שישה עיתונאים שפוטרו מהמגזין "פנאי פלוס" לאחר כניסתה של נירית וייס לתפקיד העורכת בשנת 2005 לא פוטרו בשל אפליה על רקע נטיותיהם המיניות או גילם, כך פסקה בשבוע שעבר השופטת מיכל לויט מבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו.
ששת העיתונאים – רינת גור, יצחק בירן, חנוך גריזיצקי, אסתר איתן, רונית מקובר ויעקב בר-און – עבדו במגזין "פנאי פלוס" בתפקידים שונים, אולם בעקבות החלפת העורך הראשי יגאל גלאי בעורכת נירית וייס, איבדו את מקום עבודתם. בתביעות שונות שאוחדו לתיק אחד טענו התובעים, באמצעות עורכי-הדין טל שחר ואמיר גולדפרב, כי הם פוטרו על רקע החלטה "להצעיר" את העיתון ולפטר את כל מי שאינו צעיר מספיק ואינו בעל העדפה מינית הומו-לסבית, וזאת בניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות. התובעים דרשו פיצוי של 100 אלף שקל כל אחד בגין האפליה, וכן פיצויים בשל פיטורים בלא הליך שימוע ראוי.
בחקירתה בבית-הדין טענה רונית גור, שעבדה בעיתון ככתבת, כי "הפציעה לה הגב' וייס ביום בהיר, העיפה אנשים בעלי משפחות ללא חמלה והכניסה הומואים ולסביות למערכת. זו המציאות. גמרנו". בהמשך חקירתה טענה כי פוטרה משום "הצערת המערכת והכניסו אנשים בני 20 וקצת והומואים ולסביות וסליחה שאני בוטה. כל היתר עפו".
"מישהו ידע מה נטיותייך המיניות?", נשאלה גור והשיבה: "בוודאי. כולם ידעו". "מישהו שאל אותך על זה בהקשר לסיום עבודתך, אמרו, תדווחי בטופס?", נשאלה גור והשיבה: "כמו שלא דיווחו על מי שהומוסקסואל". "האם ידעת מה הנטיות המיניות של מי שעבד בעיתון?", נשאלה גור, ועל כך השיבה: "אלה שהחליפו אותי הם זוג הומואים".
יצחק בירן, ששימש בעיתון כתב ורכז צלמים, נשאל בבית-הדין לנטייתו המינית והשיב: "אני חובב נשים". "מישהו שאל אותך על זה בעיתון?", נשאל בירן והשיב: "היא [וייס] ידעה שאני לא מהזן היותר פופולרי ב'פנאי פלוס'". עובדים אחרים העידו אף הם כי לא נשאלו על נטייתם המינית במערכת.
הנתבעות (מדריכי פנאי, השותפות הרשומה שמוציאה לאור את "פנאי פלוס", ושתי החברות השותפות בה) טענו מנגד כי הפיטורים נערכו על רקע שינוי ארגוני ומטעמים מקצועיים וכלכליים. באי-כוחן של הנתבעות, עורכי-הדין אשר סלע ורויטל שביט, טענו כי הפיטורים נבעו מאי-התאמתם של העובדים לשינויים, סירובם לקבל את מבנה השכר החדש (תשלום על בסיס תפוקה במקום שכר גלובלי) ואי-נכונותם לשתף פעולה עם וייס.
נירית וייס, דצמבר 2007, בתוכנית "מושכים בחוטים" (צילום מסך)
וייס, שעזבה את המגזין ב-2010, העידה בבית-הדין כי ביקשה לערוך מהפכה במגזין במטרה לשנותו ממדריך טלוויזיה בעיקרו למגזין בידור, "תוך כדי הורדת הרכיבים המדריכיים והוספת אלמנטים שקשורים לצילומי פפרצי, כתבות צבע צהובות יותר וכו'". לדבריה, "כל התביעה הזאת שאומרת שאני הפליתי על-פי נטייתם המינית וגילם היא מגוחכת". וייס טענה עוד כי פיטורי העובדים נבעו מכך שלא עמדו בסטנדרטים שציפתה להם. על כתיבת של גור, לדוגמה, אמרה: "שאלות ארכאיות, שפה דלה, כתיבה רזה".
בהמשך חקירתה טענה וייס כי "מן המקובל שכשעורך מגיע לעיתון, הוא מביא איתו או אוסף סביבו צוות של אנשים שמאמינים בדרכו. זה קרה בכל פעם שהיו חילופי עורכים בעיתונות. במקרה הספציפי של 'פנאי פלוס' זכיתי להמשיך לעבוד לפחות עם חצי מהעובדים שהיו ב'פנאי פלוס' ועשו את המהפכה בצורה נהדרת".
השופטת לויט קיבלה את גרסת הנתבעות וקבעה כי השינויים שביקשה וייס להחיל על מערכת "פנאי פלוס" היו "לגיטימיים ובמסגרת תפקידה", וכי בבסיס ההחלטה לפטר את התובעים עמדו שיקולים ענייניים של אי-התאמה לאופי העיתון החדש, אי-הסכמה לשיטת השכר החדשה ואי-נכונות לשתף פעולה עם וייס.
הכתבת גור, קבעה השופטת, גיבשה עמדה כלפי וייס עוד לפני כניסתה לתפקיד והחליטה בהמשך שלא לשתף עימה פעולה. הצלם בירן סירב לעבור מצילומי ידוענים בהסכמה (צילומי חברה ויחסי-ציבור) לצילומי ידוענים בלא הסכמתם (פפרצי). הכתבת איתן לא ניצלה את ההזדמנות שניתנה לה לשנות את נהלי עבודתה וגילתה יחס בלתי ראוי לעורכת החדשה. גם הכתבת מקובר סירבה לשינוי במבנה שכרה ושיטת עבודתה.
"התובעים, כל אחד מסיבותיו, לא רצו או לא יכלו להסתגל לשינויים שביקשה הגב' וייס להנהיג בעיתון, או לא עמדו בדרישות אותן הציבה", פסקה השופטת לויט. "אין כמובן בקביעה זו כדי לשפוט או לקבוע דבר באשר לאיכות עבודתם המקצועית של מי מהתובעים, בין ככותב ובין כצלם, ואף אין בידינו הכלים לעשות כן. התובעים כולם הועסקו משך שנים רבות ככתבים או כצלמים תחת עורכים אחרים ובעיתונים אחרים, כך שאך סביר כי נוכח העסקתם ארוכת הטווח, היו הממונים עליהם מרוצים מאופי, סגנון וקצב עבודתם.
"אלא שהחלטת הנתבעת לשנות את אופי העיתון הינה החלטה הנמצאת בגדר ספקטרום הפררוגטיבה הניהולית שלה. משהוחלט במסגרת זו למנות עורכת חדשה לעיתון, על מנת לבצע 'מהפכה' בעיתון, נוכח שינויים ותמורות שחלו בעולם העיתונות והתקשורת בשנים הללו, כפי שכולנו עדים להם עד היום, ומשהעורכת שמונתה החליטה על שינויים מערכתיים הן באופי הכתיבה/הצילום הנדרשים, הרי שעל מנת להמשיך לעבוד בעיתון היה על התובעים להתאים עצמם לדרישות החדשות, שהוצבו בתחום הפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת. התובעים רשאים היו כמובן לסרב לשינוי אופי ותנאי העסקתם, אולם בנסיבות אלו, הנתבעת 1 [מדריכי פנאי, שותפות רשומה] רשאית היתה לסיים את עבודתם, ובעילה לגיטימית".
השופטת לויט אף דחתה את טענת האפליה על רקע נטייה מינית וגיל. "התובעים לא הוכיחו כי במקומם נקלטו עובדים בעלי נטייה מינית זו או אחרת ולא הציגו ולו ראשית ראיה לכך שעובדים בעלי נטייה מינית הומוסקסואלית נקלטו לעבודה עקב היותם בעלי אותה נטייה מינית", כתבה בפסק הדין. "מכל מקום, בהתאם לנתונים שהוצגו בפנינו, עולה כי מרבית העובדים שנשארו במערכת, גם לאחר כניסתה של הגב' וייס לתפקידה, היו בעלי נטייה מינית 'סטרייטית'. [...] התובעים אף לא הוכיחו כי פוטרו מחמת גילם. התובעים טענו כי פוטרו על רקע רצונה של הגב' וייס 'להצעיר את העיתון'. אלא שאף אם הרעיון שעמד מאחורי השינויים שערכה הגב' וייס היה 'להצעיר' את אופי העיתון, לא הוכח כי משמעות הדבר היתה גם 'הצערת' העובדים המועסקים בעיתון.
"[...] מובן כי הוכחת אפליה ולו ברמת הנטל הראשוני הלכאורי, ובמיוחד עת מדובר על אפליה מחמת גיל, אינה פשוטה. עם זאת, משבמערכת נותרו באותה העת לכל הפחות שבעה עובדים שהיו בני 45 שנה ומעלה, למעלה ממספרם של התובעים (שישה במספר), הרי שניתן ללמוד מנתון אובייקטיבי מספרי זה כי סיום עבודתם של התובעים לא נעשה על רקע 'מדיניות' כללית של הנתבעות בדבר 'הצערת העובדים בעיתון' (להבדיל מ'הצערת' תוכנו ורוחו של העיתון)".
יחד עם זאת, השופטת קיבלה את טענת התובעים כי פוטרו בלא שנערך להם שימוע כדין, ועל כן פסקה לטובתם פיצוי בגובה שלוש משכורות כל אחד, מלבד בר-און, שזכה לפיצוי בגובה שש משכורות, בשל גילו המתקדם בעת הפיטורים.
תע"א 4028/06
תע"א 8381/07
תע"א 8380/07
תע"א 8379/07
תע"א 8378/07
תע"א 8377/07
תע"א 8376/07