רצח הילדים יהב ועדן גור בידי אביהם, אלי גור, שלאחר שהשליך אותם מגג בניין בצפון תל-אביב קפץ אל מותו, העסיק את כלי התקשורת במשך ימים ארוכים. מעבר לעובדה שמדובר בסיפור מזעזע וקורע לב, עיתוי הטרגדיה – בעונת המלפפונים של החגים ומיד אחרי מקרה מזעזע דומה – הוביל לכך שהשתלטה על העיתונות המודפסת והאלקטרונית גם יחד.
ביום שישי פירסמו כל העיתונים פרטים על האירוע הנורא, וכהרגלם, לא הסתפקו רק במידע, אלא הציפו את הקורא גם בטורי פרשנות שניסו להכניס היגיון באירוע שבו אין ולו בדל של היגיון. מבין הטורים השונים בלטו במיוחד שניים שהתפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות": של סמדר שיר, האחראית הראשית על תיק הקיטש בעיתון, ושל חנוך דאום, שכנראה נקרא למשימה כדי לספק צלע גברית.
שני הטורים, המחזיקים כ-200 מלה כל אחד, הם דוגמה מרהיבה לז'אנר ש"ידיעות אחרונות" שיכלל למכונה משומנת: הפורנוגרפיה של המוות. ניתוח של שני הטקסטים חושף את כללי הז'אנר ואת אופן פעולתו.
הטור של דאום נכתב כפנייה אל שני הילדים, יהב בן החמש ועדן בת הארבע. אפשר לקוות שאפילו ב"ידיעות אחרונות" לא סבורים שגם בעולם הבא מחלקים עותקים של "ידיעות אחרונות"; מטרתה של הבחירה לפנות באופן ישיר לנרצחים היא לייצר אינטימיות. האינטימיות הזו אמורה לחדור את חומות ההגנה השונות של הקורא ולחבר את הזוועה ישר ללב הרגש שלו כדי לייצר את הזעזוע המושלם. אלא שזו, כמובן, אינטימיות מזויפת. דאום, אסתכן ואשער, אינו קרוב משפחה של משפחת גור.
ממילא לשון הקרבה שדאום נוקט נקראת כמו מלל שיווקי חלקלק של איש מכירות. הסחורה שלו היא התרגשות – ממוות ואסון. כמו סוכן נוסע שדוחף את רגלו מבעד לחרך הדלת, כך דאום דוחף את עצמו בגסות אל חייהם, ולמעשה אל מותם, של שני ילדים קטנים. כמו יחצן ממולח הוא פונה אליהם בסגנון דביק כאילו הוא מכיר אותם מימים ימימה. הזיוף הזה גם הופך את הקוראים בעל-כורחם למציצנים, שהרי מדובר במכתב אישי! והוא גם חושף את ההיבריס של הכותב, משום לבסוף ממקם דאום את עצמו במרכזו של הסיפור ("אני חושב על הרגע שבו הושלכתם מגובה קדומים נוראי"). כי הרי בסופו של דבר, הכותב צריך למכור גם את עצמו באמצעות האסון.
"קורבנות חסרי ישע", "ידיעות אחרונות", 20.9.13
סגנונה של שיר מאיר זווית אחרת בז'אנר. שיר לא כותבת אל שני הילדים, אולי כיוון שהיא מבינה שיתקשו לענות. תחת זאת, הטקסט הקצר שלה מורכב משורה ארוכה של שאלות: "מה איחלו יהב ועדן לעצמם ולמשפחתם? האם ביקשו בלבם שהשנה אמא ואבא יחזרו לחיות ביחד, כמו פעם? האם בגילם הצעיר איבדו את התמימות והבינו שהחלום הזה כבר לא יוגשם? אל מי יכולים לפנות ילדים שאולי פוחדים מאבא [...]", אני אעצור כאן גם כי זה ממשיך עוד ועוד (ספרתי תשע שאלות כאלו בטקסט של שיר ועוד שלוש בטקסט של דאום) וגם כי זה מעורר בי תחושת גועל אמיתית.
המטרה הרטורית של השאלות האלו היא להביא את הקורא למצב שבו הוא צריך לדמיין עצמו בנעליהם של שני ילדים שעוד לא עלו לכיתה אל"ף, שאנחנו יודעים שנרצחו בידי אביהם. זה לב לבה של הפורנוגרפיה. פורנוגרפיה שעוסקת בסקס מציגה בפני הצופים מצג שווא של אינטימיות (זה רק אתם והמתרחש על המסך) ובמרכזה מתרחשת סצינה שאמורה לגרום לצופים לחוש גירוי מיני על-ידי כך שהם מדמיינים עצמם במקום המשתתפים שעל המסך; יחד איתם, מרגישים כל תנועה וכל נשימה עד לאורגזמה הבלתי נמנעת.
הפורנוגרפיה של שיר ודאום אינה שונה. היא מכניסה את הקוראים למצב המנטלי המתאים שבו הם מוזמנים לחוש את המוות. שאלותיה הרטוריות של שיר מזמינות את הקוראים לחשוב את מחשבותיהם של הילדים, להרגיש את רגשותיהם, להידבק בבהלתם, לחוש את אימתם. הפורנוגרפיה הזו אינה מבקשת להשיג עוררות מינית, אלא להביא את הקוראים קרוב ככל הניתן לצד מלאך המוות. כמו כל פורנוגרפיה, היא מדיפה סירחון עז של אינטרסים כלכליים-מסחריים.
תעשיית הפורנו מעוניינת שיצפו בסרטיה לא כיוון שהיא דואגת דאגה כנה ואותנטית לחיי המין של הצופים, אלא מכיוון שהמהלך הפורנוגרפי מניב דיבידנד נאה בדמות הכנסות ורווחים. במובן הזה דאום ושיר אינם שונים מכוכבי פורנו ו"ידיעות אחרונות" אינו שונה מחברת הפקות של סרטי פורנו. העיתון מזמין שניים מכוכביו לייצר טקסט פורנוגרפי (שהוא גם זול ואינפנטילי) בשירות האינטרסים הכלכליים של העיתון. באופן מגונה, פורנוגרפיה של מוות נעשית תמיד על גבם של קורבנות אומללים וסיפורים קורעי לב.