לאחרונה עלתה בערוץ 1 תוכנית תרבות חדשה, "המתורבתים", בהנחייתה של מרב בטיטו, עיתונאית "ידיעות אחרונות" שזכתה לחשיפה טלוויזיונית קודמת כמשתתפת בתוכנית הריאליטי "האח הגדול". "המתורבתים", כך מצהיר אתר האינטרנט של הערוץ, נועדה לאפשר "דיונים מעמיקים, מעודכנים ודעתניים על כל המתרחש בתרבות הישראלית, ותשמיע את קולן של הקבוצות שיש להן פחות נגישות למוקדי הכוח של התרבות בישראל: תושבי פריפריה, דתיים, מזרחים, ערבים, אתיופים".
פרקים רבים כבר שודרו, וימי החסד של "המתורבתים" עברו זה מכבר. ניתן אפוא לסכם את הניסיון (המבורך כשלעצמו) של קברניטי הערוץ ביצירת תוכנית תרבות מקורית. וככזו, "המתורבתים" סובלת משורה של בעיות אקוטיות.
הראשונה (לאו דווקא בסדר החשיבות) היא חוסר מקוריות: כל מי שצפה בתוכנית התרבות "הינשופים", ששודרה בעבר בערוץ 8 בהנחייתו של רוגל אלפר, לא יוכל שלא להרגיש מיד כי "המתורבתים" היא חיקוי מובהק, שאפילו אינו מנסה ממש להסתיר את אי-מקוריותו. "הינשופים" היתה רחוקה משלמות והיו לה חסרונות רבים, אבל היא היתה, כפי שכבר ציינתי פעם, תוכנית מעניינת ואפילו חשובה. תוכניתה של בטיטו אינה חשובה, וודאי שאינה מעניינת. האייטמים נדמים משומשים ומאולצים, הדיונים יגעים ורדודים. בטיטו מנסה ללא הצלחה להכניס רוח חיים לשיחה ולעורר פולמוסים, אבל נראה שגם היא עצמה יודעת היטב שמשהו כאן פשוט לא עובד.
הבעיה השנייה שממנה סובלת "המתורבתים" היא תזזיתיות-יתר: משך הזמן המוקדש לכל אייטם קצר מאוד, והמראיינת מצויה במצב מתמיד של קוצר נשימה. לכל אחד ממשתתפי הפאנל ניתן זמן קצר מאוד לשטוח את טענותיו, ולעתים קרובות מופסק הדובר באמצע דבריו בשל הצורך הלאו-בר-כיבוש לעבור לדובר הבא. לא ברור מדוע זה מוכרח להיות כך. ניתן היה לתקן את הבעיה בקלות אם מערכת התוכנית היתה מסתפקת במספר קטן יותר של נושאים, ומקדישה לכל אחד מהם זמן סביר לדיון.
אבל כשלונה החריף של "המתורבתים" נובע לא רק מהניסיון להידמות ל"ינשופים" מנוחתה עדן, וגם לא רק מאותה רוח תזזיתית השולטת בה, אלא בעיקר מהחד-ממדיות המאפיינת את התוכנית, חד-ממדיות המסתתרת מאחורי מצג שווא של "אלטרנטיביוּת", "חתרנות" ו"ביקורתיות".
הן ההנחיה של בטיטו והן העמדות שמביעים חברי הפאנל מבוססות כמעט תמיד על פרספקטיבה אחת, על דוֹגמה יחידה שאינה זקוקה להצדקה, ועל תיאוריה מונוליטית שנוכל לכנות כאן "תיאוריית ההגמוניה" – תיאוריה השואבת את השראתה מהגותם של ניאו-מרקסיסטים והוגים פוסט-מודרניסטים אחרים, ושלפיה כל מה שמכונה "תרבות" אינו אלא אמצעי לדיכוין של קבוצות חלשות על-ידי בעלי הכוח. העדרן של פרספקטיבות נוספות והצורך להעמיד כל נושא וכל סוגיה על נקודת מבט יחידה הם, ככל הנראה, הסיבה היסודית לכשלונה המוחלט ולרדידותה של "המתורבתים" בתור תוכנית תרבות.
חד-הממדיות של "המתורבתים" ניכרת היטב גם בהרכבם של חברי הפאנל: כל אחד מהמשתתפים בדיונים נועד כאילו כדי לייצג איזה מגזר מקופח או מרגינלי בחברה הישראלית. כך, למשל, משתתפת בתוכנית מהרטה ברוך, שחקנית ממוצא אתיופי המוכרת לצופים בעיקר כמשתתפת העונה הראשונה של תוכנית הריאליטי "השגריר". עוד משתתפים רון כחלילי, דוקומנטריסט מיליטנטי ממוצא מזרחי (שהיה גם חבר קבוע ב"הינשופים"), הדוקומנטריסטית הערבייה איבתיסאם מרעאנה, המוזיקאי חיים אוליאל והמשורר ומנהלו הוותיק של "פסטיבל מספרי סיפורים" יוסי אלפי. מקומם של משתתפים אשכנזים (וממילא גם גברים אשכנזים) נפקד לחלוטין.
כשלעצמו, העדרם של אשכנזים אינו בעיה של ממש. ניתן, כמובן, לקיים פאנל מעניין ואינטליגנטי שאינו כולל אשכנזים, ואין שום חובה עקרונית לייצג את המגזר האשכנזי (או כל מגזר אחר) בכל פאנל ובכל תוכנית תרבות. אלא שהפאנל של "המתורבתים" נבחר, כך נראה, לא על-פי כשרונם של המשתתפים ותכונותיהם התרומיות, אלא אך ורק על-פי השתייכותם העדתית, המגזרית או המגדרית. זאת משום שהפאנל של "המתורבתים" אינו מעניין ואינו אינטליגנטי, ואינו מצליח לקיים דיונים מעמיקים או מקוריים.
מהרטה ברוך היא אולי שחקנית מוכשרת, אבל היא פובליציסטית חלשה מאוד, המתקשה לבטא דעות מעניינות ומנוסחות היטב. גם יוסי אלפי, על כל מעלותיו, אינו מצטיין כפרשן תרבות או מבקר. כחלילי ממחזר את השטנצים המוכרים לעייפה לצופי "הינשופים", ומקפיד להביע זלזול בכל מה שריח של "אשכנזיות" נודף ממנו (כך, למשל, טען בגנותו של ש"י עגנון, על שום אשכנזיותו). חיים אוליאל אינו מצליח לייצר ולו אמירה אחת החורגת מגבול הקלישאה, ומרעאנה אף היא מתקשה מאוד להביע את דעותיה באופן הראוי לשידור.
מרב בטיטו, מנחת התוכנית "המתורבתים" בערוץ 1 (צילום: דוד וינוקור, דוברות רשות השידור)
אפילו המנחה מתקשה מאוד בהתנסחויותיה, וזוהי באמת לשון המעטה. כך, למשל, אמרה בטיטו בתוכנית ששודרה בחג הסוכות, בתשובה לשאלה המטופשת (שהיא עצמה העלתה), "את מי הייתם רוצים להזמין אליכם לסוכה?": "אני מאוד הייתי שמחה לארח אצלי בסוכה את גבריאל בלחסן ז"ל, שנפטר לפני פחות מחודש, איש שיצר מתוך פצע מאוד עמוק, שלא מספיק בא לידי ביטוי בתרבות הישראלית, כי אנחנו יותר אוהבים פאן ואהבה וצחוקים ופחות נצמדים לייאוש ולכאב... אנחנו גם יודעים שהוא כנראה נפטר מדום לב, זה לפחות מה שהמשפחה שלו אומרת, אבל אין ספק שבחג הסוכות הזה הבא עלינו לטובה אני חושבת שכולנו לפחות נחשוב איך כן כולנו נוכל לכנס אנשים שיכולים לדבר אחד עם השני ולהקשיב אחד לשני". באמת יופי.
במקום פאנל אפקטיבי ומעניין מציעה "המתורבתים" עמדה אחת ויחידה הזוכה לפרפרזות ולחזרות אינספור: ה"תרבות" בכללותה אינה אלא קונספירציה זדונית של המעמד השליט, ה"לבן", ה"יהודי" וה"אשכנזי" – וכל תוצריה של התרבות (הישראלית ובכלל) נבחנים אך ורק לאורה של דוֹגמה זו. כאן השד העדתי אינו רק שד, אלא דת של ממש, המכתיבה את תפיסת העולם ואת אופני הראייה כולם.
הבעיה אינה רק שזוהי תיאוריה דוגמטית (ולפחות בחלקה גם מופרכת), המרדדת את היצירה התרבותית כולה לכדי מימד אחד בלבד, אלא גם שבסופו של דבר זה פשוט משעמם. כמה פעמים אפשר לשמוע אותו הדבר עצמו, אותה טענה הנאמרת – בדרך כלל בליווי חיוכים זחוחים ומלאי סיפוק עצמי – שוב ושוב ושוב? בסדר, הבנו, התרבות הישראלית אינה אלא כלי לדיכוים של ערבים, מזרחים, נשים ופועלים זרים. יש בזה אולי אמת מסוימת, אבל לא ייתכן שזוהי כל האמת כולה; בתרבות בכלל ובתרבות הישראלית בפרט יש הרבה יותר מזה, ומי שאינו מסוגל או אינו רוצה להכיר בכך – מוטב שיעסוק בנושאים אחרים, ויפנה את זירת תוכניות התרבות לנקודות מבט אחרות, רב-ממדיות, מורכבות, וגם מדויקות יותר.