בשנת 1975, כשהתחלתי להכין כתבות בחדשות ערוץ 1, היו עורכי "מבט" נוזפים בנו באירוניה: "אל תעשו לנו פליני בכתבה". כוונתם היתה: אל תנסו להידמות לבמאי האיטלקי הגאון, אל תנסו לעשות קולנוע! אבל אנחנו שאפנו בכל כתבה בחדשות ליצור פנינה קולנועית מבחינת הצילום, העריכה והמוזיקה. סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שבו הקריינות היא החלק הפחות מודגש, והכתב עצמו אינו מופיע כלל בכתבה.

צריך לזכור שבשנות ה-70 היתה הטלוויזיה הבת החורגת של הקולנוע, והשפה היתה זו הקולנועית, גם אם התוצאה היתה מוקרנת בשחור-לבן על מסך מלבני קטן בסלון ולא על מסך הכסף. לנו, הכתבים, היה בסתר לב חלום להיות פעם בעתיד "פלינים", במאים של הדבר האמיתי, הקולנוע, ולא להסתפק במעמד שנחשב אז פחות, של כתבי חדשות בטלוויזיה.

היום הפכה הטלוויזיה מהבת החורגת של הקולנוע לבת החורגת של הרדיו. המלל תפס את מקום התמונה, וכל המרבה הרי זה משובח. התמונה העיקרית שרואים בחדשות היא תמונתו של הכתב, מאופר ומסורק למשעי באולפן, או בשידור חי מהשטח, כשמאחוריו בדרך כלל תמונה חסרת משמעות כמו משרד ראש הממשלה, גבול הצפון בלילה או מחסום כיסופים בעזה (ואין רואים שום התרחשות, שהרי ההפגזה הסתיימה כבר מזמן).

כדי לשלם מס שפתיים ל"תמונה" מריצים לעתים דימויים על המסך (פעם קראו להם "טפטים"). הכתב לא רואה כלל את התמונות הרצות ולא מתייחס אליהן בדברים שהוא אומר למצלמה. התמונות מצולמות בדרך כלל על-ידי צוות הצילום של ניידת השידור ונערכות במהירות, רק כדי לשמש רקע. לעתים קרובות מאוד כשהכתב יושב באולפן, מריצים שוב ושוב ברקע אותן תמונות ארכיון שנשחקו מרוב שימוש.

במקום השאיפה להיות פליני הפנו כתבי הטלוויזיה בישראל את גבם לקולנוע ואימצו בחדווה את הרדיו המצולם, אך לא ויתרו על מוסד הכוכבות מעולם הקולנוע, ולא במקרה, כי "הכוכבים" הם הרי הם עצמם. הם יעדיפו שידור ישיר, גם אם הסיפור העיתונאי דורש דווקא לצאת עם צוות צילום ולנוע ממקום למקום, לצלם את אשר יראו בשטח, לראיין אנשים הרלבנטיים לכתבה, להיכנס לחדר העריכה, לכתוב ולהקליט קריינות שמתייחסת לתמונה, לבצע מיקס של הקולות מהשטח או להוסיף מוזיקה אם צריך, ולהפיק כתבה המשתמשת בכל אוצר המלים של השפה הקולנועית.

הכתבה ירדה מגדולתה, ואת מקומה תופס יותר ויותר השידור הישיר. במקרים של פיגועים או אירועים שמתרחשים בזמן מהדורת החדשות או סמוך לה, השידור החי כמובן חיוני, אלא שמקרים אלה אינם עניין של יום-יום, והשימוש בשידור ישיר הוא כן יומיומי, בכל ערוצי החדשות, ללא הצדקה.

כתבי הטלוויזיה התאהבו בשידור הישיר. ראשית, הציבור רואה את פניהם שוב ושוב, הם הופכים לכוכבים מפורסמים, זה טוב לאגו וגם לתלוש השכר. שנית, הרבה יותר קל לשדר מלהתרוצץ יום שלם עם צלם ומקליט, שלא תמיד קל להסתדר איתם, לחזור למערכת, לערוך כתבה, ובסוף אפילו לא רואים את פרצופך. ויעידו עורכי מהדורות החדשות בטלוויזיה עד כמה קל יותר לגייס כתב לשידור ישיר או לדווח מהאולפן מאשר למצוא כתב שייצא להכין כתבת שטח.

הייתי עד למקרה קיצוני המדגים את חומרת התופעה, ביום שבו נהרגו 12 חיילי מילואים בקרב במחנה הפליטים בג'נין במבצע "חומת מגן". הכתב הצבאי הופיע במחסום סאלם על הקו הירוק, הוציא את ערכת האיפור האישית, הקדיש זמן רב לאיפור והמתין להיכנס לשידור. באותו זמן ממש התרחשו במקום דרמות שראוי היה לצלמן, הגופות הוצאו מהשטח, הרבנות הצבאית נערכה, כוחות רבים נערכו במקום כדי להיכנס כתגבורת והדחפורים הענקיים הגיעו. אחר-כך התברר שהם היו הסיפור החשוב ביותר, הם שהכריעו את הקרב במחנה הפליטים. מה ראו הצופים בבית? רק קלוז-אפ של הכתב שמרצה באריכות את מה ששמע מדובר צה"ל. הכתב הצבאי שבו מדובר הגיע לטלוויזיה מהרדיו, וכנראה מעולם לא חלם להיות פליני, אלא דווקא מסטרויאני, השחקן יפה התואר ששיחק במרבית סרטיו.

הסבר אחר לתופעה הנפוצה הוא השפעת CNN ורשתות החדשות העולמיות שעלו לאוויר בעקבותיה. ברשתות אלו המיידיות בעלייה לשידור היא החשובה ביותר; גם אם רואים רק את הכתב בשידור חי, התמונות יכולות להמתין. הכי חשובה היא ההצהרה: אנחנו כאן ראשונים! אין ספק שההשפעות הללו של התקשורת העולמית התחרותית חדרו במלוא עוזן לתקשורת האלקטרונית הישראלית.

אין המחשה טובה יותר לירידת קרנה של הכתבה הטלוויזיונית מזו שמספקות תוכניות החדשות בליל שבת. ביומן הוותיק של ערוץ 1 שודרו ארבע או חמש כתבות באורך ממוצע של עשר דקות כל אחת. מתכונת זו נשמרה למעלה מ-40 שנה וזכתה ביוקרה רבה. כשעלה לאוויר ערוץ 2, עלתה גם תוכנית מקבילה – "אולפן שישי", שהורכבה מפורום כתבים (מדיני, צבאי, המזרח התיכון) שמדברים באולפן בתוספת שתיים או שלוש כתבות. יש אומרים כי החלטה זו התקבלה בשל אילוצים כספיים והפקתיים של הערוץ החדש, ולאו דווקא בשל רצון להקטין את מספר הכתבות בתוכנית.

היומן של ערוץ 1 בחר גם הוא לנטוש את המסורת הארוכה והמצליחה ולחקות את ערוץ 2. הוא הכניס הרבה מאוד כתבים ופוליטיקאים לאולפן, כשהמנחה איילה חסון מתמרנת ביניהם. הכתבות הטלוויזיוניות נדחקו לסוף המהדורה.

גם בתוכנית שירדה לאחרונה מלוח השידורים של ערוץ 2, "העולם הלילה", המנחה יעקב אילון ישב באולפן ופנה לארבעה כתבים שנמצאים בבירות שונות בעולם, ואלה הופיעו בריבועים קטנים על המסך. את הדיווח הזה היה ניתן להעביר גם ברדיו, מאחר שהכתבים לא טרחו לצאת, לצלם ולערוך כתבה טלוויזיונית. הכנת כתבה דורשת זמן, כסף ויצירתיות. עלות של שידור ישיר של כתב מהכיכר בלונדון, פריז או סידני היא זניחה. הערך המוסף העיקרי של עיתונאות מהסוג הזה הוא תגבור ה"שואו" באולפנו של יעקב אילון.

אם נשווה את "העולם הלילה" לתוכנית של יעקב אחר, יעקב אחימאיר, שמנחה ועורך בערוץ 1 את "רואים עולם", תוכנית שאין בה שידורים ישירים מחו"ל אלא רק כתבות טלוויזיוניות מעמיקות מהנעשה בעולם, לא קשה להחליט אחרי איזה "יעקב" היה כדאי לעקוב כדי לדעת מה באמת קורה בעולם.

העתיד אינו צופן בשורות טובות. השכלולים בציוד שהופך קטן ונייד והוזלה בעלות השידור הישיר יביאו לכך שנצחונה של מורשת הרדיו על מורשת הקולנוע במדיום הטלוויזיוני יושלם במלואו. בקרוב מאוד תובל השאיפה "לעשות פליני" לקבורה, בשידור חי כמובן, עם קלוז-אפ של הכתב, שידבר וידבר וידבר, עד שייגמרו לו המלים.

מנחם הדר פרש לאחרונה מרשות השידור לאחר שהיה כתב שטח במשך 38 שנה