ערגה

"מתקפת מלים" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", סמוך לתמונתו של הנשיא האיראני. "עושה רוח" היא הכותרת של ה"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "חסן רוחאני הוכיח השבוע כמה קל לקנות את העולם עם מבט מחויך", נכתב בכותרת המשנה. "עוד לא ברור אם מדובר בשחקן מוכשר או במהפכן אמיתי, אבל אובמה ונתניהו כבר מלקקים את הפצעים". "פרשנים לענייני איראן מציעים לנתניהו לעמוד ברגע זה בצד, עד שתשכך מעט ההתלהבות מרוחאני", כותב שלום ירושלמי ב"מוספשבת" של "מעריב". אחרי הגימיק מושך תשומת הלב של נתניהו בשנה שעברה במועצת האו"ם, אז שלף קרטון ועליו פצצה מצוירת, "אנשים מצפים עכשיו לגימיק עוד יותר גדול", כותב נחום ברנע ב"ידיעות". "אולי ישלוף הפעם ראש הממשלה פצצה אמיתית במקום פצצה מצוירת, ויפוצץ אותה על דוכן הנאומים? זה בטח יעורר רעש", מציע ברנע (גם הוא וגם יוסי ורטר ב"הארץ" כותבים כי נתניהו מגיע לניו-יורק על תקן "הורס מסיבות"), ומציע מיד תשובה לשאלה על שער המוסף שבו הוא כותב: רוחאני, הוא קובע, אינו מתכוון לוותר על פרויקט הגרעין. גם סימה קדמון נוקטת גישה דומה באותו המוסף.

ברנע גם מתייחס ל"בושהאר תמורת יצהר", הנוסחה שתימצתו עורכי "ידיעות אחרונות" ככותרת לידיעה של שמעון שיפר לפני ארבע שנים, שטען כי האמריקאים (כנראה היה מדובר ברם עמנואל, אז עוזרו של אובמה) הציבו לישראל תנאי של פינוי ההתנחלויות תמורת "עזרה נגד הכור באיראן". היום כותב ברנע באופן תמוה כי ה"עסקה" הזו "מצאה חן בעיני ישראלים רבים", ובאופן תמוה עוד יותר כי נתניהו דיבר עליה בעבר "בחיוב, כמעט בערגה". בהמשך הוא מייחס אותם תנאים כאילו הם בין איראן לישראל ולא בין ארה"ב לישראל, ולכן הם לא יועילו משום שלאיראן "אין שום עניין בסיום הסכסוך". כך או כך, הוא כותב בהמשך כי "המשא-ומתן על בלימת הגרעין האיראני עשוי להתפתח לדרישה לפירוק כללי של נשק גרעיני במזרח התיכון, לא בושהאר-יצהר, אלא בושהאר-דימונה".

"רוחאני מיתמם: איראן גרעינית? תלכו לישראל", נכתב בכותרת הראשית המיתממת של "ישראל היום", העיתון שמזמין למחלקי העיתונים שלו מדים ממפעל הטקסטיל בדימונה.

תפילה, חצי תפילה

"רופאי הרב עובדיה: הסיכוי לשיפור משמעותי במצבו הרפואי הוא קטן", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "רופאיו של הרב יוסף: מצבו קשה", נכתב על שער "ידיעות אחרונות". "הרופאים: סיכוי קלוש לשיפור במצבו של הרב יוסף", נכתב על שער "מקור ראשון". "משפחתו של הרב עובדיה יוסף: 'מצפים לרחמי שמים'", נכתב על שער "ישראל היום".

סגן מנהל בית-החולים הדסה עין-כרם, פרופ' יעקב נפרסטק, מתדרך עיתונאים באשר למצבו של הרב עובדיה יוסף, 23.9.13 (צילום: פלאש 90)

"מבחינת הרב עמאר, לא היה מדובר רק בביקור חולים תמים, אלא בטקס הכתרה לא רשמי של המרן הבא, המנהיג הרוחני הבא של הציבור הספרדי וכמובן של ש"ס", כותב ירושלמי היום ב"מעריב" ומוסיף כמה פרטים על החשיפה שלו מוקדם יותר השבוע, שסיפקה מעט נופך עיתונאי לדיווחים היבשים על מצבו של הרב הישיש ולהתייפייפות של כמה מהעיתונים שנזכרו פתאום מה זה להיות יהודים. ירושלמי כתב על קרב הירושה – הרב עמאר מול אריה דרעי – ואילץ כמה מהעורכים להפסיק להעמיד פנים שפתאום אכפת להם מבריאותו של פוסק הלכה ונואם שהופעותיו הזכורות בתקשורת היו בעיקר כמושא גיחוך ותסכול מצד אותם עיתונאים ממש.

גם ב"ידיעות אחרונות", שסיפק השבוע לקהל קוראיו את הכותרת הראשית "מתפללים לשלומו" (מניין קבוע מתקיים בווילה של נוני מוזס), כבר ממסגרים את הדיווח ב"מוסף לשבת" אחרת: "הריב הראשי; הרבנים יצחק יוסף ושלמה עמאר כבר מתמודדים על תואר המרן הבא".

עוד כותרת ראשית

"אבו-מאזן באו"ם: לא להסדר ביניים", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", העיתון הדתי-לאומי והיחיד שמבליט כך את נאומו של המנהיג הפלסטיני. גם ב"הארץ" מודפסת על השער כותרת דומה: "עבאס באו"ם: לא להסכם ביניים, כן לחרם האירופי על ההתנחלויות". גם בתחתית שער "ישראל היום": "אבו-מאזן מתעקש: 'הסכם קבע – לא הסכמי ביניים'".

יש להם עוד עבודה

"במטה של הרצוג משווים בין יחימוביץ' לרב עוזי משולם, שהחזיק כת מאמינים ביהוד. אנשי הכת העריצו אותו וסגדו לו. האנשים בחוץ לא יכלו לסבול את ההתנהגות שלו", מצטט ב"מעריב" שלום ירושלמי השוואה מוזרה למדי, ומוסיף: "הבעיה מבחינתם היא שמעגל המעריצים של יחימוביץ' עדיין גדול יותר מזה של הרצוג, איתן כבל ואראל מרגלית ביחד".

מחכים לחוקרים

הבחירות המקומיות המתקרבות מציעות שלל חומרים אטרקטיביים לתחקירים עיתונאיים על השחיתות והריקבון הפושים בשלטון המקומי, אולם העיתונות העברית אינה ממהרת ללקט אותם מהרצפה וממועמדי האופוזיציה המציעים אותם לכל דורש. ובכל זאת, זעיר פה זעיר שם, ניתן למצוא תחקיר שעיתונאי חוקר הצליח להגניב מבעד למסננת העריכה.

היום ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", עם הפניה זעירה מהשער, משרטט שחר גינוסר תמונה אפלה ומדהימה של הנעשה במועצה אזורית במדינת ישראל. הכתבה נפתחת בתיאור של בכיר במועצה המבלה בחו"ל בחברת זונות על חשבונו של מי שהציג את עצמו כמשקיע נדל"ן כבד, וממשיכה בתיאור שחיתות ציבורית בדרגות שונות, בעיקר בכל הקשור לקרקעות, נדל"ן ותשתיות.

"חוף-הכרמל היא מועצה אזורית פסטורלית, המשתרעת בין עתלית לקיסריה ומשופעת בקרקעות יקרות. אבל את התרגיל המדהים הזה נבחריה לא ישכחו לעולם. יזם פרטי פגוע שכר צוות חוקרים פרטיים ובמשך שנתיים היתל בבכירי המועצה. הוא בדה אוליגרך מסתורי, הטיס את חלקם על חשבונו ליעדים אקזוטיים בחו"ל, והקליט את כולם מתוודים על המתרחש בחצר האחורית של השלטון המקומי. עכשיו הבוץ יוצא החוצה", נכתב בכותרת המשנה מתחת לתמונותיהם של ראש המועצה כרמל סלע וחברי המועצה יוקי גז ובני מכבי.

"הסיפור שלפנינו מוכיח כיצד אוליגרך שאינו קיים יכול 'לפנק' נבחרי ציבור במסעות לחו"ל, ואחר-כך לרתום אותם לטובת ענייניו", כותב גינוסר. "לכאורה מדובר בסיפורה של מועצה אזורית אחת, לא גדולה במיוחד, אבל כל מי שמכיר את התנהלות השלטון המקומי יודע שאם חוקרים יסתננו למועצות אחרות, יש סיכוי טוב שהם לא יחזרו בידיים ריקות".

העיתונות בישראל 2013: ממליצה לחוקרים פרטיים שיאספו עבורה חומרים.

הבלתי משוחדים

סבר פלוצקר מקדיש את טורו השבועי במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" למעין סיכום שנה מאוחר. הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות" קורא לבטל את רפורמת בכר ולהחזיר את ניהול הפנסיות לבנקים, יוצא נגד "חוק הריכוזיות" המבקש להחליש כמה מבעלי ההון החזקים בישראל, קובע כי לאזרחי ישראל אין בעיית "אוברדרפט" המאיימת להתנפח לבועה, מכריז כי מחירי הדירות צפויים לרדת בחדות ומסמן את "ההצלחה הגדולה והמפתיעה של תשע"ג": הצלחתם של אילי הון כושלים להחזיר את חובותיהם.

וידוי

אדם מבוגר ומנוסה המודע לכך שיש לו מגבלה קשה בכל הקשור לקריאה וכתיבה, שאין לו בעיות פרנסה ברוך השם, ושגם אהדה ציבורית לא חסרה לו, מקבל הצעה לכתיבת טור שבועי בעיתון נפוץ, ונענה לה. מה יכולה להיות הסיבה? היבריס הגורם לו לחשוב שכל מה שהוא מפריש זהב? אגו גדול עד כדי כך שהוא מסתיר ממנו עצמו את מה שהוא עצמו יודע על עצמו? עוד כסף? עוד פרסום? אדם כזה מציע היום לקוראי העיתון שהיה הנפוץ במדינה צוהר לערבוביה הפנימית השוררת בתוך קופסת גולגלתו.

יאיר לפיד ידע על כוונתו להגר לשדה הפוליטי זמן רב לפני שהכריז על כך בפומבי, מה שלא הפריע לו לשקר במצח נחושה כשנשאל על כך על-ידי עיתונאים, או להמשיך לכתוב את טורו הפופולרי ב"ידיעות אחרונות" כשהוא מתחזה לכותב אובייקטיבי ובלתי תלוי. למעשה, גם אחרי שהודה בכוונותיו הפוליטיות ניצל את טורו העיתונאי לקמפיין הבחירות שלו. ואולם, אפילו יאיר לפיד וארנון מוזס הבינו שלפיד אינו יכול להמשיך להיות בעל טור בעיתון כשהוא מתפקד כשר בממשלה, והעיתון נאלץ לחשוב על בעל טור פופולרי אחר. למעשה, העניין נסגר עוד הרבה לפני שהקריירה הפוליטית של לפיד הפכה מבדיחה למציאות חיינו.

הכותב המיועד להחליף את לפיד והקלישאות היה שלמה ארצי, שניחן כמעט בכל התכונות המבוקשות: זמר פופולרי הממוקם בלב הקונסנזוס, שאינו מרגיז קוראים פוטנציאליים או יסכן את מעסיקיו בהצהרות שמחוץ לזרם המרכזי, ושקשור בעבותות אינטרסים למו"ל והעורך האחראי של "ידיעות" דרך מנהלו האישי, האמרגן חיים סלוצקי. כמעט – אבל לא בכולן. לארצי היתה מגרעת בולטת אחת בכל הקשור לכתיבת טורים עיתונאיים שבועיים: הוא לא יודע לכתוב. כפי שקוראי המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" יודעים, בעיתון החליטו להעלים עין מהחיסרון הבסופו של דבר פעוט הזה. אחרי מסע יחצנות חסר בושה בעמודי החדשות (שנמשך עד היום), שכלל גם אקט מביך במיוחד של העורך רון ירון, ארצי היה לבעל הטור הראשי בעיתון.

הזמר שלמה ארצי רוכן לעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, בטקס הפתיחה לחגיגות יום ההולדת של שמעון פרס. ירושלים, 18.6.13 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

היום, במלאות שנתיים להצטרפותו הגלויה למשפחת האינטרסים של "ידיעות אחרונות", חושף ארצי בטור חסר מודעות באופן מופלא ממש (כולל אזכור ל"הון שלטון"!), את האופן שבו אדם שאינו יודע לכתוב, בעל חיבה עזה למטפורות חסרות כל משמעות ומשיכה לחיבור משפטים שאין קשר בין חלקיהם, כותב טור שבועי בעיתון. הנה כמה משפטים לדוגמה:

"פתאום מלאו שנתיים לטור הזה. פתאום ירד גשם ונשמע משק כנפי ציפורים נודדות כי הסתיו הגיע [...] כשהוצע לי לכתוב את הטור התלבטתי, והייתי כמו הצדקנים מהשכונה שהיו מתבחבשים במשפט 'רוצים אבל מפחדים'. כי מצד אחד טור נראה כמו הברדק שאתה יכול לעשות כשמאפשרים לך [...] ולא אשכח גם שמוק מרושע אחד, שהפחיד אותי שלהמציא טור זה כמו להמציא כל שבוע את הפסטרמה מחדש. פסטרמה או לא פסטרמה, קפצתי למים [...] כמו בשירים, רציתי להתפרע עם האמת הלא אבסולוטית ועם מערכת האסוציאציות הלא גבולית שלי, אבל לאט-לאט הבנתי שהטור חייב איפשהו להיות גם ממוקד לטובת הקוראים.

"אני דיסלקט, כלומר מתקשה לקרוא יותר משלוש שורות בעמוד [...] וכך, במרוצת השנים, פיתחתי קריאה מתוך צילום, שזה אומר העברת העיניים על העמוד וקבלת מושג כללי על הכתוב בו. 'מושג כללי' זו גם בעיה, כי מי שמצלם עמודים מפקשש לעתים את הפרטים החשובים הקרויים זרעי חיינו. [...] וכך, מתוך התחשבות באנשים כמוני, החלטתי שהטור יהיה ערוך קטעים-קטעים וכותרות בצד. 'רק סמוך על הקוראים שלך', מזכיר לי תמיד בצדק מישהו שקורא את הטור לפני שאני שולח, ואני סומך.

"אני כותב מהר כמו מכונית מירוץ ב'פורמולה 1'.

"'וממי אתה מושפע?' אהבתי את הטורים שפירסם הסופר ההודי-אנגלי סלמאן רושדי (מחבר הספר 'פסוקי השטן', שגרם לגורמים קיצוניים בעולם המוסלמי לאיים עליו ברצח). 'האם תקרע למישהו את התחת בטור?'.

"והעיקר? לנחם ולהתנחם בעברית שחיינו הישראליים פה קשים לפעמים, אבל באותה מידה משמחים, מרגשים ובעלי מוטו אחד, והוא: 'אל תשכח להתגעגע למה שכולם אומרים לך שהוא כבר מאחורינו, כי מה שקורה כאן ועכשיו זה עדיין ריאליטי לא מפוענח, ואולי רטרו לא גלוי עדיין'".

שלום, קוראים לי גוגל

"אין טעם להתווכח עם החלטת בג"ץ לביטול חוק המסתננים, חלב שנשפך", כותב אראל סג"ל בטורו השבועי במוסף "סופשבוע" של "מעריב". "[...] עם זאת, מתבקש לתהות על מי מסתמכת השופטת עדנה ארבל כשהיא קובעת ש'יש מחקרים שמראים שנתוני הפשיעה של המסתננים נמוכים מאלו שבחברה הכללית'. על עיתון 'הארץ'? עד כמה שידוע לי, נתוני המשטרה דווקא מצביעים על עלייה תלולה במספרים [...] בשטח התמונה מבהילה פי כמה, משום שמרבית העבירות כלל אינן מדווחות".

בדו"ח "נתונים על פשיעה של מסתננים ומבקשי מקלט וכנגד מסתננים ומבקשי מקלט" של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2010, כותב ד"ר גלעד בן-נתן: "חלה עלייה בשיעור התיקים שנפתחו למסתננים מאפריקה (עלייה של 68%, לעומת ירידה של 17.6% בתיקי כלל האוכלוסייה). עם זאת, מספרם של המסתננים מאפריקה עלה בקרוב ל-2,500% באותה תקופה (מ-1,000 בערך ב-2006 ליותר מ-25,000 במהלך שנת 2010). כלומר, חלה ירידה בשיעור התיקים שנפתחו למסתננים ולמבקשי מקלט".

עוד נכתב בדו"ח: "על-פי נתוני פשיעה 2010, כנגד אחד מכל 15.9 תושבי תל-אביב נפתח תיק, אך רק כנגד אחד מכל 84.7 (לפי 15,000) או אחד מכל 96 (לפי 17,000) מהמסתננים ומבקשי המקלט בתל-אביב נפתח תיק. [...] כנגד אחד מכל 16.3 תושבי אילת נפתח תיק, אך רק כנגד אחד מכל 166.6 (לפי 7,000) או אחד מכל 95.23 (לפי 4,000) מהמסתננים ומבקשי המקלט נפתח תיק". נתונים יחסיים דומים מצא הדו"ח גם בערד ואשדוד. בסיכום הדו"ח נכתב: "מניתוח נתוני המשטרה עולה כי להאשמות הנשמעות בדיון הציבורי שמתקיים בנושא בדבר הפשיעה הגוברת בעקבות הגידול באוכלוסיית המסתננים ומבקשי המקלט בישראל אין בסיס עובדתי. להערכת המשטרה יש אמנם תופעה של תת-דיווח בכל הקשור לעבירות בתוך קהילת המסתננים ומבקשי המקלט וכנגד מסתננים ומבקשי מקלט. לעומת זאת, אין סיבה להעריך שיש תת-דיווח בכל הנוגע לעבירות של מסתננים ומבקשי מקלט כנגד אוכלוסיות אחרות".

ענייני תקשורת

ב"סופשבוע" מתפרסמת כתבה של מאיר עוזיאל. כך מתחילה כותרת המשנה שלה: "החשש מפני נפילה בשבי או מוות בצבא מביא את האמהות בישראל להפעיל תוכנית סודית: הן יגדלו בן 'לפלף' מההיריון ועד לגיוס, ואז, אולי, ייחסך ממנו השירות הקרבי".

עוד במגזין סוף-השבוע של "מעריב", מריבה בין שני כוכביה של סדרת הריאליטי "מחוברים". ליאור דיין מקדיש טור לעלבונו מדברים שכתב עליו גדעון לוי ב"הארץ". דיין עשה עניין גדול מנסיעה לרמאללה, "בזהות בדויה", שהניבה כתבה ופרק ב"מחוברים". לוי גיחך על הדרמה-קווין מבית משפחת דיין וטען שרמאללה היא מקום בטוח לגמרי. "ובכן", כותב דיין,"לא נעים לי להגיד את זה, אבל כשגדעון לוי הולך לברר אילו פשעים נערכו בחסות צבא הכיבוש ולהלשין על כך בעיתון שלו – זה לא מעניין אף אחד, וזו לא חוכמה. אין כאן שום סיפור. ברור שלגדעון לוי, שהוא בעצם הפה של הרשות הפלסטינית בישראל וחיית המחמד החביבה על אל-ג'זירה, יהיה קל ולא מסוכן בעליל להגיע לרמאללה. בדיוק כמו שעמירה הס יכולה לבלות ויקאנד שליו רגל על רגל באחד מבתי-המלון בעזה [...]

"רמאללה שראיתי בעיני היא רמאללה שונה מזו שנראית מבעד לפנקס העיתונאים של גדעון לוי. ברמאללה שאני ראיתי יש זעם עקרוני שמסתובב ברחובות, ובכל מקום אתה מקבל את התחושה שאתה נמצא על סף התלקחות [...] אך כנראה שכאשר גדעון לוי יוצא מהבית שלו שנמצא על חורבות הכפר הערבי שיח' מוניס ברמת-אביב, נכנס לאוטו ונוסע לרמאללה בתור עיתונאי הדגל של 'הארץ', הוא רואה משהו אחר. נדמה שכבר שנים כל מה שלוי עושה הוא להגזים ולהמאיס על מדינת ישראל את השמאל הישראלי. וזה חבל לי באופן אישי, בתור מי שמחשיב את עצמו כמי ששייך למחנה השמאל, ההולך ונכחד בזכות אנשים כמו גדעון לוי".

המוסף לצעירים "מוצ"ש" של "מקור ראשון" מקדם בשערו טור הנפרש על פני כפולת עמודים ומוקדש לטרור הפמיניסטי ("בנות, תרגיעו", רחלי מלק-בודה).

"וחוץ מזה, הוא חי כמו מלך. כן, גם מביא בחורות הביתה, בכיף" (מתוך כותרת המשנה לכתבת השער של מוסף "שישבת" של "ישראל היום", על זמר פופ ישראלי פופולרי החוגג 20).

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותבת סיון רהב-מאיר כי "יממה לפני ראש השנה" נאלצו עיתונאי העיתון החרדי "המודיע" לסרוק את כל דפי העיתון והמוספים מחדש, "ולמחוק בקפדנות את כל העקיצות, הביקורת ומלות הבוז" שכוונו כלפי יריבים פוליטיים, זאת בעקבות גחמה של הרבי מגור, השולט בעיתון, שהחליט כי "בימי ראש השנה אסור להוציא לעז על אף אחד".