(מתוך "מיקי מאוס - תעלומת הגורילה", וולט דיסני, 1930)

(מתוך "מיקי מאוס - תעלומת הגורילה", וולט דיסני, 1930)

טקסט יוצא דופן התפרסם בסוף-השבוע במוסף "הארץ". יעקב בורק, מי שכתב עשרות טורים בעיתון ופירסם כמה רבי-מכר של מדע פופולרי, הודה כי בטוריו השתמש בטקסטים שלא הוא כתב. תחת זאת הוא העתיק אותם אל טוריו ולא נתן קרדיט למחברים המקוריים. בשני טקסטים ארוכים ומנומקים הציג יקי מנשפרוינד ב"העין השביעית" את "מקורות ההשראה" של בורק.

קונסטרוקציה/הרכבה

העידן הדיגיטלי הפך את הנגישות למידע לקלה מאין כמוה. מה שבדורות קודמים עלה בדמים, עולה היום בלחיצת עכבר: מאמרים (והסיכומים שלהם), ספרים (והסיכומים שלהם), הרצאות (והסיכומים שלהן ואז הסיכום של הסיכומים שלהן). מערכת החינוך כל-כך מתרשמת מהנגישות לידע, שהיא שמה לעצמה מטרה, לחנך את הילדים למה שהיא מכנה "אוריינות (דיגיטלית)": שליטה בסיסית בטכנולוגיות המחשב ככלי לאיתור מידע.


קרובת משפחה הלומדת בבית-ספר תיכון סיפרה לי שהיא מתמודדת בימים אלה עם היחידה החמישית בבגרות במדעי החברה. במסגרת יחידה זו עליה לכתוב עבודת גמר בסוציולוגיה בנושא על-פי בחירתה. בהנחיות שהמורה נתנה לכיתה היא אמרה כך: בעת כתיבת הרקע התיאורטי עליכם לגלוש באינטרנט ולחפש מאמרים שנכתבו בנושא. לאחר מכן עליכם להעתיק את המאמרים אל העבודה שלכם. "אל תנסו לשנות מלים או משפטים, חבל על הזמן ועל המאמץ", הסבירה המורה. "תכתבו מהו המקור של הטקסט ותעתיקו אותו. כמו שהוא". התלמידים נדהמו. "האם אין מקום ליצירתיות, לדעה ולסגנון אישי? אחרי הכל זו העבודה שלנו". המורה לא התבלבלה: "אם אתם רוצים לקבל את הציון 100, זה מה שעליכם לעשות".

כמי שמתמודד עם עשרות רבות של עבודות מדי סמסטר, אני יכול להעיד כי הסטודנט הישראלי הממוצע (תמיד יש יוצאים מן הכלל) הוא חובב מושבע של העתקה מהרשת. אני לא לבד. מרצים יודעים שעבודות רבות נראות כיום כמו תצרף הבנוי מקטעי טקסט שהועתקו והודבקו לתוך מסמך word; פה קטע מתוך פוסט שפורסם בבלוג, שם קטע מתוך ויקיפדיה, ולסיכום קטע שהועתק מאתר חדשות. מקטעים אלה מוגשים אחר כבוד כיצירה מקורית (הכוללת לעתים שגיאות שנכתבו במקור) וחתומים על-ידי הסטודנט, שאינו מבין מה הבעיה עם הפרקטיקה הזו. מה הוא בסך-הכל עשה, העתיק מהרשת? זה לא מה שכולם עושים היום?

הבעיה נובעת מכיוונים רבים. היא נובעת מסטודנטים עצלים ועמוסים שמחפשים קיצורי דרך בכל מקום אפשרי, מאקדמיה שלא רואה בפרסומים באינטרנט בכלל ובבלוגים בפרט כפרסומים אקדמיים רציניים (לדעתי בצדק) ולכן דוחפת את הסטודנטים להשתמש בטקסטים האלה תוך שהם מחביאים את המקור האמיתי שלהם, ולשיטה שמקדשת ציונים גבוהים ואינה מענישה את מי שמשיג אותם ברמאות.

הפרקטיקה הזו אינה רווחת רק באקדמיה. הלנה הגמן פירסמה בשנת 2010, כשהיא בת 17 בלבד, את ספרה "תאונה עם אקסולוטל", שתורגם בשנה שעברה לעברית. הספר קצר שבחים, היה לרב-מכר וזיכה את הגמן בתארים דוגמת "הקול הצעיר והמקורי ביותר בגרמניה", תוך שימת דגש על סגנון הכתיבה החתרני, הרדיקלי והמיוחד שלה.

זמן קצר לאחר פרסום הספר, התברר שהמחברת הצעירה העתיקה קטעים שלמים מספר גרמני לא מוכר בשם "סטרובו" ("Strobo") ושילבה אותם, כמעט ללא שינוי, בספר שלה. את "סטרובו" כתב צעיר גרמני בן 28 תחת שם העט "אירן" (Airen). הוא נדהם לגלות כיצד המלים שלו, שפורסמו בספר בהוצאה עצמית, זכו לחיים מחודשים, רווחיים בהרבה, בטקסט של אדם אחר.

על פניו, לפנינו מקרה ברור של פלגיאט. ואולם התגובה של הגמן העניקה לסיפור תפנית מעניינת. הגמן אמרה שהיא מצטערת על שלא נתנה את הקרדיט המגיע לאירן וכי היא מתנצלת על כך (החל מהמהדורה השנייה של הספר, הופיע הקרדיט המתאים, כמו גם קרדיט לכותבים אחרים שמהם "שאלה" חלקים מהספר). ואולם לדבריה, עצם פעולת ההעתקה אינה בעייתית כלל: "אין דבר כזה 'טקסט מקורי'. כל מה שיש הוא אותנטיות", אמרה, והוסיפה שבכתיבתה היא נוהגת להשתמש בכל דבר שעוזר לה לקבל השראה, גם אם זה כולל העתקה והדבקה של טקסטים שכתבו אחרים.

ב-1968 פירסם רולאן בארת חיבור קצר ושמו "מות המחבר" (רסלינג, 2005). טענתו היתה שהמחבר מת, הוא כבר לא חשוב. מי שמחליף אותו הם הקוראים עצמם. בארת אולי דיבר על "מות המחבר", אבל במובנים רבים לא רק המחבר מת, אלא גם, ואולי בעיקר, המקור.

דה-קונסטרוקציה/פירוק

וידוי: הטקסט שקראתם עתה נכתב על-ידי, אבל הוא לא נכתב על-ידי כעת. במהלך השנים כתבתי על התופעה הזו כמה פעמים, בכל פעם בהקשר אחר ובמקום אחר. הטקסט שקראתם הורכב מארבעה מקורות שונים: מביקורת שכתבתי על ספרה של הגמן והתפרסמה במוסף "ספרים" של "הארץ", ממאמר לעמוד הדעות של "הארץ" שכותרתו "כשהמורה קוראת להעתיק", מטקסט שכתבתי לעמוד הדעות של "מעריב" והתפרסם לפני שלוש שנים בדיוק תחת הכותרת "העתק-הדבק, תגיע לקתדרה", ומפוסט שפירסמתי לפני חמש שנים בבלוג שלי תחת הכותרת "סטודנטים, העתקות ועבודות ברשת". אפשר לומר שעשיתי לכם ג'ונה לרר.

שני המקורות האחרונים שבהם השתמשתי פורסמו בחודש אוגוסט. לא במקרה. חודש אוגוסט הוא החודש שבו אני מתחיל לקרוא עבודות של סטודנטים, ובעיית ההעתקות ממקורות עלומים, יותר או פחות, חובטת בפרצופי במלוא עוזה. גם הטקסט הנוכחי מתפרסם בחודש אוגוסט.

שלא יהיה ספק, אין מדובר בבעיה במקום העבודה שאני עובד בו כיום או בכאלה שעבדתי בהם בעבר. אפילו לא בבעיה ישראלית. בעיית הפלגיאט, הקלות שבהעתק/הדבק, הפכה בשנים האחרונות לנוכחת בכל מקום בעולם, וכמויות הטקסטים, הכתבות, המאמרים והדעות שנכתבים עליה גדלות ללא הרף.

באוניברסיטאות האמריקאיות יש כבר עמודי אינטרנט מיוחדים, כמו זה של אוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, שמסבירים במלים פשוטות מהו פלגיאט. מספר המחקרים המתפרסמים מדי שנה רק על התופעה הזו הוא עצום, וחיפוש קצר ב-Google Scholar יניב אלפי תוצאות (Google Scholar, יש לציין, סורק רק חלק ממאגרי המידע האקדמיים). גם בתקשורת העולמית, ובייחוד זו האמריקאית, מקדישים באחרונה תשומת לב מיוחדת לנושא הפלגיאטים בעיתונות המודפסת, עם טיעונים לכאן ולכאן.

בעיני אין זה מקרי שג'ונה לרר הוא יליד שנות ה-80, הלנה הגמן היא ילידת שנות ה-90, והסטודנטים שלי לתואר ראשון נולדו בתווך. זה הדור שנולד לתוך העידן הדיגיטלי, הדור שכמעט אינו מכיר מקורות מידע אנלוגיים, מיושנים, כאלה המודפסים על נייר. לכן לא התפלאתי כשסטודנטית שלי הסבירה לי שהיא עבדה ממש קשה על עבודה שהיתה צריכה להגיש בקורס שלי. "חרשתי את האינטרנט", אמרה, כאילו אין במכללה למינהל ספרייה מפוארת המחזיקה אלפי כותרים שטרם עשו את דרכם אל הרשת ושהיו יכולים לסייע לה יותר מבלוג של אלמוני באתר "תפוז". אם זה לא דיגיטלי, זה לא קיים. אתקן: אם זה לא ברשת זה לא קיים. רגע, אתקן פעם נוספת: אם זה לא ניתן לאיתור באמצעות גוגל, זה לא קיים. בהקשר הזה, המקרה של יעקב בורק, יליד 1948, הוא יוצא מהכלל ומפליא במיוחד.

זמן קצר אחרי שפורסם הטקסט שלי בעמוד הדעות ב"הארץ" ניגשה אלי מרצה והוציאה דף מהתיק שלה. זו היתה העבודה של בתה, ילדה בכיתה ח', שעסקה ב"כוכב לכת". בעבודה, בת העמוד האחד, ובו שתי תמונות ו-74 מלה, הופיע משפט שלפיו כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש מאופיינים בכך ש"המאסה שלהם מתחת למאסה הדרושה להיתוך תרמו-גרעיני של דאוטריום". המורה כתבה על העבודה: "כל הכבוד, עבודה מצוינת". מהו מבינה תלמידה כזו ממשוב שכזה? מהו המסר?

ובכן, כך אני מבין את המסר: כנסו לוויקיפדיה, תעתיקו דברים שאתם לא מבינים, תגישו את זה למורה והיא נורא תתפעל – אולי משום שהיא עצמה לא תבין מה כתוב שם – ותיתן לכם ציון 100. המסר הקשה עוד יותר הוא: "לא אכפת לי איך הגעת לתוצאה, העיקר שהיא שם". אם למורה לא אכפת, מדוע שלתלמידים יהיה אכפת? (גם את שתי הפסקאות האלו מיחזרתי מהרצאה שהעברתי בחודש מרץ האחרון בכנס של מכון מופ"ת בפני מורים של מורים במכללות להוראה).

כן, אני מאשים את מערכת החינוך, אותה מערכת חינוך שמעבירה אלינו, המרצים באקדמיה, את הסטודנטים שפשוט לא מבינים מה לא בסדר במה שהם עושים, כי זה מה שהם עשו במהלך כל תקופת לימודיהם במערכת החינוך היסודית והתיכונית. אבל לתלות את האשמה, את כל האשמה, במערכת החינוך יהיה לעשות עבודה קלה מדי.

רה-קונסטרוקציה/הרכבה מחדש

העידן הדיגיטלי לא רק הורג את המחבר ואת המקור, הוא גם הורג את התפיסה שיצירה שייכת למישהו, ושאם אתה רוצה להשתמש ביצירה שלו, אתה צריך לעשות אחת משלוש: לשלם על היצירה, לבקש ממנו רשות להשתמש ביצירה, או לתת לו קרדיט על היצירה. שהרי מהי תופעת הורדת הקבצים אם לא בוז מוחלט לרעיון שיוצר צריך לקבל תגמול על היצירה שלו? האם יש מישהו מבין ילידי שנות ה-80 ואילך שלא מוריד סרטים, שלא מוריד שירים, שלא מוריד משחקים או תוכנות שהוא לא שילם עליהם?

ובכל זאת, יש הבדל. אנחנו, יאמרו משתפי הקבצים, לא מוכנים לשלם עבור היצירה, אבל לעולם לא נטען שאנחנו היוצרים. בכך הם מבקשים לבצע אבחנה בין זכות יוצרים קניינית ("זו היצירה שלי, ואם אתה רוצה גישה אליה, שלם לי") לבין זכות יוצרים מוסרית ("זו היצירה שלי ואתה לא יכול לטעון שהיא שלך"). זו אבחנה ראויה, וגם אם היא אינה מחלצת את משתפי הקבצים ממלתעות התובעים, היא ממחישה את ההבדל בין מי שצופה בסרט בלי ששילם עליו לבין מי שלקח שלוש פסקאות ממקור כלשהו, העתיק אותן אל תוך הטקסט שלו, חתם את שמו והצהיר קבל עם ועדה: "הנה, ראו מה כתבתי".

אך יש לתהות אם אבחנה זו תחזיק מעמד לאורך זמן. אנחנו חיים בעידן שבו ההנחה הרווחת בקרב צעירים (וגם מבוגרים) היא שכל יצירה תרבותית היא מעשה של הרכבה, של רמיקס. לכן כלל לא ברור כמה זמן נוכל לטעון בתוקף שיש לתת קרדיט ל"יוצר", שהרי ייתכן שבעתיד גם "היוצר" לא יהיה יותר מ"עורך" שערך יצירות אחרות ש"נערכו" על-ידי "יוצרים" אחרים, ואז הרכיבן מחדש.

אם היינו אומרים לסבים שלנו שאנחנו נוהגים לצפות בסרט בלי לשלם עליו, הם היו מביטים בנו בזעזוע ושואלים, "האין הדבר דומה לגניבת ספר מחנות ספרים? הרי אתה לוקח משהו שמישהו אחר עמל על יצירתו ואינך נותן לו כל תמורה!". אנחנו נסביר בסבלנות ובחיוך שזה לא בדיוק ככה ושהיום, בעידן האינטרנט, הגיע הזמן לבצע רפורמה בחוקי זכויות היוצרים שמקורם עמוק בתקופת הרנסנס. אך האם זו אינה הדרך שבה מסתכלים עלי הסטודנטים שלי כאשר אני מביט בהם בתדהמה ושואל אותם מדוע הם גונבים פסקאות שלמות מאחרים?

ולבסוף, יש נקודה נוספת שראוי לתת עליה את הדעת. הרשת חושפת אותנו לאינספור מקורות מידע שאנשים כמו גליליאו, דה-וינצ'י או שייקספיר היו יכולים רק לחלום עליהם, אך לחשיפה הזו יש גם צד מרתיע, שכן מהרגע שאתה נחשף לעושר העצום של הידע, אתה מבין כמה קטן אתה.

דומה הדבר לאדם שבפעם הראשונה קולט עד כמה כדור הארץ קטן בתוך מצבורי הגלקסיות, הכוכבים והפלנטות ועד כמה הוא קטן בתוכו. הוא נמלא חרדה: חרדה שלא יצליח לכתוב משהו טוב כמו זה שהרגע סיים לקרוא, חרדה שלא יצליח לחשוב על רעיון מקורי באמת, חרדה שאפילו טיפת הידע שהוא מבקש להוסיף אינה ראויה לשכון בים הידע הקיים.

החרדה הזו דוחפת רבים להתאמץ יותר, להשתדל יותר, להשקיע יותר, אך אותה חרדה עצמה מובילה אחרים למסקנה אחרת, והיא שלא משנה כמה יתאמצו וכמה ילמדו, הם לא יהיו טובים דיים. ללמוד זה לחשוב ולחשוב זה כואב. עדיף להעתיק.