מי מאיתנו אינו מכיר את התחושה שעולה במי שמבקש לצפות בשעות הפריים-טיים בטלוויזיה, ומגלה ששוב תוקף אותו גל של שימושים חורגים בשידורים חוזרים. כך למשל נראה לוח השידורים של קשת בשבוע שעבר, ה-24.9.12, יום לפני יום הכיפורים. ב-09:00 שודר פרק של הסדרה הקומית "הפרלמנט" בשידור חוזר. אחריו, ב-09:40, שודר פרק של הסדרה הקומית הוותיקה יותר, "רמזור", בשידור חוזר (ולא בפעם הראשונה). ב-10:20 זכינו להפוגה עם חצי הגמר של "אלוף העברית", ואז שוב שידור חוזר של פרק בסדרת הדרמה "חטופים", הפסקונת של חמש דקות למהדורת חצות, ואז חלקה השני של "חטופים" הממוחזרת ואחריה רצף של שידורים חוזרים עד שש בבוקר ("חברים", "יום חדש", יצירה מקומית, תוכנית הבראה, פסטיבל מספרי סיפורים ונגד או בעד). ריח כבד של נפטלין עלה מן המרקע. היום הזה, אם שאלתם את עצמכם, אינו חריג בנוף לוחות השידורים שלנו.
אפשר היה לכבס מלים או למחזר ביטויים, אבל אין אפשרות אחרת מלבד לכנות את המצב הזה, שבו מושלכים אל עבר הצופה פריטים משומשים בסיטונות, שערורייה חוצפנית (ובראשי תיבות: ש"ח). בסטנדרטים צרכניים, ההתנהלות הזו משדרת לצרכן המתוסכל מסר ברור: זה מה שיש ואת זה תאכל. התופעה הזאת אינה מאפיינת זכיין אחד או אפילו ערוץ אחד, וגם לא את הערוצים המסחריים בלבד. כל אחד מאיתנו יודע שיש סדרות שהפכו לסדרתיות בשוק השידורים החוזרים. במקרה של "סיינפלד", "חברים" ו"סקס והעיר הגדולה" מדובר אפילו בחשש לעבירה על אמנות בינלאומיות שונות ולדיני המלחמה הפסיכולוגית.
(צילום: PINKE, רשיון cc-by-nc)
כללי הרשות השנייה דנים בגבלות שיש על שידורים חוזרים, אך גם בסוגיה זו קשה להבין מה בדיוק הם קובעים וכיצד יש לפרש אותם. פרק ו' של כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (שידורי תוכניות טלוויזיה בידי בעל זיכיון), התש"ע-2009, הוא זה המסדיר את נושא השידורים החוזרים. סעיף 19(א) לכללים קובע כי "בעל זיכיון רשאי לשדר שידורים חוזרים בהיקף שנתי שלא יעלה על 20% מכלל זמן השידורים שביחידת השידור המוקצית לו בניכוי זמן השידור של הטלוויזיה הלימודית". סעיף 19(ב) קובע כי "בעל זיכיון רשאי לשדר בין השעות 24:00 ו–06:00 שידורים חוזרים, מעבר למגבלה האמורה בסעיף קטן (א)".
לכאורה, סעיף (א) מתייחס להיקף השנתי של שידורים חוזרים מתוך כלל הזמן שבו משדר הזכיין. במצב כזה, אין משמעות להיקף הזמן במסגרת יום אקראי, שבו משודרים שידורים חוזרים בשיעור גדול יותר. מצד שני, קשה לחשוב שסביר שזכיין יוכל לשדר יום שלם של שידורים חוזרים בכל יום שידורים חמישי שבאחריותו. המציאות הסבירה צריכה להיות מתונה יותר.
חיזוק לצורך באיזון יומי ניתן לקבל דווקא מסעיף 19(ב), המאפשר לחרוג ממגבלת 20 האחוזים בין חצות לשש בבוקר. מכאן אנחנו יכולים ללמוד שמתקיני הכללים ביקשו להטיל מגבלה שיעורית על היקף השידורים החוזרים גם ברמה היומית. מן המגבלה הזאת הם איפשרו לחרוג ברצועת זמן מוגדרת במשך היום, שבה אחוזי הצפייה נמוכים מאוד ממילא. גם אם כך, מתעוררת שאלה נוספת: האם חריגה סבירה ממגבלה של 20% יכולה להגיע עד ל-100% של שידורים חוזרים כמו בדוגמה החיה שהבאנו לעיל?
אם העובדה כי כמעט בכל יום משודרים רק שידורים חוזרים בין חצות לשש בבוקר מתיישבת עם הכללים באופן הולם – כנראה שהתשובה לכך היא שלילית. על כן ראוי שהרשות השנייה תחדד את הפרשנות הראויה לכללים האלה וגם תבטיח את אכיפתם באופן שישדר מסר חד-משמעי לזכיינים, המבהיר היכן עובר הגבול שניתן למתוח.
מעל לכל, את המציאות הזאת יש לשנות באופן היחיד שבו יכולים צרכנים להשפיע על המוצר שהם מקבלים – להפסיק לצרוך אותו כשהוא לא מספיק טוב. אם שיעורי הצפייה בימים שבהם מגזימים הזכיינים במנת היתר ובשימוש החורג שהם עושים בכלי השידור החוזר ייפגעו באופן משמעותי – יהיה בכך כדי לשדר מסר ברור לזכיינים.
ואולי לוח השידורים של אותו יום שני ה-24 בספטמבר 2012, אתם שואלים את עצמכם, היה פגום וחוזר רק מהשעה תשע בערב? זהו, שלא: משש בבוקר ועד תשע בערב שודרו במהלכו עוד שמונה תוכניות בשידור חוזר ("שעת אושר", "מצעד האוכל הישראלי", "טעמים", "השף המעופף", "טעמים" (שוב), "גאון של אבא", "שבע מנות לשבעה ימים" ו"סברי מרנן"). כמו שנאמר – טעות לעולם חוזר.