה שמנהלות קרנות הפנסיה על החוסכים תמה לחלוטין ברגע שהן מתחילות לשלם: חברות הביטוח שמנהלות את הקרנות גובות מהפנסיונרים את דמי הניהול הגבוהים ביותר שמתיר החוק, ומכרסמות בקצבה שמהווה את הכנסתם העיקרית". "תתחילו ללחוץ", מציע שאול אמסטרדמסקי, "אם הציבור היה מודע והיה מתחיל לחץ, בעיקר מצד ארגוני העובדים ומקומות העבודה, קרנות הפנסיה היו נדרשות להתחיל לחלק הנחות גם לפנסיונרים".

"האם בענף בתי-הקפה פועל קרטל?", שואלת כותרת הגג לראשית של "דה-מרקר". "בכירים ברשתות בתי-קפה העבירו ביניהם מסר: 'לא נוריד מחירים'", נכתב בכותרת הראשית. "רשתות בתי-קפה גדולות נוהגות להעביר ביניהן מידע על תוכניות עסקיות בשיחות טלפון ובמפגשים", נכתב בכותרת המשנה, אחרי הלוגו "חשיפה". "בשיחות שנערכו בעקבות פתיחת בית-קפה קופיקס, המוכר את מוצריו ב-5 שקלים, הן הודיעו זו לזו שאין בכוונתן להגיב בהורדת מחירים. 'אנחנו מדברים בטלפון, כל הרשתות הגדולות – ואף אחד לא הולך להוריד מחירים', סיפר רונן נמני, בעלי רשת קפה-קפה".

"העדויות שנאספו בתחקיר 'דה-מרקר' מעלות כי בעלים של רשתות בתי-קפה גדולות בישראל מתנהלים לכאורה כקרטל. אם הדברים נכונים, אלה עבירות פליליות לכאורה על חוק ההגבלים העסקיים. רשות ההגבלים צריכה לפתוח בחקירה", כותב בטור הפרשנות עידו באום. מהכתבה עצמה עולה כי היא מתבססת על דברים שאמר אותו נמני לכתבת עדי דברת-מזריץ כשהוא משיח לפי תומו, בלי להיות מודע לכך שהוא מפליל את עצמו. זה אינו מוריד מערך ההישג העיתונאי של "דה-מרקר". להפך, משמח לגלות כי לפעמים העיתונאי הוא מי שמתוחכם יותר ממושא סיקורו.

"גירעון ביטוח-לאומי צפוי לחרוג בחצי מיליארד שקל מהתחזיות", מדווח מיקי פלד ב"כלכליסט" מתחת לכותרת הגג "תמרור אזהרה לביטחון הסוציאלי של אזרחי ישראל". "ל-568 אלף מועסקים במשק אין הסדר פנסיה", מדווח רון שטיין ב"גלובס". "נהוג לומר שהצמיחה לא מחלחלת אל השכבות החלשות, אבל בשנים האחרונות היא גם לא מחלחלת אל התלוש של 'האדם העובד'", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של שי ניב. "עם קצב גידול של 0.02% בשכר הריאלי בעשור האחרון, כל שנותר הוא לחלום על ברלין או ליילל כמו שנאוצרים בגשם. ויש גם אפשרות שלישית: להתאגד".

דוב פלוצקר

"ג'נט ילן תחליף את בן ברננקי", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "יו"רית הפד הבא: ג'נט ילן", נכתב בכותרת "גלובס על הבוקר". הסיקור עצמו נסמך בעיקר על הסוכנויות, שלפיהן לילן "עמדות יוניות במדיניות מוניטרית" והיא "אדריכלית התמרוץ האגרסיבי בשנים האחרונות". מינויה עדיין טעון אישור של הסנאט, ש"צפוי" להינתן. על שער "כלכליסט" היא מוגדרת כ"האדם הנכון לשווקים עצבניים".

ד"ר קרנית פלוג (צילום: נתי שוחט)

"בארה"ב כבר יש נגידה", מתקרבנת כותרת מוסף "ממון", סמוך לתמונתה של "ג'נט ילן, הנגידה האמריקאית הראשונה". "היא כלכלנית מבריקה, סגנית הנגיד המכהן, יהודייה ומאוד מוערכת. נשמע לכם מוכר?", נכתב בכותרת המשנה על שער המוסף, המקדם כבר כמה שבועות את מועמדותה של קרנית פלוג, הנגידה בפועל, סגנית הנגיד היוצא, יהודייה ומאוד מוערכת על-ידי סבר פלוצקר, לתפקיד שנראה כי נתניהו ולפיד פשוט אינם מצליחים לאייש. "היא יותר מדי 'רכה' ולא מספיק 'ייצוגית', נאמר על ילן. מזכיר את הטענות שהפיצו מקורבי רה"מ כנימוקים להתנגדותו למינוי פלוג לנגידה", כותב סבר פלוצקר בטור הפותח את המוסף.

נפלאות הן דרכי הלשכה, אולם ניתן לקבוע בהתבסס על סתם היגיון בריא כי אם פלוג אכן מעוניינת בתפקיד, כדאי לה לרדת על ברכיה ולהתחנן בפני פלוצקר ועורכי "ידיעות" שיפסיקו לדחוף אותה לתפקיד ויתחילו להכפיש אותה באגרסיביות.

ענייני תקשורת

הצעת החוק (חסרת הסיכוי) של חבר-הכנסת מהאופוזיציה אראל מרגלית (עבודה), ולפיה "גוגל תשלם תמלוגים לאתרי תוכן ישראליים", ממלאת את מטרתה ומשיגה לח"כ האלמוני למדי הופעות בעיתונים. במוסף "ממון" (שגיא כהן), ב"גלובס" (לי-אור אברבך), ב"כלכליסט" (אופיר דור), ב"דה-מרקר" (נתי טוקר, ואמיר טייג החתום על ביקורת חריפה על ההצעה).

"למרות הביקורת של האוצר: רשות השידור קלטה את יורם ארבל כעובד", מדווח עוד לי-אור אברבך ב"גלובס".

ב"ידיעות אחרונות" מופיע בכותרת אחת הידיעות הצירוף "צילומי עירום לסביים" (המוגדרים באותה כותרת כ"פעילות לא חינוכית"). מעניין (לא באמת) מהי ההגדרה של עורכי "ידיעות אחרונות" ל"עירום לסבי", ובמה הוא נבדל מסתם ציצי.