בשבת שעברה נפטר ארתור אוקס סולצברגר, מי שהיה המו"ל של ה"ניו-יורק טיימס" במשך כמעט 30 שנה (בשנים 1963–1992). העיתון יצא מעט מגדרו כדי להספידו ולהנחיל לקוראים את רגשי ההערכה וההוקרה שצוות הכתבים והעורכים רחשו לאיש: כתבת ענק שסקרה את תולדות חייו ואת פועלו ב"טיימס"; מאמר ראשי; נקרולוג בחתימת העורך לשעבר מקס פרנקל; מאמר פרי עטו של הפרשן הכלכלי ג'ו נוסירה, המנתח את התנהלותו העסקית של המנוח, ואפילו טור אישי קצר מאת כתב העיתון אנדרו רוזנטל, בנו של העורך לשעבר א"מ רוזנטל, המעלה זכרונות ילדות ממפגש עם המו"ל. משהו מהאיפוק וקור הרוח המפורסמים של ה"ניו-יורק טיימס" כמו נסדק באופן שבו העלה העיתון את דמותו של המו"ל שהלך לעולמו.

הדמות שעלתה מהכתבות והטורים היתה של מו"ל נאור, אריסטוקרט בדרכו, שראה את עיקר תפקידו בהבטחת קיומו ושגשוגו של העיתון שהופקד בידיו למען יממש את שליחותו – להבטיח את התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המקבע את חופש הביטוי ואת זכות הציבור לדעת.

סולצברגר ("פאנץ'", בפי כל עובדי העיתון) העניק חופש פעולה מלא למערכת, גיבה אותה לכל אורך הדרך – גם בעת המבחן הקשה של פרסום מסמכי הפנטגון, שהביא לעימות חריף עם ממשל הנשיא ניקסון ולהתמודדות משפטית שבה זכה העיתון בסופו של דבר – ויזם חידושים, עיתונאיים ועסקיים, שנועדו להתאים את התנהלותו של העיתון למציאות המשתנה. ההערכה שעלתה מדפי ה"טיימס" למו"ל נשמעה כנה, אותנטית, ולא מצוות אנשים מלומדה. עיתונאי ה"ניו-יורק טיימס" רחשו כבוד וחיבה לאיש שהנהיג אותם.

לעמוס שוקן, מו"ל "הארץ" (ייבדל לחיים ארוכים), יש פוטנציאל להיות בן-דמותו של סולצברגר. אף הוא נולד למשפחה המחזיקה בעיתון החשוב ביותר במדינה עשרות שנים; אף הוא ינק מסורת עסקית ומורשת עיתונאית שבכוחן מתקיים העיתון עד כה; אף הוא ספג עולם ערכים המגשר על המתח שבין רצון (וצורך) הבעלים לתחזק עסק מצליח לבין שליחותו החברתית והציבורית של העיתון שנמסר לידיו; אף הוא חווה הישגים וכשלונות (כשם שייסוד העיתון "חדשות" נחשב בדיעבד למהלך עסקי גורלי מוטעה, חרף תרומתו החשובה לרענון מפת התקשורת הישראלית, כך רכישת ה"בוסטון גלוב" על-ידי ה"טיימס" נתפסת, בחוכמה שלאחר מעשה, כשגיאה מרכזית בהתנהלותו העסקית).

שוקן מחויב לערכים העיתונאיים לא פחות מארתור אוקס סולצברגר: הוא מו"ל נאור הנותן חירות רבה לעיתונאיו ומעניק להם גיבוי, הוא לוחם נחוש למען חופש הביטוי, הוא מזדהה עם עולם הערכים המניע עיתונאים לצאת למלאכתם, הוא מעורה היטב בהווי העיתונאי ובזירה הציבורית, ואינו משקיף על עולם התקשורת אך ורק מבעד למשקפיים עסקיים.

השבוע שלח עמוס שוקן מכתב לעיתונאי "הארץ", הסותר לכאורה את כל מה שנכתב עליו בפסקה הקודמת ומכל מקום מעיד על כתם עיוור חמור בגישתו כלפיהם. שוקן העולה מהמכתב הוא מו"ל שאינו מכבד את עיתונאיו, שאין לו אמפתיה אליהם, שאינו רואה בהם שותפים שווים למפעל חייו.

הוא מלגלג על הופעתו של נציג הוועד בפני הנהלת העיתון (וחושף אגב כך רגישות מיוחדת לרושם שעשו דברי העיתונאי על נציג המו"ל הגרמני השותף ב"הארץ"), והוא מתריס בפני עובדיו כי הוא מוכן לסגור את "הארץ" לאלתר. יש להניח כי נוסח המכתב ועצם ההחלטה להפיצו הם מהלך טקטי מחושב: שוקן רוצה, כנראה, לשדר לאנשי ריבו בבניין "הארץ" מיאוס מעצם ההתמקחות איתם ואף נכונות לחסל את העסק. גם אם המסר הוא ציני בלבד, עולה ממנו יהירות מיותרת.

שוקן מתנשא על עובדיו. זה מצער וגם לא חכם. אפשר לנחש שהוא מתוסכל מעצם המצב שאליו נקלע: הוא, ששבר לפני 30 שנה את העבודה המאורגנת ב"הארץ" (ובעקבות זאת בכל תעשיית העיתונות), מוצא את עצמו נאלץ להתמודד עם דרישותיו של ועד שקם לאחרונה בעיתונו, לפתוח בפניו את הספרים ולכלכל את צעדיו בהתחשב ביכולתם של העובדים המאורגנים לשבשם.

הם, מצדם, מצטיירים כמי שידם קלה על ההדק בשימוש שהם מוכנים לעשות בנשק השביתה. יש משהו נמהר ולא שקול במהירות שבה העובדים מגיעים לקצה הסקאלה של אמצעי המאבק העומדים לרשותם.

"הארץ" הוא מוסד עיתונאי ייחודי שכל השותפים לעשייתו מצווים לשמור עליו ולהבטיח את קיומו. האופן שבו המו"ל ועיתונאיו מתעמתים מלמד על ניכור הולך ומחריף. זו התפתחות שמוטב לבלום אותה מיד, לבל תסלים. עמוס שוקן ידע תמיד לכבד את תפיסתם המקצועית של עיתונאיו. הוא אף המליץ לעורכי העיתון לא להתחשב באילוצים העסקיים המכבידים עליו אלא להמשיך ולהוביל את "הארץ" בהתאם להשקפת עולמם ולאמונתם המקצועית.

התפיסה העקרונית הזו מעוררת כבוד; היא זקוקה להשלמה בדמותה של אמפתיה למצוקתו של העיתונאי הקטן ויכולת הזדהות עם מאבקו על מקום עבודתו. שאם לא כן, מה ייכתב ב"הארץ" (בתקווה שישרוד את מלחמת הקיום) על עמוס שוקן, לאחר מאה ועשרים?