השיא היה אמש (9.10.13): נשיא המדינה שמעון פרס צילצל לארה"ב לברך את פרופ' אריה ורשל על זכייתו בפרס נובל לכימיה, ובחברמניות טיפוסית שאל: "נו, איך מרגיש קיבוצניק כשהוא מקבל פרס נובל?".
ורשל, החי בארה"ב זה שלושה עשורים, היה נבון דיו כדי לא להביך את הנשיא וענה: "כמו שמרגיש מישהו מקריית-חיים", אבל ניכר היה שהחיבוק הישראלי הזה אינו בדיוק לרוחו. כשרואיין כמה דקות לאחר מכן, הפטיר: "אם ישראל רוצה להגדיר אותי (To Define) – אז זה בסדר".
וישראל הרשמית רצתה מאוד. נתניהו סיפח אותו מיד: "אנחנו גאים בך", הודיע לחתן השמחה. וכדי להמחיש את הייחוס הישראלי של ורשל, הוסיף ראש הממשלה: "אנחנו גאים באנשים שהיו בטכניון ובמכון ויצמן ובוודאי קידמו מוסדות אלו ועוד יקדמו". וכדי שלא יהיה לחתן הפרס פתח מילוט, הדגיש נתניהו באלגנטיות של פיל: "אנחנו רואים בך אחד משלנו".
הלהיטות הישראלית, הרשמית כמו גם העממית, להיאחז בעלי הדפנה המעטרים את ראשיהם של כלות וחתני פרס נובל אינה יודעת מעצורים. היא אינה שונה ביסודה מהשתוקקותם של חסידי הרב עובדיה יוסף המנוח לגעת במכונית הנושאת אותו לקבורה. "העין השביעית" עסק בכך בעבר. השנה הגיעה הקרתנות הזו לממדים גרוטסקיים.
מתוך שער "מעריב", 29.9.13
התחיל בכך "מעריב", שיצא כבר לפני עשרה ימים בסקופ מרעיש. ב-29.9.13 ידע העיתון לספר בעמודו הראשון, בכותרת בולטת: "מסתמן: שני מדענים ישראלים מועמדים לפרס נובל לרפואה". תצלומיהם של הפרופסורים חיים סידר ואהרון רזין מבית-הספר לרפואה בירושלים התנוססו על שער העיתון והפנו לכתבה גדולה בעמ' 13, ששירטטה את דמויותיהם ופועלם של שני המלומדים ולא שכחה לציין את הקשר המשפחתי בין חיים סידר ליוסף סידר, תסריטאי ובמאי הסרט "הערת שוליים", העוסק בתחרות בין אב לבנו על פרס ישראל.
"מעריב" שאב את הסקופ מסוכנות הידיעות הבריטית תומסון-רויטרס, המתמחה בניבוי סיכוייהם של המועמדים המובילים לפרסי נובל. השנה סימנה הסוכנות את סידר ורזין במקום גבוה, ולא עיתון פטריוטי כ"מעריב" יחמיץ את ההזדמנות: האפשרות שישראל שוב תזכה לתהילה הפכה בעיתון לידיעה בולטת כאילו היתה כבר לעובדה. "מעריב" לא היה יחיד: באותו יום פורסמה הידיעה גם בעיתונים ואתרים אחרים ("גלובס" למשל).
"ידיעות אחרונות" התאפק עד יום ראשון השבוע. לקראת פרסום שמותיהם של חתני הנובל, העלה העיתון, בעמוד פנימי, כתבה על שני המועמדים, סידר ורזין, כשהוא סוקר את מפעלם המדעי. גם "הארץ" לא המתין לרגע ההודעה של האקדמיה השבדית ודיווח לקוראיו יום לפני שלשום, בעמ' 9, כי היום יוכרזו שמות המדענים הזוכים בפרס נובל לרפואה, ואגב כך הזכיר את מועמדותם של סידר ורזין והציג את עבודתם המדעית. הדיווח ב"הארץ" היה עובדתי וקורקטי: הכותרת כלל לא הזכירה את שני הישראלים (ב"ידיעות" בישרה הכותרת: "שני ישראלים בנתיב הנובל"), והטקסט נשא אופי של סקירה כללית על פרסי הנובל.
"כבוד". שער "ידיעות אחרונות", 10.10.13
אבל האקדמיה השבדית הפריכה את תחזיותיה של סוכנות תומסון-רויטרס ולא התחשבה בכמיהותיהם של הישראלים לקצת כבוד בינלאומי: חתני פרס נובל לרפואה היו שני מדענים אמריקאים ומדען גרמני. זה לא מנע מעיתונים ישראליים למצוא נחמה בחתני הפרס לפיזיקה, ששמותיהם נחשפו שלשום (8.10.13), על חלקם בגילוי "החלקיק האלוהי". אמנם לא היה בהם ישראלי, אך אחד משני הזוכים, פרופ' פרנסואה אנגלר הבלגי, הוא יהודי הנשוי לישראלית. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לא החמיצו את גודל השעה והבליטו בכותרותיהם ובדיווחיהם את הנתון הביוגרפי הזה, שאין ספק שהיתה לו השפעה מכרעת על גדולתו המדעית של חתן הפרס. היו כלי תקשורת שמצאו נקודות אור גם בחתני הפרס לרפואה: שניים מהם – יהודים.
לקראת פרסום שמות הזוכים בפרס נובל לכימיה היו כלי תקשורת בארץ שלא שכחו את הפרופסורים רזין וסידר ויצרו ציפייה שאף על פי שלא זכו בפרס בתחום הרפואה והפיזיולוגיה, הם עשויים לקטוף אותו בתחום הכימיה. כלי התקשורת האלה אמנם התבדו, אבל הכרזת האקדמיה המלכותית למדעים של שבדיה אתמול בצהריים (9.10.13) על זכייתם של אריה ורשל, מייקל לויט ומרטין קרפלוס פרצה פתח לנחשול פרסומים עיתונאיים שאיש לא ניסה לסכור.
מאלפת היתה תחלופת ההגדרות של זוכי הפרס באתרי החדשות. בתחילה הוגדר רק אריה ורשל כישראלי, אך שמו הפרטי של לויט אוית כך: מיכאל. הרושם שנוצר היה שמדען ישראלי ומדען יהודי אמריקאי, עם רקע ישראלי מובהק, הם חתני הפרס. בהמשך הוצגו שני הזוכים כישראלים. אחר-כך נוספו לכותרות תיבות שמיצבו את חתני הפרס כ"ישראלים לשעבר", "ישראלים שהיגרו לארצות-הברית" או "מדענים שקיבלו את הפרס על מחקר שבוצע בחלקו בישראל".
בהמשך עשתה התקשורת הבחנה דקה בין ורשל (צבר, ישראלי לכל דבר) לבין לויט (כיום יהודי אמריקאי, יליד דרום-אפריקה, נשוי לישראלית, חי בעבר בישראל). בפועל, דווקא ורשל נראה אמש מסויג קצת מחיבוק הדוב של המנהיגים הישראלים שביקשו מאוד ליהנות מזיוו ומהתקשורת הישראלית, שהתאמצה מאוד להזכיר לו למי הוא חייב תודה על הגנים (הלאומיים) שהוא נושא.