עורכי מוסף "הארץ" הגדירו לפני שבועיים את הסרט "בית לחם" כסרט ש"לדעת רבים הוא אחד הסרטים הישראליים החזקים ביותר אי-פעם". הצל"ש ניתן עוד לפני שהסרט יצא לאקרנים, ולכן לא כל-כך ברור מי הם "הרבים" שהרעיפו על הסרט את השבחים המופלגים האלה: רבים מחברי מערכת "הארץ", מערכת המוסף השבועי בלבד, או, אולי, רבים מהאנשים שנמצאו במקרה בחדר שבו ישב עורך הכתבה שעה שהכתיר אותה כיצירת מופת קולונועית שכמעט לא היתה כמותה בישראל?

וזה עוד כלום. מתחת לכותרת השתרעה כתבה ארוכה ומפרגנת באופן חריג, פרי עטו של עורך המוסף, מייקי דגן, משולבת בראיון אוהד, יוצא דופן בחמימותו, עם יוצר הסרט, יובל אדלר. דגן היה הגון: הוא הצהיר שהוא חבר של אדלר, סיפר על היכרותם, גילה בקיאות גדולה בביוגרפיה שלו, וניהל עימו שיחה אינטימית, מרתקת בפני עצמה, על  עולמו הרוחני ומפעלותיו האמנותיים. אך חרף הגילוי הנאות, הדיף הפרסום העיתונאי הזה ריח עז של שירות יחצנות. דגן לא דילג על שום בדל מחמאה שהסרט קיבל עד אז (ציוץ של מבקר הסרטים של ה"ניו-יורק טיימס", מלה אוהדת של במאי הוליוודי עולה, החתמת אדלר באחת מסוכנויות הטאלנטים הנחשבות), ואיפשר לאדלר להציג את סרטו כחפצו.

"בית לחם" אכן זכה מאז לגילויים ראשונים של הוקרה מקצועית, הן מצד מבקרי קולנוע והן בנוכחותו בפסטיבל ונציה ובהישגיו בפרס אופיר, אך עליו עדיין לעמוד במבחן הקשה של כיבוש אהדתו של הקהל ושל שופטים בתחרויות בינלאומיות חשובות. הטקסט של דגן נקרא ככתבת שיווק: לא זו בלבד שהוא מהלל ומשבח את הסרט וחותר ליצור כלפיו סקרנות, אלא שהוא נותן לבמאי יד חופשית להחמיא בפרטנות למי שעשו איתו את המלאכה, מציין את המועד שבו יתחיל הסרט להיות מוקרן בבתי-הקולנוע ומאפשר לאדלר לשרטט דיוקן עצמי מעורר הזדהות, בלי לנסות כלל להקשות עליו.

אדלר הוא, כנראה (אם לסמוך על דגן), יוצר מקורי ואדם ברוך כישרון. הפרגון של דגן כלפיו נראה אותנטי לחלוטין ואולי אפילו מוצדק. ובכל זאת, יש משהו מופרז מאוד בכתבה הזו: היא מתמסרת יותר מדי לצרכים השיווקיים של יוצרי הסרט, ובכך פוגעת באמינותה.

דגן אינו לבד. בחודש האחרון מציפה התקשורת את הציבור בסקירות ובפרטים על הסרט: ידיעות, ראיונות, פרטי רכילות, כתבות טלוויזיה, דיוקנאות של השחקנים והיוצרים, תצלומים, וכמובן – חוות דעת של מבקרי קולנוע. התוצאה היא באזז שמזמן לא היה כמוהו, שמשרת, כמובן, את עניינם של יוצרי הסרט ומפיקיו להזרים לבתי-הקולנוע המוני צופים וליצור כלפיו אהדה גם בקרב שופטי פסטיבלים.

לסרט יש אכן פוטנציאל לעורר עניין. הוא עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא מאניש אותו באמצעות קשר בין איש שב"כ למשת"פ צעיר, הוא עשוי באופן מקצועי ויש בו משחק טוב (בחלקו משובח), הוא משרטט מחלוקות בתוך מערכת הביטחון הישראלית ובתוך הרשות הפלסטינית וארגוניה, והוא ביסודו סרט פעולה המגולל התמודדות קרבית בין שני צדדים. אלא שהמימד המסקרן שהוא מתיימר לייצג ומשמש מנוף עיקרי בידי יחצניו לעורר בו עניין – יחסי האנוש הנרקמים בין המפעיל למשת"פ והשפעתם על ההתרחשות – מוחמץ, לטעמי. ההתפתחות המתבקשת ביחסים בין השניים אינה באה לידי ביטוי ממשי: היא מוצגת כעובדה, כמעט באופן מכני, בלי שהצופה יתוודע אליה כתהליך. לכן הסרט אינו מתעלה דיו למסמך מעורר מחשבה ובוודאי אינו ממריא להיות יצירה נושאת בשורה.

אבל, כפי שנכתב ב"הארץ", "לדעת רבים" זה סרט "חזק" במיוחד. ואם לא בזכות איכות הטבועה בו, הרי בזכות מערכת יחסי-הציבור המשוכללת המלווה אותו.