ספק אם היה אי-פעם
למרות המרחק הגיאוגרפי והתרבותי הגדול, נדמה שאיראן היא מושא הכותרות הראשיות הגדול והעקבי ביותר של העיתונות הישראלית של השנים האחרונות. לא ערכתי מחקר השוואתי, אבל לפעמים נדמה לי שהסוגיה האיראנית על הקשריה הקרובים מנצחת כל סוגיה פוליטית פנימית, בוודאי על כל סוגיה אזרחית, ומאפילה אפילו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בוודאי בכל האמור ב"תהליך השלום" או בכיסוי הנעשה ביהודה ושומרון. הנשיא האיראני מנצח בנוק-אאוט את מקבילו הפלסטיני, כפי שהדגימו ביום שישי העיתונים, שהתמקדו (חוץ מ"מקור ראשון") בהופעותיו של הראשון בניו-יורק הרבה יותר מאשר בנאומו באו"ם של האחרון.
העורכים העבריים מעדיפים לשאת עיניים אל מעבר לפרת ולחידקל יותר מאשר אל מעבר לקו הירוק. וגם זה לא מדויק: למרות שפע המאמרים והידיעות שהוקדשו לסוגיה, קורא העיתונים העברי המסור כמעט שאינו זוכה להשכיל בכל הקשור לנעשה באיראן ואצל האיראנים. אלה נותרים נפקדים-נוכחים ברוב הדיווחים, יותר אפילו מהפלסטינים המשמשים את מנהיגיהם לניגוח ישראל. הנושא האיראני המעסיק כל-כך את עורכי העמודים הראשונים בעיתונות בישראל מצטמצם לרוב במשמוש מייגע, מגשש באפלה וחוזר על עצמו בסוגיית הגרעין ובפוליטיקה הלאומית והבינלאומית שסביבו. מהפן הזה ניתן לקבוע כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח; גם אם את הגרעין האיראני לא עצר, וגם אם הצלחתו השנויה במחלוקת בשינוי המיצוב התדמיתי הבינלאומי של הסוגיה הולכת ומתמסמסת מול "מתקפת החיוכים" של רוחאני, הרי שאת תשומת לבה של התקשורת הישראלית לכד, וזהו עבורו ניצחון גם אם תוכן הפרסומים עצמם אינו תמיד לרוחו. הדחיקה המשתמעת של הנושא הפלסטיני יכולה להירשם בלשכה כבונוס משמח.
היום מככבים הצמדים רוחאני-אובמה ורוחאני-נתניהו בכותרות הראשיות של כל העיתונים. "אובמה שוחח עם רוחאני אחרי נתק של 34 שנה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". כותרת דומה בחרו גם עורכי המהדורה היומית של "מקור ראשון". ב"ידיעות אחרונות" בחרו בצמד המלים "השיחה ההיסטורית" כדי לתמצת אותה כותרת ראשית. לעומת "הארץ" ו"מקור ראשון", שליוו את הכותרת בתצלום של רוחאני, ב"ידיעות אחרונות" בחרו תמונה דלת פעילות שבה נראה "אובמה משוחח בטלפון עם רוחאני". כדי להמחיש את הכיתוב לקוראי העיתון דאגו העורכים להדפיס תמונת ראש של הנשיא האיראני בבלון ליד דמותו של אובמה. ואולם, העורכים נמנעו מהוספת בלוני דיבור המכילים את תמצית השיחה אצל כל אחד מהצדדים (ב"מעריב" מספקים גרסה מילולית לכך בדמות כותרת הידיעה הראשית: "רוחאני: 'שיהיה לך יום טוב'. אובמה: 'שהאל יהיה איתך'").
(מעניין לעקוב אחרי המיצוב הוויזואלי של דמותו של אובמה בעיתונות הישראלית. לצד תצלומים זכורים ומשפרי תדמית כמו אלה שהניב ביקורו בישראל, נדמה שדמותו מדבר בטלפון שימשה פעם אחר פעם תמונה מובילה, והיא מצליחה לתמצת את דמותו הן בעיני מעריציו, הרואים בו מנהיג קומוניקטיבי ונואם כריזמטי, והן בעיני שונאיו, המציינים כי אצל אובמה, הכל דיבורים.)
ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים לאחר נאומו של נשיא ארה"ב ברק אובמה באו"ם, 24.9.13 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
ב"מעריב" הכותרת הראשית היא "נתניהו ינאם באו"ם: יש להחמיר את הסנקציות ולא להקל אותן". ב"ישראל היום" מגישים דיווח באותו נושא תחת הכותרת הראשית "אגיד את האמת". זו כותרת נפלאה, שהיה ראוי שתשמש כותרת ראשית (עטוית מרכאות!) של "ישראל היום" כל יום ויום. "לא פופולרי להיות הורס המסיבות", נפתחת תמצית טורו של בועז ביסמוט על השער בפראזה שסיפק, ככל הנראה, נתניהו עצמו בתדריכים לפרשנים של עיתוני שישי (את מאמרו מסיים ביסמוט בעוד פראזה "ישראל היומית" נפלאה: "בעידן של בון-טון, לא העובדות חשובות, אלא הצלילים"). כותרת המשנה לראשית מציעה כי גם הכינוי "מתקפת החיוכים" מקורו בדף המסרים של לשכת ראש הממשלה. "המטרה: לחשוף את ההונאה", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת לצד תצלום בסגנון גיבורי-על של משפחת בנימין ושרה נתניהו. ראש הממשלה אכן מוצא עצמו נדחק לפינה: "ישראל היום" מגייס אפילו את יושבת-הראש של מפלגת שמאל קטנה, זהבה גלאון, המצוטטת בכותרת: "גם אני לא מאמינה לרוחאני".
נחום ברנע, מעולם לא מאוהדיו של הנשיא אובמה, ממשיך בטור הפותח היום את "ידיעות אחרונות" בגישה פסימית ביחס לשינוי במנהיגות האיראנית, שלה הוא מעניק "שביב של תקווה" בלבד. "כך או כך", הוא כותב, "אובמה קיפל באחת את הדגל שבו נופף נתניהו מול הישראלים, מול העולם, את יסוד קיומו המדיני. האיום בהתקפה צבאית מצד ארצות-הברית הוסר, בחודשים הקרובים לפחות, ואיום צבאי ישראלי ספק אם היה אי-פעם". "גדל הסיכוי לתקיפה ישראלית" היא כותרת פרשנות של עמיר רפפורט ב"מעריב". רפפורט כותב כי "באופן אירוני, רוחות הפיוס ושיחת הטלפון בין נשיא ארה"ב ובין נשיא איראן דווקא מגדילות את הסיכוי שישראל תיאלץ לתקוף את מתקני הגרעין האיראני בטווח הזמן הבינוני".
ובינתיים, באיראן
"תגובות מגוונות ציפו לנשיא רוחאני בשובו מניו-יורק", נכתב בכותרת המשנה לדיווח מתורגם מה"וושינגטון פוסט" ב"מעריב", "המתנגדים השליכו נעליים וביצים, התומכים צעקו: 'מודים לך'". כותרת הדיווח היא "האיראנים מבולבלים: 'קשה לעבור מ'מוות לאמריקה' ל'שלום אמריקה''".
שחיתות
משפט השוחד של איציק כהן, בכיר לשעבר באוצר, היה צריך להיות חגיגה תקשורתית. נכון, לא מדובר בראש ממשלה, שר אוצר, נשיא או שר חוץ, אלא רק במי שהיה סגן החשב הכללי, דמות אנונימית בעלת שם בלתי זכיר בעליל. ובכל זאת, ההאשמות נגדו, שכאילו נלקחו מאתר קונספירציות הזוי, היו צריכות לסמר את שערותיו של כל עורך אכפתי ומעורב הרלבנטי להחלטות בנושא של סיקור שחיתות ציבורית. ככל שאלה קיימים עדיין בעיתונות הישראלית. אם ההאשמות נכונות, הרי שכהן הניח פצצת מצרר בלב המוח של משרד האוצר ומשרדי הממשלה בכלל, כשניהל באופן מושחת את פרויקט הענק של מערכת המחשוב הממשלתית. הנזק שנגרם למדינת ישראל – אם טענות המשטרה והפרקליטות יוכחו בבית-המשפט – חמור הרבה יותר משל כל מחבל בודד שמעשהו הנפשע מפרנס כותרות ראשיות וסיקור נרחב.
"כלכליסט" מרים היום את הכפפה עם הפניה נדיבה בשער לכתבה של תומר גנון וזוהר שחר לוי על תמלילי החקירה של לוי במשטרה. "אין בכיר שלא יודע לאן יגיע אחרי הצינון", לשון ההפניה, ציטוט של כהן, ש"לא חשב שהוא עושה משהו חריג, רק דואג ליום שאחרי". "לפי כתב האישום", כותבים השניים, "במהלך כהונתו בתפקיד סגן החשכ"ל רקם כהן קשרים עם בעלי ומנהלי חברת הייעוץ הטכנולוגי E121 (מוני יניב ורביב רז), אשר שימשו כיועצים בהטמעת פרויקט המחשוב הממשלתי, פרויקט מרכב"ה. על-פי ההאשמות, כהן פעל לטובת החברה בחידוש ההסכמים עימה ללא מכרז ובהפניית תקציבים אליה, ואף הקים עם רז ועם חשב משרד האוצר, אהרלה אהרונוב, חברה משותפת שנועדה ליהנות מקשריו של כהן וממעמדו. לידי 'כלכליסט' הגיעו תמלילי החקירות אשר הולידו את אחד מכתבי האישום החמורים שהוגשו נגד בכיר במגזר הציבורי בישראל, ואשר נחשפים כאן לראשונה". הנה קישור לחלקי הכתבה באתר העיתון: 1, 2, 3, 4.
בעידן הנוכחי, אומרים לנו עורכי העיתונים, עיתונים אינם יכולים לשאת בעלות הכלכלית של תחקירים משמעותיים, ומסבירים בכך את נטישתה של העיתונות את הטיפול בשחיתות. הכמעט התעלמות מאירוע כמו חקירתו והעמדתו לדין של כהן מוכיחה כי אין מדובר בבעיית תקציב.
במיקרו
על שער "ממון" של "ידיעות אחרונות" מודפסת תמונת ראש גדולה של שר האוצר ובעל הטור לשעבר יאיר לפיד, כשהוא נושא מבטו אל עבר הכותרת הראשית "אשראי גבוה" וכותרת המשנה "חברת הדירוג הבינלאומית מחמיאה: 'כלכלת ישראל משגשגת ומגוונת'. וגם מזהירה: 'אי-מינוי נגיד – סיכון'". בטורו הפותח את המוסף מתייחס סבר פלוצקר לשינוי לטובה בנתוני המקרו של כלכלת ישראל כתוצאה משינוי באופני החישוב של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, וקובע כי דירוג האשראי החיובי של S&P הוא הוכחה לכך ש"כשהנתונים משתנים, ההתנהלות בפועל מולם וכתוצאה מהם משתנה". האם למספרי הדירוג יחס שונה למציאות מזה של מספרי הלמ"ס?
"44% מההורים משתכרים 8,300 שקל בחודש, ברוטו, יחד", נכתב בכותרת הנמתחת על גבי רצועה שחורה במרכז שער "כלכליסט". "הנתונים של ביטוח לאומי אינם קלים לעיכול", פותח מיקי פלד את טור הפרשנות. "70% מהאשראי הצרכני נלקחים על-ידי המשתכרים עד 9,000 שקל בחודש", נכתב בכותרת כתבה של סיון איזסקו ב"דה-מרקר". "רק 4% מהדירות שנבנו ב-2013 היו עד 3 חדרים", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט" מתחת לכיתוב "ככה לא מפוצצים בועה". "במקום שהממשלה תעודד בניית דירות קטנות וזולות, קורה בדיוק ההיפך", נכתב בכותרת המשנה. "96% מהדירות שנבנו במחצית הראשונה של 2013 הן של 4 חדרים ויותר, המחירים גבוהים, והזוגות הצעירים כבולים לרכישת בתים במינוף גבוה. עוד נושא לדיון בקבינט הדיור היום" (עינת פז-פרנקל). "זו הכלכלה, טמבל", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט" על גבי תצלום דמותו המחייכת של הנשיא האיראני רוחאני. "גירעון של 30 מיליארד דולר ואבטלה גואה הביאו את נשיא איראן לשולחן הדיונים", נכתב בכותרת המשנה.
ריאליטי (1)
העיתונים מדווחים כי החברה המפתחת את משחק המחשב "קנדי קראש", שבו נדרשים השחקנים לבצע התאמות בין פירות מונפשים, מתכוונת להנפיק לפי שווי של 5 מיליארד דולר. העיתונים מצטטים הערכות בגובה של מאות מיליוני דולרים בנוגע להכנסות החברה. ב"ממון" כותב שגיא כהן על GTA 5, משחק מחשב חדש שלטענת כותרת המשנה, "מסתמן כבר כמוצר הבידורי הנמכר אי-פעם". במשחק, שזו גרסתו החמישית, "השחקן מגלם עבריינים אלימים שצריכים לבצע פשעים והרבה יותר גרוע מזה כדי להתקדם במשחק". לפי כהן, הגרסה הרביעית של המשחק הכניסה חצי מיליארד דולר בשבוע הראשון אחרי שיצאה לאור. הגרסה הנוכחית הכניסה, לפי כהן, 800 מיליון דולר כבר ביום המכירות הראשון.
ריאליטי (2)
במוסף "24 שעות" מראיינת שושנה חן את מימי לוזון, "הקוסמטיקאית של המפורסמים" ואשתו של מנכ"ל סופר-פארם (בליווי תצלומים של בושם בשיווקה של לוזון, שהכתבה מוקדשת לקידומם). בכיתוב מעל לתמונתה של לוזון נכתב: "עובדת על מערכת מסרונים שתזכיר ללקוחה בכל ערב: הגיע הזמן למרוח קרם פנים".