בדיון שהתפתח כאן באתר "העין השביעית" סביב סוגיית החיסיון העיתונאי והצורך הנגזר ממנה בהגדרת "מיהו עיתונאי", נדמה לי שניתן להתוות דרך שלישית לפתרון, בין עמדתו של ד"ר רפי מן לבין עמדתן של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר ושירן ירוסלבסקי.

הדיון המעניין הזה עמד גם במרכזו של ערב העיון שערכו המכון הישראלי לדמוקרטיה, "העין השביעית" ועמותת "הצלחה" בחודש מאי האחרון. בדיון, שעסק בשאלות הנוגעות לחיסיון העיתונאי ועתידו, הסכימו כמה מהמשתתפים כי רצוי להתמקד יותר במהותה של העיתונאות מאשר בזהותו של העיתונאי.

"שנים שאני מנסה לטעון שיש רגע שבו מתרחש 'מעמד עיתונאי'", אמר אז חנוך מרמרי, העורך הראשי של "העין השביעית". "והרגע הזה ניתן להגדרה – זה יכול להיות אפילו תלמיד כיתה ד' שמראיין את המנהלת ומורה ההתעמלות לחש לו משהו באוזן. צריך להיות שם חסיון מקורות, כיוון שזה נועד להביא דברים לידיעת הציבור, שהציבור רשאי לדעת אותם. אני חושב שאפשר לנסח את זה, ומתוך זה אפשר גם להגדיר את מעמדו של המקור".

גם נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, סברה שהמעשה חשוב יותר ממבצעו. "נדמה לי שכאשר מדברים על נושא החיסיון העיתונאי אפשר לקשור את זה לא לאדם אלא למעשה", אמרה. "נדמה לי שאז אנחנו מקבלים את האפשרות הטובה ביותר לקבל מידע ולאפשר אותו חיסיון שנדרש כדי לקבל את המידע לציבור, מבחינת האינטרס הציבורי".

שוורץ-אלטשולר וירוסלבסקי מציעות הגדרה ממצה לשאלה "מיהו עיתונאי". לפי הצעתן, המבוססת גם על מחקר משווה, עיתונאי פירושו כל אדם שעוסק באופן פעיל או באופן מקצועי באיסוף והפצה של מידע לציבור, ולחלופין עובד במקצוע התקשורת במדינת ישראל בתחום החדשות כשכיר או כפרילנסר. הן מבקשות לעגן היבטים מהותיים ומוסדיים גם יחד בהגדרה זו.

לעומתן הציע ד"ר ישגב נקדימון בערב העיון ובספרו על החסיון העיתונאי הגדרה רחבה יותר, ולפיה עיתונאי הוא "כל אדם שאוסף מידע לשם פרסומו לציבור". "אני משאיר לבתי-המשפט להגדיר מה זה ציבור", הסביר אז נקדימון, "100 אנשים, 5,000 אנשים, חצי מיליון אנשים. אני חושב שבהקשר הזה נצא נשכרים מצמצום ההגדרה. בסך-הכל אנחנו מדברים על הגדרה שמתמקדת בפעולה הפשוטה ביותר – איסוף מידע לשם הפצתו".

עיקר הקושי בהגדרות אלו הוא שהן מתמקדות בזהות ולא במהות. מה עם עיתונאים לרגע, לשעה וליום? חושפי מידע מזדמנים, שעושים זאת בקפדנות וברצינות אף שאינם פעילים בתחום העיתונאות או שזה אינו עיסוקם העיקרי, בכל זאת זקוקים להגנת המקורות. האם, למשל, דו"חות ציבוריים של גופי מגזר שלישי אינם ראויים לחסות תחת כנפי השמירה על חיסיון? (גילוי נאות: ב-2012 פירסמה "הצלחה" דו"ח ציבורי על פרשת ההתנצלות של חדשות 10 בפני שלדון אדלסון). לטעמי התשובה היא חיובית גם בהתאם למצב המשפטי כיום. מעשה עיתונאי – גם אם הוא בודד, אקראי או אגבי לפעילות אחרת – עדיין צריך להישפט על-פי מהותו ובלא תלות במבצעו. ככל שהוא עומד בסטנדרטים המקצועיים של עיתונות – בעיקר בדיוק, בזהירות, באי-התלות ובהקפדה על הגילוי הנאות – הוא ראוי להגנה ולהכרה.

נדמה לי כי קשה יהיה לגבש הסכמה כלשהי סביב זהותו של עיתונאי, ועל כן הפתרון הפשוט יותר יהיה להצביע על מהות המעשה הראוי להגנה, הוא "המעשה העיתונאי". גיבוש הסכמות סביב זהותו והגדרתו של "המעשה העיתונאי" ואמות המידה המקצועיות לביצועו קל יותר משום שהוא עוסק במאפייני השירות והמוצר המוגשים לציבור בהיבט של איכות. מכאן יהיה קל יותר לשכנע, כי גם מי שמבצע מעשה עיתונאי ראוי באקראי ושלא על דרך עיסוקו הרגיל או במינון נמוך יותר או בצד עיסוקים אחרים, מרכזיים יותר, או שלא בצורה תעסוקתית מוגדרת ואפילו שלא בתמורה, או כשהמבצע אינו אדם כלל – אלא מוסד או עמותה או גוף מאוגד אחר – הוא יהיה זכאי לאותן ההגנות שלהן זכאי "העיתונאי הקלאסי" אגב עבודתו השוטפת.

כך נוכל לבחון את הזכות לחיסיון ולהגנה מקצועית דרך משקפיים של מהות ולא דרך פריזמה פרסונלית.

אלעד מן הוא יועץ המשפטי של "הצלחה", התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת