הגדרות עצמיות

"סוריה: מסכימים להפסקת אש, אין אף צד שיכול לנצח במלחמה" היא הכותרת על שער "הארץ", השאובה מהעיתון הבריטי ה"גרדיאן" ומראיון שהעניק לו סגן ראש ממשלת סוריה ושר האוצר שלה, קאדרי ג'מיל. "האופוזיציה החמושה והמשטר אינם מסוגלים להביס אלה את אלה", אומר ג'מיל, וקורא ל"סוף ההתערבות הזרה, הפסקת אש והתחלת תהליך מדיני בדרכי שלום, כדי שהעם הסורי ייהנה מהגדרה עצמית ללא התערבות זרה ובדרך דמוקרטית".

"פוטין: ישראל צריכה להתפרק מהגרעין, סוריה התחמשה בנשק כימי כמענה לכך", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". על דברי פוטין מדווח מתן דרורי מרוסיה, מ"כנס ולדאי". "לאחר הנאום אישר פוטין בשיחת מסדרון עם אחד ממשתתפי הכנס כי דבריו לא היו מקריים, והבהיר שהוא מצפה מישראל להתפרק מנשקה הגרעיני", כותב דרורי. כותרת המשנה לראשית מצטטת את נשיא איראן רוחאני: "לא רוצים מלחמה, לעולם לא נפתח נשק גרעיני", ואת נשיא סוריה אסד: "אעמוד בהתחייבויות למערב, דרושים לפחות שנה וכמיליארד דולר לפינוי הנשק הכימי". בכותרת ידיעה בעמוד הפותח מצוטט אסד כמי שאומר: "נקיים את ההסכם לפירוק הנשק, אך לוח הזמנים לא ריאלי" (צח יוקד).

"נשיא איראן: איננו רוצים נשק גרעיני", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". כותרת הגג לדיווח עצמו נפתחת במלים "בא בטוב". "אנחנו לא רוצים גרעין" היא הכותרת עצמה. "רוחאני הצהיר כי יש לו את המנדט לסגור עסקה עם המערב". לצד הידיעה, כותרת המצטטת את הנשיא הרוסי פוטין, ש"מצדיק את אסד": "הנשק הסורי – תגובה לישראל".

כותרת טורו של חמי שלו ב"הארץ" היא "הכבוד האבוד של אובמה בידי רוחאני". "פתיחת דף חדש עם איראן ונשיאה הנכנס עשויה לסייע לנשיא האמריקאי, שרווה באחרונה תסכולים מהקרבות בקונגרס, מהטיפול המהוסס במשבר בסוריה ומאירוע הירי בבסיס הצי בוושינגטון", נכתב בכותרת המשנה. "דברי הכיבושין של נשיא איראן רוחאני פתחו צוהר לאפשרות של השגת הסכם מדיני היסטורי", כותב שלו. "רוחאני: לא נפתח פצצה. נתניהו: מדובר בהונאה", נכתב בכותרת הדיווח ב"ישראל היום".

אוסלו

"לא 20 שנים קלנדריות, אלא 20 שנות אור מפרידות בין הטקס ההוא למה שהתרחש בפועל", כותב נחום ברנע בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על חוזה השלום הידוע כ"הסכם אוסלו", אחרי שהוא משווה אותו לנחל מזוהם בביוב הזורם מחברון לערים ערביות ויהודיות. "צריך לומר את האמת: לא לילד הזה הם פיללו, לא לילד הזה אנחנו פיללנו".

"החבורה הזו לא עשתה את זה בכוונה", נכתב בכותרת המשנה לטור של קלמן ליבסקינד ב"מעריב". "פרס, רבין והאחרים לא התכוונו למה שיצא. הם רצו טוב. אבל הם לקחו הימור מטורף, ערכו ניסוי בחיי באדם, והוא כשל".

"באמצעות תהליך אוסלו ביקשה ישראל להתנתק מן הבעיה הפלסטינית", כותב עוד ברנע, "במובן מסוים, מוגבל מאוד, מוליך שולל, התהליך הצליח: רוב הישראלים מחקו את הפלסטינים מסדר יומם".

גודל הפונט, קוטן האחריות

הצהובונים הישראליים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מקדישים היום את כותרותיהם הראשיות, רוב עמוד השער שלהם ואת עמודיהם הראשונים (9 עמודים ב"ישראל היום") לסיקור מעורר שאט נפש של טרגדיה נוראית ומעשה פלילי נפשע. כמו בפעמים קודמות בשנים האחרונות, גם הפעם משתמשים העורכים בכל האמצעים העומדים לרשותם: פונטים מוגדלים, כותרות צבעוניות, קלישאות אומללות – כדי לנצל עד תום את ההזדמנות הנואלת שרצח מבחיל אינה לידם, וללחוץ בכל כוחם על בלוטות הרגש של הקוראים המזועזעים. בהקשר זה כדאי לקרוא שוב את טורו של אביב לביא, שהתפרסם כאן לאחרונה. הצהובון אינו מזיק רק לך, הוא מזיק גם לילדיך.

גם ב"הארץ" וגם ב"מעריב" מסקרים את הרצח של שני ילדים בידי אביהם, אולם עושים זאת בחדווה פחותה. ב"הארץ", במסגרת ההתנערות החלקית והטפשית מהאפיל האליטיסטי, מעניקים לסיקור הפניה מיותרת בשער. רצועה בשולי עמוד השער מוקדשת לכך ב"מעריב", וכן כפולת עמודים פנימית. לצד הדיווח החדשותי וטור גנרי מסוג "זעקתה של אם" (יעל פז-מלמד), כותב אבי יופה על הסמיכות בין הרצח לרצח דומה שאירע בשבוע שעבר. "ככל שהדברים מתבצעים יותר", אומר ליופה הפסיכיאטר ד"ר אילן טל על מעשי רצח ואלימות, "אנשים חושבים שזה מעשה לגיטימי. יש הבדל גם באופן שבו הדבר מתפרסם. כתבה יכולה לתת לגיטימציה, או לא. אך לא רק הפרסום משחק תפקיד, אלא גם אופן הפרסום והסביבה החברתית".

ואילו הפסיכולוגית הקלינית עדי גורדון אומרת ליופה: "בדומה למקרי התאבדות, גם כאן יש משהו ברגע שאדם אחר עושה אותה פעולה. זה מעורר מחשבות, ופתאום המעשה הופך לאפשרי. העובדה שיומיים לפני כן אם רצחה את ילדיה לא תעורר את הרצון לבצע מעשה דומה באדם שאין לו את זה במחשבות. אבל מישהו שכן חשב על זה בעצמו, המעשה שפורסם יכול לשמש סוג של טריגר. ממצב בלתי אפשרי, זה הופך להזדהות עם הורה אחר שעשה את זה. אנשים שמבצעים את הרציחות האלה הם לרוב מדוכאים ומיואשים, ופתאום יש תחושה של פתרון – חולני וקשה, אבל פתרון".

באופן מדהים, גם ב"ישראל היום" מתפרסמים דברים דומים: מיטל יסעור–בית-אור ריאיינה את פרופ' גיל זלצמן, מנהל חטיבת ילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש גהה, והדברים מתפרסמים כטור תחת שמו. זלצמן כותב גם הוא על "תופעת ההדבקה והחיקוי", ובין השאר את הדברים הבאים: "עצם העיסוק באובדנות בתקשורת אינו בהכרח מביא לתופעת החיקוי. ממחקרים רבים עולה כי הסכנה היא כשהעיסוק הוא מאדיר, הרואי ורומנטי וכולל פירוט יתר של שיטת ההתאבדות. עיסוק זה מסוכן ועלול לגרום לאדם האובדני המתלבט לתהות אם לבצע את דחפיו האובדניים.

"מעניין כי נמצא קשר סטטיסטי חזק בין גודל הפונט בכותרת המתארת התאבדות סנסציונית לבין שיעור העלייה במספר המתאבדים במועד הסמוך לפרסומה. כשמוצגת תמונה של קורבן התאבדות, האנשים שיחקו את מעשיו דומים לו לא אחת במגדר, בגיל ואף במראה חיצוני. כשהעיסוק התקשורתי הוא אחראי ומתאר את החלקים הטרגיים ואת הסבל של השארים, הוא בטוח יותר ואף יכול לסייע בהעלאת המודעות למצוקה ובהפחתת שיעורי ההתאבדות. על מעשי התאבדות משולבים ברצח קיים פחות מחקר מסודר בנושא התנהגות של חיקוי והדבקה. למרות שגורמי הסיכון ידועים לנו, קיים קושי רב לנבא מי יגיע למצב של פעולה על-פי דחפיו".

והנה הוכחה לכך שגם ב"ישראל היום" לא מתייחסים ברצינות למה שנכתב בין דפיו של החינמון.

בבית

המוסף "סופשבוע של "מעריב" מוקדש ל"האידיאליסטים" ("גיליון מיוחד") וכולל ראיונות עם דמויות ישראליות שעורכי המוסף (עורך: אורי גליקמן) חשבו שעונים להגדרה זו: אלמנותיהם של רב שוחר שלום ושל "הקיבוצניק הימני הראשון", בנו של חייל מפורסם, חוקר מערות(?) ומתיישבים בנגב ("הבדידות האמיתית היא בעיר, לא כאן").

"אבא שלי הפסיק לדבר עם אריק שרון מרגע שהוא התחיל להעלות את תוכנית ההתנתקות", מספר לחן קוטס-בר משה הר-ציון, אחד מבניו של לוחם ה-101 מאיר הר-ציון. "התקשרו אלי כשאריק היה ראש ממשלה, ביקשו שאבא ידבר איתו, ואמרתי ש'אין מה לעשות, הוא לא מוכן לדבר'. אריק הזמין אותו לפגישה. זה לא עזר. הוא לא הסכים".

"החומרנות משגעת אותי", אומר עוד הר-ציון הבן. "כולם חושבים שלהיות עשיר זה הדבר הכי טוב. אבל לא נכון לחנך ככה ילדים ולא נכון להתנהג ככה, בטח במדינה כמו שלנו. פה ירדן, שם סוריה. לפעמים אפילו שומעים את הבומים, חצי שעה מכאן – לבנון. אנחנו צריכים להיות על הגדרות. אם לא נתחזק כל הזמן, לא נהיה כאן אפילו דקה אחת [...] אם נהיה חלשים יאכלו אותנו, זה לא ברור?".

"מאיר הוא אדם שלא צריך אנשים", אומרת לקוטס-בר סיגל, אשתו של משה. "יש כאלה שאומרים 'משפחה', כאילו זה הדבר הכי חשוב שיש, אבל הוא – הוא אחר. אני לא יכולה להגיד אם זה טוב או רע. אם נולד תינוק למישהו אז אני מוזמנת אליו, לכתוב בפנקס שלו את השם. זה בערך הקשר שלו עם מי שנולד, כי אנשים, מבחינת מאיר, לא מעניינים".

"שרפו מסגד. כשמנחם הגיע לכפר הוא היה סוער מאוד", מספרת הדסה פרומן, אלמנתו של הרב מנחם פרומן, לשפרה קורנפלד. "על הקיר היו 'תג מחיר' והשמצות, והוא עמד שם עם הכיפה והזקן שלו על מדרגות המסגד כשההמון הזועם למטה, והתחיל לצעוק 'אללה אכבר'. הוא צעק בחום לב וכל הקהל איתו, 'אללה אכבר!'".

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסמת רשימה של אברהם בלבן, הכותב על עירו החדשה, תל-אביב. בלבן כותב על "מדרכה דיזנגופית אופיינית [...] המון אדם, המון צעירים, שעטנז של כלי רכב, ממונעים ולא ממונעים, וצעיר מקריח דוחף עגלת תאומים [...] ורק עכשיו אני שם לב כמה האנשים האלה לא נראים מהגרים", הוא כותב, "כמה הם נראים 'בבית'. הם לא יצאו לרחוב, הם ירדו לרחוב או לבית-הקפה כאילו היו אלה המשך טבעי של ביתם. רובם לא טרחו להתלבש והם לבושים בדיוק כמו שהיו לבושים בסלון ביתם [...] בערים האמריקאיות או האירופיות שבהן חייתי בשנים האחרונות, לאנשים יש פנים של בית ופנים של חוץ: לאנשים ההולכים ברחוב פנים שאינם מגלים דבר. האנשים ההולכים עכשיו מולי, לעומת זאת, נושאים את רגשותיהם על פניהם, פני כעס ופני טרוניה ופני שמחה (לאחדים הבעה נמרצת מאוד, כאילו זה עתה סיימו את שירותם הצבאי וטרם השתחררו מהבעת הסמל או הקצין שסיגלו לעצמם)".

החברה האזרחית

יד המקרה או עייפות החומר של תקופת החגים הביאה את העורכים ב"7 ימים" ו"ממון" של "ידיעות אחרונות" לפרסם שתי כתבות העוסקות בנושאים רציניים, ואף להעניק להן את השער. "המצב: קריטי", נכתב בדרמטיות אופיינית על שער "7 ימים", בהפניה לכתבה של שרית רוזנבלום: "'יש פחות תרופות, אין לנו אפשרות להגיע לחולים בזמן אמת, רופאים ואחיות בורחים לשוק הפרטי. המערכת פשוט נחנקת'. שלושת מנהלי בתי-החולים הממשלתיים הגדולים בארץ יוצאים לקרב הגורלי שיקבע: איזו מערכת בריאות תהיה בישראל". ואילו על שער "ממון" מתפרסמת הפניה לכתבה של צח שפיצן: "יורים ומוכרים", "מאמנים כוחות מיוחדים באפריקה, מכשירים צוותי ימ"מ באסיה, מדריכים גדודי לוחמים בדרום אמריקה: כך הפכו חיילים קרביים משוחררים לעסק ששווה מיליונים". "נתקלת בלוחמים שסירבו להצעת עבודה על רקע מוסרי?", שואל שפיצן בסיום הכתבה את אחד מבעלי החברות המרואיינים בה. "אולי פעמיים בחיי נתקלתי באנשים שאידיאולוגית לא הסכימו לאמן זרים", הוא משיב.

טלוויזיה

"'שטיסל' מציגה דיוקן קבוצתי, עצוב למדי אבל ריאליסטי עד לשד העצמות, של גברים חרדים בישראל של ימינו", כותב אברהם שפירא במוסף "ערב שבת" של "מעריב" על תוכנית הטלוויזיה "שטיסל". "הנה הם עוברים בסך, על המסך, קרובים קרובים, מוכרים עד כאב: ראש השבט, שעדיין, איכשהו, מפרנס את משפחתו בדרכים של הדור הישן; האברך המבוגר הממית את עצמו ואת חייו באוהלו של ה'כולל' – ללא אופק וללא תקווה; הצעיר יותר שמבקש לברוח מהכל למקום רחוק ובסוף נכנע ונשאר כאן 'בשביל האשה והילדים', אבל אולי גם בגלל שאף אחד בחוץ לא מחכה לו עם זר של שושנים וורדים. ואולי כל הדחיקה הזו של הנשים לירכתי האוטובוס, כל ה'הדרה' המדוברת כל-כך, הלובשת מיום ליום צורות הזויות וגרוטסקיות, היא כיסוי לפחד הגדול של גבריות שהסתלקה מתפקידיה הבסיסיים, ושהזמנים החדשים מאיימים על מבצריה ומאחזיה באופן שאין לה כלים לכלכלו. זהו דיוקנה של הגבריות החרדית, שעושה לפעמים קולות מפחידים של קנאות קדושה אבל בתוך תוכה היא סדוקה ונשברת, חלשה ומעורערת, כפי שלא היתה מעולם".

תמונת ההסתה

כבכל שבוע, גם היום התפרסם ב"מוספשבת" של "מעריב", על פני כפולת עמודים, טור נוקב של הפובליציסט בן-דרור ימיני. כבכל שבוע, גם היום עסק הטור באותו מספר מצומצם של נושאים, הקשורים בדרך זו אחרת להסתה נגד ישראל מצדם של ערבים ויהודים – אלה האחרונים שייכים ל"מחנה האשליות" ולחלופין ל"מועדון השקרים". עקביותו של ימיני ונכונותו לצמצם את העיסוק העיתונאי שלו כמעט אך ורק למלחמת "HASBARA" ראויה לשבח, גם אם שכרה בצדה, שהרי ימיני זוכה להיות מוזמן להרצות על אותם עניינים ממש אצל קהילות יהודיות ברחבי העולם. גם הנכונות הפטריוטית של הקוראים לקרוא שוב ושוב אותו הטור ראויה לציון.

אמנם, יש ואש האהבה למולדת שורפת גם את האוחזים בלפיד, וימיני נכשל לעתים במה שאפשר לכנותו "יצירת מרחק ניכר בין דבריו לבין העובדות כפי שהן במציאות" (ימיני עצמו ודאי היה מוצא לכך ביטוי נוקב, בן לא יותר משתי מלים). כך למשל היום (ושלשום, שכן אותו טור התפרסם במוסף החג של "מקור ראשון") התמקד ימיני בפסק דינה של שופטת המחוזי דליה גנות, שנדרשה לשאלה אם הרשות הפלסטינית מקיימת מדיניות הסתה מכוונת נגד יהודים ונגד מדינת ישראל, קבעה כי לא כך ואף מתחה ביקורת נוקבת על עד מומחה מטעם התביעה, איתמר מרכוס מהארגון "מבט לתקשורת פלסטינית".

בן דרור ימיני. 15.4.10 (צילום: "העין השביעית")

בטורו מאשים ימיני את "עיתון הרשת 'העין השביעית'", ש"קפץ כמוצא שלל רב על פסק הדין" "כדי לקעקע את אמינותו של מרכוס", כי "לא כתב אף מלה" על הביקורת שהשמיעה השופטת על יזהר באר מקשב, המרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, "גוף המזוהה עם השמאל". בהמשך ימיני מרחיב את ביקורתו לכלל "מחנה האשליות", שחבריו – שאת זהותם ימיני אינו מסגיר – גם הם "קפצו כמוצאי שלל רב" על פסק הדין כ"הוכחה שהרשות הפלסטינית אינה עוסקת בהסתה". "אפילו את מה שיש בפסק הדין הם התקשו לקרוא", מלין ימיני. מכללא ניתן להבין כי ימיני עצמו קרא את פסק דין. אם אכן כך, הרי שניתן להוציא את דבריו מכלל טעות לכלל הטעיה.

בפסק הדין הקדישה השופטת כ-2,500 מלה לניתוח הפגמים במתודולוגיה של מרכוס. הביקורת על באר כללה משפט אחד, ולא נגעה למתודולוגיה שנקט לבחינת נושא התביעה – ההסתה הפלסטינית והקשר בינה לבין הפיגוע שבו נרצח בן משפחת התובעים – אלא להערה שהוסיף לחוות דעתו בלי שסיפק לה הוכחות:

"באופן תמוה לחלוטין מצא לנכון לכלול בחוות דעתו גם את פעולות צה"ל שנעשו במהלך שנות האינתיפאדה, באומרו: 'במהלך האינתיפאדה היו רציחות, היו בקבוקי תבערה, היו אבנים, היו התאבדויות, היו 5,000 מקרים שצה"ל הרג פלסטינים' (עמ' 377, שורות 29–30), ולא ברור לי הכיצד ניתן לכרוך בצוותא חדא את הקורבנות הישראלים שנפצעו או נהרגו כתוצאה מפיגועי טרור עם פעילות צה"ל, תוך נקיבה במספרים על דרך הסתם, ומבלי שהוכחה אמיתותם".

בהמשך, בהתייחס לנושא התביעה עצמו, שוב הזכירה השופטת את באר והכריעה חד-משמעית כי "נכונה קביעתו של המומחה באר בחוות דעתו, בהבהירו: 'עניינה של חוות הדעת שהוגשה בידי התובעים בשמו של מר איתמר מרכוס הוא נסיון לתת פרשנות ולהעניק משמעות לתכנים שנבחרו על-ידיו בצורה מדגמית, אקראית, מתוך כלל השיח שהתקיים בתחומי הרשות הפלסטינית בימי ההתנגשויות ובימים של ימי האינתיפאדה השנייה [...] בהתחשב בהעדרה של כל מתודת בדיקה תקפה ומקובלת, שיכולה לשמש תשתית למסכת טיעונים כלשהי, הרי שחוות דעת זו פסולה מבחינה מקומית [...] מר מרכוס לא הבהיר בחוות דעתו מהו גוף הידע אותו בדק, כמה טקסטים נכללו בו ומהו היחס בין רמות הטקסטים המוכיחים את טענת ההסתה לכאורה לבין כמות הטקסטים השוללים אותה', והנני מקבלת אמירות אלה ככתבן וכלשונן, וכאמור, המסקנה היא כי התובעים לא הרימו את נטל השכנוע המוטל עליהם ולא הוכיחו את תביעתם".

כאמור, ימיני גם טוען כי המציאות עוותה בכך שנרמז כאילו השופטת אמרה שהרשות הפלסטינית לא עסקה בהסתה, אבל הכתבה באתר נפתחת במשפט "הרשות הפלסטינית וראשיה השמיעו דברי הסתה נגד יהודים ונגד ישראל". לכן, מי שמעוות את המציאות הוא ימיני, שגורם לקוראים לחשוב שהשופטת השמיעה ביקורת שווה על מרכוס ועל באר, וכי אתר "העין השביעית" בחר להתעלם מצד אחד במשוואה מטעמים בלתי ענייניים. כעת נשאלת השאלה: האם אדם יכול להתקבל למועדון שהוא עצמו פתח?

יש חשש, אין חשש

"מוסף חג" של "ידיעות אחרונות", 18.9.13: "הג'יהאד העולמי? 'מפריזים באיום שלו'"; "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 20.9.13: "ארגון אל קאעידה, מחוזק במתנדבים מכל העולם, משתלט על אתרים אסטרטגיים בסוריה וכבר נמצא בטווח איום על ישראל"

ענייני תקשורת

אחד התצלומים המצורפים לראיון עם הדסה פרומן ב"סופשבוע" הוא של המראיינת, שפרה קורנפלד, בעלת טור במוסף ומי שזכתה לפני שנים בתוכנית הריאליטי "האח הגדול".