שחקני ההצגה "קיזוז" בתיאטרון הקאמרי (צילום: יוסי צבקר)

הכתב הפרלמנטרי של "מעריב", אריק בנדר, מסתתר מאחורי גבו של ח"כ אורי אריאל במתקפה שהוא – בנדר – יזם נגד התיאטרון הקאמרי ("מעריב", "פוליטיקה בין הסדינים, ההצגה שחברי-הכנסת רוצים לקזז", 4.9.12).

על פניה, התנהלותו כעיתונאי תקינה: בנדר מדווח על הקומדיה הסאטירית שמעלה בימים אלה התיאטרון ("קיזוז", מאת המחזאי אילן חצור), ובמסגרת דיווחו הוא מרחיב על תגובתו של חבר-הכנסת הנ"ל. אריאל תוקף את הקאמרי על עצם העלאת המחזה ואת המכון הישראלי לדמוקרטיה, "שמשתף פעולה עם הקאמרי ומתכונן לקיים במוצאי שבת דיון משותף תחת הכותרת 'הפוליטיקה כפארסה'".

שני עניינים צריכים להטריד את ציבור העיתונאים בפרט והציבור הרחב בכלל בהקשר זה. ראשית, בנסיונו לייצר ידיעה עיתונאית מהאירוע בקאמרי, פנה אריק בנדר אל חברי-כנסת אחרים לפני שעיניין בו את אורי אריאל, וככל הנראה נדחה על-ידיהם. אחד מהם, חבר-כנסת ותיק, התקשר אלי לברר את עמדתי. על כך ארחיב בהמשך. הנקודה המטרידה היא שבנדר מצא לנכון להמשיך לחפש את הח"כ שבאמצעותו יתלה את הכותרת בעיתונו על אף שקיבל כתף קרה מח"כים שאליהם פנה לתגובה.

שנית, וזה תוכנה של תגובתי לחבר-הכנסת הוותיק שפנה אלי ומצא לנכון לברר את עמדתי: קשה להשלים עם העובדה שהרצון להשיג כותרת פוגע באחת מאושיות התרבות הדמוקרטית מראשית ימיה באתונה. הסאטירה שימשה, מקדמת דנא, כלי להארה של תהליכים חברתיים ואמצעי לביקורת שתכליתה השבחת המציאות. מעצם טיבה הסאטירה אינה נוחה למושאיה. נראה לי שניתן לדרוש מכתב פוליטי מינימום של הבנה באושיות התרבות של המציאות הפוליטית שהוא מכסה.

המפעל המשותף לתיאטרון הקאמרי ולמכון הישראלי לדמוקרטיה, "דמוקאמרי – על תיאטרון ופוליטיקה", מתנהל כבר כמה שנים. שני המוסדות, זוכי פרס ישראל, גאים בתרומתו המצטברת של המפעל לשיח הדמוקרטי בישראל.

ד"ר אריק כרמון הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, שהוא מו"ל שותף של אתר "העין השביעית"