מחר (30.9.13) יחגגו בירושלים את יום הולדתו ה-60 של התקדים המשפטי הידוע בפרשת "קול העם". אורחת הכבוד בחגיגה, בכנס אקדמי על "היסטוריה ומשפט" ביד בן-צבי, היא פרופ' פנינה להב מבית-הספר למשפטים באוניברסיטת בוסטון, מלומדת בעלת שם עולמי בתחום חופש הביטוי. להב חקרה לעומק את האירוע המכונן והייחודי באוקטובר 1953, שבו שופט נועז ובעל חזון, שמעון אגרנט, בתמיכת עמיתיו משה לנדוי ויואל זוסמן (שלושתם לימים נשיאי בית-המשפט העליון), הצליחו לברוא יש מאין את חופש העיתונות בישראל.

בימים אלה, כשהוויכוח על הלגיטימיות של האקטיביזם השיפוטי שב ומתלהט ויש התובעים מבג"ץ לאכוף חוקים גם אם הם עריצים, טוב וחשוב להיזכר שאילו חלילה נהגו כך אגרנט וחבריו ב-1953, לא היתה לנו עיתונות חופשית בישראל. גם אז וגם היום אין לנו חוק כלשהו (ובוודאי לא חוק יסוד) המבטיח את חופש הביטוי בכלל ואת חופש העיתונות בפרט. אפילו מגילת העצמאות, המתחייבת לעקרונות דמוקרטיים רבים (חופש דת, מצפון, תרבות ולשון, וגם שוויון), אינה מאזכרת כלל את חופש הביטוי והעיתונות.

יתרה מזאת: החוקים התקפים והמחייבים היחידים בנושא עיתונות, אז כעתה, הם עדיין חוקים קולוניאליים דרקוניים (פקודת העיתונות מ-1933 ותקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945), המעניקים סמכות בלתי מוגבלת לשלטון לדכא ולאסור פרסומים העלולים לפגוע לדעתו לא רק בביטחון, אלא גם בסדר הציבורי או במורל האזרחים (או בלשון החוק: "עלולים לעורר בהלה או ייאוש"). זו בדיוק הסמכות שהפעיל שר הפנים ישראל רוקח כאשר סגר את העיתונים הקומוניסטיים "קול העם" ו"אל-איתיחאד", משום שאלה העזו להאשים את ממשלת בן-גוריון כי היא מנהלת מדיניות "אנטי-לאומית" ו"מספסרת בדם הנוער הישראלי".

כאשר ביטלו השופטים אגרנט, לנדוי וזוסמן את צו הסגירה הזה, לא היה להם אפוא שום חוק להסתמך עליו. תחת זאת הם נתלו בעקרונות הדמוקרטיה וקבעו כי שר הפנים חייב לציית לעקרונות הללו הגם שאינם מעוגנים בחוק. אגרנט הסביר כי חופש הביטוי הוא "זכות עילאית" ה"מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל הזכויות האחרות". לפיכך אם לא יכבד אותה השלטון, יסוכל חזונם של מייסדי המדינה, כפי שהוא עולה ממגילת העצמאות, שישראל תהיה מדינה "שוחרת חופש". הוא הוסיף שבגלל מעמדה ה"עילאי" של הזכות אסור לשלטון להגביל פרסומים עיתונאיים אלא אם כן פגיעתם באינטרסים חיוניים היא קשה וחמורה וברמת הסתברות של "ודאות קרובה".

בג"ץ הסביר לממשלה כי מתן חופש ביטוי למתנגדיה משרת לא רק אותם, אלא גם אותה עצמה. ההנחה בדמוקרטיה היא שהרוב אמנם קובע, אך לא בהכרח צודק. כדי להימנע משגיאות מסוכנות, או לאתרן ולתקנן מבעוד מועד, מוטב גם לשלטון להעמיד את טיעוניו במבחן התחרות עם טיעוני יריביו ב"שוק הרעיונות החופשי הפתוח". שוק כזה יכול להתקיים רק בתנאים של עיתונות חופשית. הדרך הטובה ביותר הפתוחה בפני השלטון להשתכנע בעצמו ולשכנע אחרים בצדקת דרכו אינה להשתיק את מבקריו, אלא להתווכח עימם ולהפריך את טיעוניהם. ובלשונו של אגרנט: "דוקטרינות נפסדות רק נעזרות על-ידי דיכוין. הן מתות עם גילוי יסודן הרעוע".

שופט בית-המשפט העליון שמעון אגרנט, 1962 (צילום: לע"מ)

כל אלה אמירות נכוחות וחשובות, שלא נס ליחן. ואכן, השופט אהרן ברק בהחלט לא הגזים כאשר כתב על פסק הדין בבג"ץ "קול העם" שהוא נמנה עם אותם פסקי דין "יחידי סגולה הנישאים משכמם ומעלה והמאירים באורם הגדול את סביבתם הקרובה והרחוקה, והמקרינים מעוצמתם הפנימית לעבר העתיד ומכוונים את  התפתחותו של המשפט". אולם למרבה הצער, אין כבר די בעוצמה המוקרנת הזאת כדי להגן על חופש העיתונות במציאות התקשורתית הממוסחרת של שנות האלפיים. זו אינה אשמתם של אגרנט ועמיתיו, שהפגינו תעוזה ויצירתיות בהגנה על חירות העיתונאים מפני עריצותו ושרירותו של השלטון. זו אשמת ממשיכיהם כיום, שלא השכילו עד כה להפגין תעוזה ויצירתיות דומות בהגנה על חירות העיתונאי מפני עריצותם ושרירות לבם של מעסיקיו.

בעוד ששופטי שנות ה-50 של המאה שעברה סירבו להכיר בכוח הבלתי מוגבל שהעניק החוק לשלטון לצנזר דעות ומידע המסכנים לדעתו את שלום הציבור, השופטים כיום דווקא מכירים בכוחם הבלתי מוגבל של בעלי כלי התקשורת לצנזר דעות ומידע המסכנים את רווחיהם. יתרה מזאת: הבעלים, בניגוד לשלטון, יכולים לא רק לצנזר את העיתונאים, אלא גם לכפות עליהם לכתוב שקרים וחצאי אמיתות (למשל במסגרת מה שקרוי "תוכן שיווקי"). כפי שקבע בשעתו בית-הדין הארצי לעבודה, "רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעלי עיתון לקבוע את הקו של עיתונו ואיננו חייב לפרסם דעות נוגדות".

ההשלמה הזאת של השופטים עם כוחם המוחלט (ולפיכך גם המשחית לחלוטין) של בעלי כלי התקשורת מאיים לחסל את "שוק הרעיונות החופשי והפתוח" שעל חשיבותו וחיוניותו עמד השופט אגרנט בבג"ץ "קול העם". כפי שהתריע בשעתו הנשיא השביעי של בית-המשפט העליון, מאיר שמגר, סמוך לפרישתו: "אם בעלי השליטה באמצעי התקשורת יסרבו לשקף רעיונות מסוימים, עלולה תמונת הרעיונות להתעוות. שוק הרעיונות עלול להפוך לשוק הרעיון הבלעדי. אין לך דבר רחוק יותר מדמוקרטיה". לכן סבר הנשיא שמגר כי יש לאסור על בעליו של כלי תקשורת להתערב בהחלטות המערכת העיתונאית, אלא שדעתו זו נותרה במיעוט.

לכן, לצערי, השמחה שלנו, העיתונאים, ביום הולדתו ה-60 של תקדים "קול העם" אינה יכולה להיות שלמה. התקדים עצמו והחירות היקרה והנפלאה שהעניק לנו היו ועודם סיבה למסיבה, אך קוצר ידם של השופטים בהגנה על חירות זו כיום הוא עילה לחלחלה.

משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל