תנאי חוזר

"ייתנו – יקבלו" היתה הסיסמה שטבעו יועציו של בנימין נתניהו בסוף שנות ה-90 כדי להסביר את הקיפאון ביישום הסכמי אוסלו. לא רק עם הצלחה לא מתווכחים; יועצים אחרים מנסים כעת לשחזר את הסיסמה עם אותו ראש ממשלה, על אף שהערבים הם לא אותם הערבים. "רה"מ על איראן: 'יפרקו – יקבלו'", מתנדב כמובן "ישראל היום" להדפיס את הקלישאה התורנית מדף המסרים של הלשכה בכותרתו הראשית. העיתון אינו מתעכב על ההקשר ההיסטורי של המכתם, וממילא גם לא על ההבדל הזועק שבמציאות מאחורי שתי הסיסמאות: בעוד שראש ממשלת ישראל היה בעל היכולת להחליט אם הפלסטינים "יקבלו" או לא, הרי שהוא אינו מי שיכול להחליט אם האיראנים "יקבלו" אם לאו. בנאומו באו"ם הפגין נתניהו רגע של גמילה מגימיקים וסלוגנים וזכה על כך לתשבחות מאופקות מכמעט כל הפרשנים בעיתונים העבריים, אולם הלקח – ככל שהיה כזה – לא נלמד.

כך או כך, הנאום אינו תופס את תשומת הלב המרבית של העיתונות הישראלית. ב"מעריב" הוא מקבל את הכותרת הראשית ("נתניהו: איראן רוצה להשתלט על המזרח התיכון. מי שטוען ששורש אי-היציבות באזור הוא הסוגיה הפלסטינית – מגוחך"), אך ב"ידיעות" הדיווח נדחק למשבצת קטנה בעמ' 6. שני העיתונים מפגינים צייתנות לדף המסרים ומעלים לכותרת את הסלוגן "יפרקו – יקבלו, לא יפרקו – לא יקבלו". ב"הארץ" מדווח על הנאום ברק רביד בידיעה בעמ' 5, תחת הכותרת "ארבע שנים אחרי, נתניהו חזר לבר-אילן נצי מתמיד". "במקום שבו הכיר לראשונה בפתרון שתי המדינות, נשא ראש הממשלה נאום לוחמני, שבו עשה הכל חוץ מלהודיע שהוא חוזר בו מהסכמתו למדינה פלסטינית", נכתב בכותרת המשנה.

החברה האזרחית

העיתונים הכלכליים מקדישים מקום ל"דו"ח פני החברה" שפירסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. "בשנים האחרונות הוכבד העול הכלכלי על משקי הבית בישראל. אז איך זה שלפי הדו"ח אנחנו גם יותר שבעי רצון מהחיים בכלל וממצבנו הכלכלי בפרט?", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של עינת פז-פרנקל ב"כלכליסט". "מ-2006: הדירות התייקרו ב-72%" היא כותרת הדיווח של עופר פטרסבורג ב"ממון", המגיע גם לכותרת הראשית של העיתון עצמו. "250,000 שקל ממחיר הדירה – רק על היטלי פיתוח", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס".

"29% מדורשי העבודה ב-2012 הם אקדמאים", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט". "ערכו של תואר אקדמי יורד, ההכשרות המקצועיות בשפל והמובטלים משכילים יותר", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של מיקי פלד. פלד מתבסס על נתוני הביטוח-הלאומי.

הכותרת הראשית ב"דה-מרקר" מדווחת על "השיטות של מערכת החינוך לסחוט מההורים אלפי שקלים". "על רקע הפיקוח הרופף של משרד החינוך, מתנפחים הסכומים שהורי התלמידים מתבקשים לשלם לבתי-הספר על שעות העשרה ועל מגמות מיוחדות – וגם כ'תרומות'", נכתב בכותרת המשנה. "משרד החינוך אישר עד כה את דרישות התשלום של פחות מ-20% מבתי-הספר לשנת הלימודים הנוכחית. המשרד: 'פירסמנו טיוטה לחוזר מסודר שיקבע מה מותר. השנה הבאה תוגדר כשנת מעבר'". "אל תמהרו לשלם לבית-הספר", ממליץ כתב החינוך ליאור דטל.

מפרגנים: בדיקה השוואתית

הכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", מוקדשת לדגם חדש של מכונית: "כל מה שרצית לדעת על מאזדה 3 החדשה". טור הפרשנות של כתב הרכב אודי עציון מוכתר בקלישאה "כנגד כל הסיכויים" ומסתיים בקביעה כי מאזדה יכולה אולי לזכות מחדש בבכורה בשוק הישראלי, אך רק בשילוב המכירות של כלל דגמיה. האייטם המרכזי, בכפולה הפותחת של המוסף, "מבחן רכב" מאת אודי עציון ובני ברק, קובע כי "הסיכום חיובי", והמכונית "מציעה שיפור משמעותי בכל היבט, ונהנית גם ממחיר ואבזור תחרותיים מאוד. משפחתית מוצלחת, שהדבר היחיד שיכול למנוע ממנה לשחזר את הצלחת קודמתה הוא שגם המתחרות לא שקטו על השמרים".

"מאזדה 3 החדשה היא מכונית ראויה, וסביר להניח שהודות לקשרי אנשי דלק-מוטורס עם חברות הליסינג, נראה אותה במספרים גדולים על הכביש כבר בקרוב", כותב תומר הדר בסוף הסקירה שלו על הדגם החדש, בסוף גליון "כלכליסט", "אך עם זאת, לא מדובר במכונית מושלמת. הבעיה העיקרית של מאזדה 3 תהיה מול המתחרות: הפעם השוק גדוש במכוניות יותר חזקות ויותר מרווחות, ותכונותיה הטובות – העיצוב המרהיב, שפע האבזור וההתנהגות המושחזת – עשויות לא להספיק למי שפשוט מעוניין במכונית משפחתית מרווחת וחזקה מליסינג".

ב"דה-מרקר" כותב דניאל שמיל על "מעמדה המידרדר של מאזדה – המותג שהיה הנמכר ביותר בישראל שבע שנים ברציפות וצנח עד למקום השביעי". שמיל קובע כי "העיצוב מוצלח", "איכות החומרים השתפרה מאוד", מערכת הבידור והמידע "מוצלחת למדי", "התאוצה הראשונית מהירה, אך במעלה ההילוכים התאוצות מרשימות פחות", "תחת מאמץ מתקבלת תחושה שהמנוע חלש ממנועי המתחרות", אחיזת הכביש "אינה נהדרת" ו"אפשר לומר שזו מכונית שמספקת תחושה ספורטיבית, אבל אינה ספורטיבית באמת". כמו כן, "המכונית לא יכולה להתיימר להסעת שלושה מבוגרים מאחור". לסיכום הוא קובע כי מאזדה 3 הפכה למכונית "נישתית".

(צילום: קובי גדעון)

כותרת אחרת על שער "ממון" היא ציטוט של איל הון הפועל גם בישראל, ושעדיין מצוי בעיצומו של הסדר חוב, מהגדולים במשק הישראלי: "לבייב: 'בשיא המשבר הקמנו את הקניון המוצלח באירופה'". "לבייב: 'המשבר לא עצר אותנו'", נכתב בכותרת הידיעה עצמה, של נווית זומר. הכותבת מציינת כי "הקניון המפואר בפאתי העיר בולט בסביבתו העלובה", מצטטת את השבחים שמרעיף לבייב על עצמו ומרעיפה שבחים משל עצמה: הקניון נבנה במהירות שיא, בהשקתו נכחו רבבות אנשים כמו גם ראש העיר, הוא כולל "סופרמרקט ענק עם מגוון עצום של מחלקות ומוצרים [...] שבהשוואה אליו הסופרמרקטים בארץ נראים כמו מחסני מזון בסיסי", ובקניון של הקבוצה בבוקרשט "ההכנסות עולות מדי שנה". "הכותבת היתה אורחת אפריקה-ישראל ברומניה", נכתב בסוף הידיעה.

גם עינת פז-פרנקל היתה "אורחת אפריקה-ישראל" והיא כותבת ב"כלכליסט" על "טקס קביעת המזוזה הסוריאליסטי במקצת" בקניון הרומני של לבייב, תחת הכותרת "לב לבייב בונה על העניים של רומניה". "בחודשים האחרונים נעה המשכורת הממוצעת ברומניה בין 340 ל-370 יורו לחודש והתוצר המקומי הגולמי לנפש עומד כיום על כ-13 אלף דולר, כשליש מהממוצע במדינות אירופה. גם אם לוקחים בחשבון הכנסות 'שחורות' שאינן מדווחות, מדובר באחת האוכלוסיות העניות באירופה", כותבת פז-פרנקל, המוכיחה כי אפשר להפיק תועלת מהתלוות לסיור באתר מושא הדיווח, "ולראיה: כמה מהמקומיים נכנסו, לבושים במיטב מחלצותיהם, לקניון המפואר בפלוישט, ויצאו ממנו לאחר קנייה בסופרמרקט עם מגש ביצים, כמה בקבוקי שמן וקילו תפוחי אדמה".

בכפולה הפותחת של "כלכליסט" כותב תומר גנון על הניסיון להשפיע על דיוני הוועדה להגברת התחרותיות. "לחצים על הח"כים לקראת חידוש דיוני הריכוזיות", נכתב בכותרת הכתבה. "החברות הגדולות נבהלו מהקשחת התנאים הצפויה בהפרטות ובמכרזי תשתיות גדולים. הפרק השלישי בחוק הריכוזיות, שהיה אמור להיות הפשוט ביותר לאישור, מסתמן כזירת הקרב הלוהטת של מושב החורף בכנסת". לפי גנון, "הרעיון שעומד מאחורי הפרק, העוסק בהקצאת זכויות, הוא שיש להגביל גופים ריכוזיים מלהגדיל או לשמר את אחיזתם בתשתיות מדינה חיוניות כגון מים, אנרגיה, תחבורה, תקשורת ומשאבי טבע. על כן החוק מתווה מנגנון פיקוח ובדיקה בהליכים שבהם רגולטור בענף מסוים רוצה להקצות זכות כמו פרסום מכרז למתן רישיון, התקשרות בחוזה או העברת אחזקה בשיעור משמעותי בתשתית חיונית".

גם ב"דה-מרקר" כותבת מירב ארלוזורוב על הפרק השלישי והאחרון של חוק הריכוזיות, תחת הכותרת "המלחמה בחוק הריכוזיות מרימה שוב ראש". "הסימנים בכנסת מעידים כי המלחמה על הפרק השלישי עומדת להיות הרוגשת, המתוחה ועמוסת הלחצים הלוביסטיים ביותר מכל פרקי החוק".

ב"ממון" לא נכתב דבר על הדיונים הצפויים בפרק השלישי של ועדת הריכוזיות, אולם קוראי המוסף התבשרו כי "מס הכנסה עיקל 120 אלף שקל מנערת ליווי" וכי "הדבר הגדול הבא" הוא "אנטי-ויאגרה". אם אתם סובלים משפיכה מוקדמת, כמובן.

ענייני תקשורת

המשטרה המליצה להעמיד לדין את העיתונאי עמנואל רוזן בשל עבירות של הטרדה מינית. "אחרי טענות על עשרות מקרים של עבירות מין חמורות: המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום נגד עמנואל רוזן על הטרדה מינית של שלוש נשים. סניגוריו: מדובר בחיזור, לא בעבירות מין", נכתב בכותרת המשנה לדיווח ב"ידיעות", מאת ירון דורון ורז שכניק.

ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים למצוא דרכים יצירתיות להיאבק במשבר העיתונות המודפסת, או כפי שלא מגדירים זאת בבתי-הספר לשיווק: פותחים את הרגליים עוד יותר רחב, עד סכנה ממשית לפציעה עצמית. בעמודי החדשות מתפרסמת מודעת עמוד המתחזה לידיעה עיתונאית, אולם במוסף היומי, "24 שעות", מתפרסמת מודעה המתחזה לטור אישי. מעל המודעה (לטחינה) נכתב "מדור פרסומי" והפונט שונה מעט מזה של הכתבות והידיעות במוסף, אולם המודעה מעוצבת כמותם גרפית ועריכתית, מצורף לה קרדיט (לא, לא גד בירון אלא "אייל דואק"), היא משווקת את המוצר באמצעות אייטם עיתונאי לכאורה מסוגת "הטור האישי", והטקסט עצמו מביך ומטופש כמו כמה מהמוצרים העיתונאיים ש"ידיעות" מגיש לקוראיו דרך קבע.

"על אף הצהרת האוצר על נהלי שקיפות חדשים, בדיונים אתמול זה לא צלח", נכתב בכותרת ידיעה של חן פונדק ב"כלכליסט". "הח"כים קיבלו מסמכים סרוקים למחשב שלהם, אך הקבצים לא נפתחו והם נותרו עם שאלות ללא מענה". "אגרות חופש המידע לציבור יוזלו ב-80%", מדווח בעניין אחר "דה-מרקר".

"ועדת המדרוג לאינטרנט פורקה: 'עידן הדיספליי מת באופן רשמי'", נכתב בכותרת דיווח של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "כמעט שנתיים לאחר שהוקמה, ועדת המדרוג שפירסמה את נתוני החשיפה לאינטרנט פורקה אתמול בהחלטה פה-אחד של כל החברים. במשרדי הפרסום ובגופי האינטרנט הגדולים לא מצטערים: 'הפעילות לא הצליחה להגדיל את תקציבי הפרסום לאינטרנט. השוק כיום מוטה באופן מוחלט לתשלום על-פי תוצאות, ולחשיפה אין ערך'".

עוד כותב טוקר על "מלחמת האינטרסים: מדוע תוקף אתר one את שר התקשורת?". כאן אפשר לקרוא את הפרשנות של שלמה מן לאותו נושא.

מאמר המערכת של "הארץ" מוקדש לתמיכה דה-פקטו במועמד ניר ברקת, חרף פשעי ימניותו. המועמד המתחרה, משה ליאון, הוא "לא ראוי", קובע העיתון. לא בטוח שתמיכת "הארץ" היא בדיוק הדבר שברקת, הנלחם על לשון המאזניים של הציבור הדתי-לאומי, זקוק לו.

בכתבת השער של "גלריה" כותבת נירית אנדרמן על התערוכה "פצעי בגרות" במוזיאון הקומיקס בחולון, המוקדשת לקומיקס ישראלי בשנים 1975–1995. אנדרמן פותחת את הסקירה בסיפורם של בני נוער שפנזין שהוציאו בדצמבר 1973 עלה להם במאבק משפטי והאשמה כי הם משתפים פעולה עם המודיעין הסורי, ומקנחת באורי פינק ו"זבנג".

עבודה של אמן הגרפיטי בנקסי נמחקה מקיר ניו-יורקי זמן קצר לאחרי שצוירה, מדווח איתן בוגנים ב"גלריה". קודם לכן "חבורה של אמני רחוב" – או ונדליסטים, כפי שנוהגים לכנותם בהזדמנויות אחרות – התערבו בציור – או כפי שמקובל לקרוא בעיתונות לריסוס צבע לא מורשה על אובייקטים בחוצות הרחוב: השחיתו אותו. התערבותם האמנותית של אמני הגרפיטי במעשה ההשחתה של הוונדליסט בנקסי כללה, לפי "גלריה", שינוי של הכיתוב "גרפיטי הוא פשע" ל"אמנות רחוב היא פשע".

"אכזבה לערוץ 10: הריאליטי 'הכפר' עם 10.5% רייטינג", מדווח לי-אור אברבך ב"גלובס". הנתונים האמיתיים, כזכור, נמוכים בהרבה.