מערכת "דה-מרקר" (צילום: "העין השביעית")
העיתונאות בארץ ובעולם – המודפסת, המשודרת והאינטרנטית – מקפידה להתייחס אל עצמה כאל מקצוע. לדאבוננו, הבסיס העובדתי לטענה הזאת הולך ונשחק. ספק גדול, בלשון המעטה, אם העיתונאות ראויה לתואר זה, והספק מתעצם במיוחד בהקשר של העיתונאות הכלכלית והפיננסית.[1]
בעידן המודרני המונח "מקצוע" מתקשר לתואר "מכובד", "רציני", והוא מתייחס לתחומי עיסוק עם תכונות ברורות, שלרוב מוגדרות בהגדרה פורמלית, אם על-ידי העוסקים בתחום ואם על-ידי גורמים חיצוניים-ממלכתיים. הגדרות אלה – של מי רשאי לקרוא לעצמו בתואר הרלבנטי ולהיחשב שייך למקצוע המסוים – כרוכות אפוא ב"הסדרה", עצמית או חיצונית.
אבל לעיתונאות תמיד היתה בעיה – מוצדקת, במקרים רבים – בכל הנוגע להסדרה חיצונית. אם לממשלה או לרשויות המדינה יינתנו הזכות והחובה לקבוע מיהו עיתונאי, אזי התוצאה הסבירה תהיה עיתונאים "מטעם", ולכל הפחות פגיעה קשה בחופש העיתונות. טענה זו התקבלה בכל המדינות הדמוקרטיות, ואפשר אפילו להשתמש בנושא של הסדרת העיתונות כקנה-מידה לקביעה אם במדינה מסוימת נהוג משטר דמוקרטי אם לאו.
החלופה של הסדרה עצמית אכן קיימת במדינת ישראל בנוגע לסוגיות רבות בתחום העיתונאות, ולא כאן המקום לפרט או לדון במידת ההצלחה של הסדרה זו. לענייננו כאן די לציין כי מנגנוני ההסדרה העצמית אינם עוסקים בנושא הספציפי של מקצוענות העיתונאים.
אם כן, מה הם האפיונים המקובלים של מקצועות ובעלי מקצוע, מעבר לנושא ההסדרה? כלומר, אם נשאל את עצמנו איזה תחום נחשב "מקצוע", איך נקבע שהוא כזה?
אנחנו מצפים שהעוסקים בתחום יקבלו הכשרה מוקדמת שתכלול ידע תיאורטי, שנרכש במסגרת של לימודים ייעודים, ואולי גם ניסיון מעשי במסגרת של התמחות. מצב זה מובן מאליו בכל מקצוע מקובל, החל בתחומי הרפואה הרבים והמגוונים, עבור בהנדסה לסוגיה וכלה במשפטים ובחשבונאות. כל אלה המועמדים להצטרף למקצוע עוברים מסלול מוגדר של לימודים שעליהם להשלימו ברמת הצלחה מוגדרת קודם שיהיו רשאים לכנות עצמם "רופא", "מהנדס", "עורך-דין" וכד'. הדברים כה ברורים ומובנים מאליהם עד שמי שעוסק בתחום ואין לו הרקע העיוני הדרוש, נחשב רמאי ועובר עבירה פלילית – גם אם יש לו רמת ידע לא מבוטלת ואפילו ניסיון מעשי בתחום עצמו.
לעומת כל עמיתיו בעלי המקצועות האחרים, העיתונאי אינו נדרש לשהות במסגרת לימודית ייעודית כלשהי כדי להיקרא "עיתונאי" ולעבוד בתחום. חמור עוד יותר הוא מצבו של העיתונאי הכלכלי, אשר במקרים רבים מגיע לתפקידו בלי ידע בשני תחומי עיסוקו – העיתונאות (שם מדובר בהכשרה ככתב, עורך וכדומה) והכלכלה. ייתכן שהכתב הכלכלי למד קורסים בכלכלה, ייתכן גם שהוא בעל תואר ראשון או אפילו שני בכלכלה, אבל אין כל ביטחון שכך הוא המצב, מפני שהדבר אינו נדרש. מי שרואה בהעדר ידע של העיתונאי הכלכלי עניין לא מהותי, כדאי שיתפנה לכמה שאלות חשובות.
עוד לפני שנערוך את ההשוואה המתבקשת לבעלי המקצוע ה"כבדים", כגון כירורגים ושופטים, נשאל כיצד יש להתייחס לרואה-חשבון שאינו בקי ומעודכן במערכת המסים במדינה, או ליועץ פיננסי שאינו מתמצא במערכת הפנסיה. האם היינו בוחרים בשירותיו של אדם כזה, או שמא היינו מטילים ספק ביכולתו לעזור לנו?
"אבל זו בסך-הכל ידיעה בעיתון. זה לא ייעוץ עסקי או משפטי" – תבוא הטענה הנגדית. אפשר היה לעצור כאן ולומר, I rest my case, מפני שבטענה הזאת מקופלת הבחנה כה מזלזלת של תחום העיתונאות מול תחומים אחרים, עד שהיא בעצם מניחה שהעיתונאות אינה מקצוע ולכן אין לשפוט אותה לפי קנה-המידה החל על מקצועות "אמיתיים".
נדלג מעל טענה זו ונשאל מה הן ההשלכות של חוסר הידע המקצועי של העיתונאי הכלכלי. התשובה מתבקשת מאליה ומזדקרת מעל דפי העיתונות כמעט מדי יום ביומו: אדם המשמש עיתונאי אבל אינו מסוגל לתפקד ככזה ינוצל בידי גורמים אחרים לקידום ענייניהם. הגורמים האלה הם, בראש וראשונה, מערכות הדוברות והיחצנות של כל גוף ממשלתי, עסקי ומוסדי-ציבורי שרוצה לפרסם את דברו או להעביר מסר מטעמו. גורמים אלה "יסייעו" לעיתונאי להבין את המידע הגולמי, לעמוד על ההיבטים הרבים של כל עניין שבחדשות ולהסביר לציבור את פשר ההתפתחות המדווחת.
יש מקום לתהות אם המצב היה כך מאז ומעולם. הלוא גם בעבר לא היו מסגרות לימוד ייעודיות לעיתונאים, ולא לכל עיתונאי כלכלי היה רקע תאורטי במקרו-כלכלה, בפיננסים או בשיווק. מה נשתנה, ואיך נשתנה? התמיהה במקומה, והיא מביאה אותנו אל ההיבטים המוסתרים יותר של הפעילות העיתונאית מבחינת הציבור הרחב, אבל הקריטיים לצורך יצירת עיתונאות כמקצוע אמיתי.
אכן, מעולם לא היו לימודים מסודרים בתחום העיתונאות, לפחות לא כאלה המחייבים את מי שרוצה להיות עיתונאי. ודאי וודאי שלא נדרש מעיתונאים בתחומים ספציפיים לרכוש ידע תיאורטי ורקע מקצועי נאות כדי לסקר תחום מסוים – לא בכלכלה ובעסקים, לא בפוליטיקה ואפילו לא בספורט. אבל העיתונות כמכלול הצליחה ליצור כתבים ראויים, מקצתם טובים ובמקרים מסוימים אף מצטיינים, בכל התחומים. הישג זה התאפשר הודות לשלושה גורמים שנשחקו בעשור או שניים האחרונים: הניסיון, הקידום המקצועי ומה שאפשר לכנות "תנאי העבודה".
ניסיון. אנשים עבדו כעיתונאים שנים רבות, במקרים לא מעטים עשורים. הדבר איפשר תהליך של למידה בלתי פוסקת on the job, שהקיף לא רק את התיאוריה הרלבנטית, שנלמדה עם העבודה, אלא גם את ההיכרות העמוקה עם תחום הסיקור, הגופים והדמויות הפועלים בו. לא פעם ידע העיתונאי המנוסה והוותיק – בעידן ש"ותק" לא נחשב מלה גסה – הרבה יותר על הענף או התחום שסיקר מרבים מבעלי התפקידים, בכללם הדוברים והיחצנים.
קידום מקצועי. שלא כמו מקצועות "מסודרים", בעיתונאות אין ולא היתה מסגרת מסודרת לקידום מקצועי, אולם בעבר היה נהוג קידום מקצועי גם בלי המסגרת המסודרת. האנשים והגופים שפעלו בענף יצרו מסגרת לא פורמלית של קידום, שבה העיתונאי קידם את עצמו על-ידי מאמציו (בכלל זה לימוד חומר רקע) והישגיו בשטח. העיתון שבו עבד והענף כולו הכירו בקידומו האישי וביטאו את הכרתם בהעלאת שכרו, ובהמשך במינויו לתפקיד בכיר יותר (מכתב לפרשן או לעורך), בעיתונו או בכלי תקשורת אחר. בהכללה, מי שלא התקדם מבחינה מקצועית, לא התקדם מבחינה ארגונית או כספית ולבסוף עזב או נפלט.[2]
מנקודת המבט של הארגון, קידום מקצועי כרוך במערכת שלמה של הכשרה מקצועית. מערכת זו צריכה להתחיל בשלבי הקליטה של העובד החדש ולהמשיך ללוות אותו לאורך חייו המקצועיים. היא צריכה להקיף לא רק את האספקטים הטכניים של מחשוב, מכשור, תוכנה ושאר כלי העבודה שהחליפו את העיפרון והפנקס של פעם, אלא גם את מצבור הידע של העובד, שחייב להיות מרוענן ומתוגבר בקורסים ואף תארים.
במקצוע "רגיל" המעסיק מבין שכדי לשמר את איכות ההון האנושי שעומד לרשותו, עליו להשתתף בהקצאת הזמן והכסף הדרושים כדי להשתתף בלימודים המתקדמים. בספרות המקצועית מתחילה לבצבץ ההכרה שאפילו בתחומי עבודה הדורשים חשיבה מופשטת פחותה מזו הנדרשת בעיתונאות (למשל קמעונאות), לא ניתן להמשיך להתייחס לעובדים כאל ברגים בני החלפה, שההכשרה בהם היא השקעה מיותרת.[3] אם נכון שסופרמרקטים שמשקיעים יותר בהון האנושי שלהם מצליחים יותר ממתחריהם, על אחת כמה וכמה נכון הדבר בתחום המתיימר להיות מקצוע, על אף שרבים מבעליו מתייחסים אל העיתונים שלהם כאילו היו פסי ייצור בבתי-החרושת החדשים של סין.
תנאי עבודה. עד למהפכת התקשורת האלקטרונית, עיתונאים עבדו בעיקר ב"מערכת". מערכת של עיתון גדול או רציני הפכה לכור היתוך שבו אנשים התחככו זה בזה יום-יום, דיברו, התווכחו, התעמתו והפרו איש את רעהו. התנהלות זו איפשרה לבכירים להיות חונכים של הצעירים ולסייע להם להתקדם מבחינה מקצועית ואישית – עוד נדבך קריטי ביצירת מקצוענות ברמה האישית והענפית.
המערכת, אם כן, היתה מקום הלימודים, מסגרת ההכשרה וזירת הפעולה שבה מקודמים. כולם למדו זה מזה, במודע ושלא במודע. שם למדו איך לכתוב, איך לערוך, איך לפתוח כתבה, איך לסיימה – את כל "סודות המקצוע". אבל העיתונאים הזוטרים למדו גם דברים רבים אחרים. אנשי דסק הכלכלה למדו זה מזה, אבל גם למדו משכניהם מתחומים אחרים, וכך עוצבה ראיית מציאות הוליסטית יותר ואמיתית יותר, כל אחד מזווית הראייה שלו.
בעידן התקשורת האלקטרונית אין עוד צורך בשהייה פיזית של העובד במקום העבודה, ודאי לא של הכתב, אך במקרים רבים גם לא של העורכים, ולא כל שכן הצלמים, המעצבים ועוד פונקציות מרכזיות לעיתונות (ע"ע "תמונה טובה שווה אלף מלים", שבהקשר של התחום הכלכלי מוחלפת ב"תרשים טוב"...). לעובד נשמע סידור העבודה הזה נפלא – ניתן לעבוד יותר מהשטח או מהבית במקום לבלות שעות רבות במערכת עצמה. להנהלה ולבעלים זה בוודאי טוב, מפני שזה חוסך מקום, תשתיות ותקורה – קרי כסף.
המפסידים הגדולים הם העיסוק העיתונאי והקהל שתלוי בתוצרתו. אובדן החיכוך וההפריה ההדדית, הרס כור ההיתוך ותהליך האטומיזציה של המערכת פוררו את המקצוע. נראה שתופעה זו נמנית עם "התוצאות הבלתי נצפות" של מהפכת התקשורת. היום אין כמעט שום סיכוי לשקם את ההריסות, מפני שהתועלת הכספית בחיסכון בעלויות ברורה, לפחות בטווח הקצר.
בהעדר מערכת עיתון או תחנת שידור נותר, במקרה הטוב, מוח ללא לב. הודות ללב מלאכותי-אלקטרוני יכול הגוף להוסיף לתפקד, אבל זה כבר לא אותו הדבר; וככל שהזמן עובר, השינוי הדרמטי הזה בולט יותר, ולרעה.
סיכומו של דבר, העיתונאות אינה מקצוע מפני שאין לה האפיונים ההכרחיים המגדירים מקצוע, בעיני העוסקים במלאכה ובעיני הציבור הרחב שנזקק לשירותים של בעלי המקצוע. מצב זה שרר גם בעבר, אולם אז העיתונות השכילה ליצור מנגנונים פנימיים, א-פורמליים, שפיצו במידה רבה על העדרם של אפיוני המקצוע המקובלים. בעידן האלקטרוני מנגנונים אלה התנוונו, התפוררו או פורקו בכוונה תחילה.
התוצאה הבלתי נמנעת היא שהעיתונאות אינה יכולה לתפקד כמקצוע בכמעט שום מובן מקובל של המונח. מצב זה נכון שבעתיים בעיתונאות הכלכלית, שבה נדרשים רמת ידע גבוהה, לימוד מתמשך כדי להבין את התהפוכות שהתחום עובר, בכל הרמות, ותחושת שליחות מקצועית כדי לעמוד בלחצים ובפיתויים הגדולים בתחום הסיקור הזה.
מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שנכתבו לקראת כנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה 2012, שנערך על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והמסלול האקדמי, המכללה למינהל, מו"לים שותפים של אתר זה. המאמרים נכתבו במסגרת צוות בראשות ד"ר רועי דודזון, שעסק בשאלה: "האם התקשורת הכלכלית בישראל חופשית?".
[1] במחקר האקדמי עיתונאות מוגדרת "מקצוע בהתהוות" (emergent profession), ונמצא שמעמדה כמקצוע התערער אף יותר על רקע הפיכת האינטרנט למדיום עיתונאי מרכזי. ראו J. B. Singer, “Who are these Guys?: The Online Challenge to the Notion of Journalistic Professionalism,” Journalism 4 (2) (2003): 139-163
[2] על מבנה הקריירות הנזיל של עיתונאים בישראל ראו גם את המאמר של דודזון בסדרה זו.
[3] ראו בעניין זה, לדוגמה, מחקר על עובדים זוטרים ברשתות שיווק; והדיון על כך במגזין New Yorker.