הרשמה לניוזלטר

חצאי אמיתות או שקרים

רק "הארץ" מקדיש רשימה למלחמת אוקטובר 1973 | יעקב פרנקל מתראיין ל"ידיעות אחרונות" | "מקור ראשון" מתריע מפני נישואי יהודיות למוסלמים

אורן פרסיקו 13.09.2013

מתפללים ברחבת הכותל, 12.9.13 (צילום: דרור גרתי)

למה אתם לא משדרים את האמת?

כפולת האמצע במוסף "יום כיפור" של "ידיעות אחרונות" (עורך: אביב הברון) מוכתרת בביטוי "עמודי האש". מודפסים בה עמודי השער של העיתון מהימים שבין ה-5 ל-24 באוקטובר 1973. משום מה, את מה שראוי להתבייש בו – מבליטים, ולא לשם הכאה על חטא.

"בגליון יום הכיפורים עוד עסקו הכותרות הראשיות ביחסי ישראל עם אוסטריה וזאיר. ידיעה אחת בלבד רמזה על המתיחות בגבולות", נכתב בכותרת המשנה של הכפולה. "במוצאי החג כבר זרמו הדיווחים מהצפון ומהדרום, ובימים הבאים תוארו הדרמות בחזיתות, עד שהושגה עליונות ישראלית והוסכם על הפסקת אש. מחדל? מחיר הדמים? מלחמות גנרלים? כל אלה צפו רק אחר-כך".

אולם לא רק דיווחים על הביקורת והמלחמות מאחורי הקלעים הושארו לימי רגיעה, גם דיווחים עובדתיים פשוטים על תבוסות בשדה הקרב. כל מי שמעיין בכפולת העמודים הזו יכול לראות כיצד ב-7.10.73 דווח בראש שער העיתון כי "כוחותינו בולמים את הטנקים הסוריים". כותרת אחרת קוראת: "מאות עמודי-אש של טנקים ורכב סורי בוער – נראו בלילה בגולן". כן, "עמודי האש" של "ידיעות אחרונות" שאבו את השראתם מ"עמודי-אש" של מאות הטנקים הסוריים.

ב-8.10.73 בישרה הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות": "מצפים להתקפת-הנגד של צה"ל. חיל האוויר פתח הבוקר בתקיפה בגולן ובסיני". למחרת, אחרי כשלונה של מתקפת הנגד, התעקשה הכותרת הראשית: "חיל האוויר תוקף מהבוקר את השריון המצרי וגשרי הסואץ". כותרת לידיעה בטור צד שבשער שואלת "מה צפוי היום?", ומשיבה: "המתקפה תימשך במלוא התנופה". אחרי כמה ימים המציאות הדביקה את הכותרות.

"השנה דובר הרבה על דיווחי השקר של התקשורת הישראלית הממוסדת במהלך המלחמה", כותב נדב איל ב"מוספחג" של "מעריב". "השקרים הללו היו תסמונת של תהליך ההשחתה שעבר על החברה הישראלית באותן השנים. היום סביר להניח שלא יהיה ניתן להסתיר דבר מהציבור. מה שלא ידווח בתקשורת הישראלית ידווח ברשתות הזרות. אם ישראל תעמוד בפני איום חמור, הכל יהיה חשוף מאוד. אבל האם בישראל של 2013 הציבור והתקשורת יהיו בעלי אורך הרוח והאומץ להמשיך לעמוד?

"זה תרגיל מעניין. הרי ב-7 באוקטובר דיווח 'ידיעות אחרונות' בכותרתו הראשית על מאות טנקים סוריים בוערים בגולן. 'הארץ' סיפר שלא רק שהמתקפה נבלמה, אלא צה"ל כבר יצא להתקפת נגד. 'מעריב' היה קצת יותר סולידי: קרבות בלימה כבדים. כמעט כל האמירות הללו היו חצאי אמיתות או שקרים. היום השקרים היו מתגלים במהירות רבה. מטבעה, היום העיתונות סנסציונית בהרבה; האם היתה נמנעת מהשמעת נבואות החורבן שהשמיעו קברניטי המדינה בעת המלחמה?".

בכתבה המתפרסמת בגיליון מיוחד של "ישראל היום" לרגל 40 שנה למלחמה משחזרים כמה מהעיתונאים שדיווחו על המלחמה את רגעי השפל המקצועיים, ומנסים לספק הסברים. במסגרת הכתבה, שאליה התייחס אתמול איתמר ב"ז במדור סקירת העיתונות של אתר זה (הרי לכם פריבילגיה של עיתון ללא מטרת רווח: הפצת מוסף מגזיני שבועי כבר ביום חמישי, ושוב ביום שישי. מה כבר יכול לקרות? איש לא ירצה לקנות את העיתון ביום שישי? גם כך אין אדם אחד שמשלם עבורו), מתראיין גם פרופ' ירמיהו יובל, אז הכתב הצבאי של קול-ישראל, ומספר כיצד נמנע ממנו לדווח על המצב בחזית בזמן אמת.

"בתוך כל הכאוס הזה", סיפר יובל לכתב "ישראל היום" ערן נבון, "יצא לי לשמוע את החדשות של שלוש אחר הצהריים. לא האמנתי למשמע אוזני. 'כוחותינו ממגרים את המצרים'! התפלצתי לגמרי. זה שיגע לי את המוח – איפה הם חיים? חזרנו למחנה טסה. היה שם בונקר ובו טלפון, ותור ענק של חיילים שהמתינו להתקשר הביתה. דחפתי את החיילים, דרשתי זכות קדימה, וצילצלתי רועד למרכז השידורים המשותפים של קול-ישראל וגלי-צה"ל בבית סוקולוב. אמרתי להם בהתרגשות: 'כתבכם דיווח לפני שעה קלה שכוחותינו ממגרים את המצרים. כתבכם זה מכחיש את הידיעה. זה לא קרה עדיין, זה לא קורה עכשיו, זו מלחמה אחרת והקרבות קשים, ויש הפסדים, וכולנו מתפללים שזה יקרה ונתגבר ונתאושש ומאמינים בכך, אבל זה עדיין לא התרחש'".

"זה שודר?", שואל נבון. "מה פתאום", עונה יובל. "בשש בערב דדו עלה לשידור ואמר, 'אנחנו נשבור להם את העצמות'. שוב צילצלתי בחמת זעם. צעקתי, 'למה אתם לא משדרים את האמת? את מה שדיווחתי לכם???'. התשובה שקיבלתי היתה: 'לא מקובל שכתב אחד מכחיש דיווח של כתבים אחרים'. אמרתי להם: 'תלכו לעזאזל', והחלטתי לעשות תרגיל. הכנתי כתבת סנדביץ' שבנויה משני סיפורי תהילה טובים על המלחמה, ובאמצע שזרתי את התמונה האמיתית של המלחמה. מה הם עשו שם ברדיו? שידרו את שני סיפורי הגבורה והוציאו לי את האמצע".

בתשובה לשאלה כיצד הוא מעריך שידווח בימינו אנו על תבוסות בשדה הקרב אומר יובל: "אני מפחד שהרשתות החברתיות וזרימת המידע בכל רגע נתון דווקא יזרעו בציבור פאניקה ובהלה אמיתית. היום הכל פרוץ, וזה עלול להביא למצב קיצוני ובלתי נשלט של עודף מידע – ההפך מהצנזורה שהיתה קיימת אז".

"התקשורת כאן לא אמרה את כל האמת בתחילת המלחמה, וטוב שלא אמרה", כותב חגי סגל במדורו שבמוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". "[...] הנימה המרגיעה בתחילת המלחמה נבעה מערפל קרב טבעי, מאילוצי צנזורה הגיוניים ומרצון פטריוטי לשמור על המורל הלאומי. בעיצומה של מלחמה קשה, מוטב להימנע משידור ידיעות שימסו את לב העם ויעשו שמות ברוח הלחימה של החיילים [...] האם קול-ישראל היה אמור לדווח במוצאי יום כיפור שטנקים סוריים עלולים לגלוש לכינרת? שמצב הימ"חים נורא ואיום? ששר הביטחון מדבר בישיבות מטכ"ל על חורבן הבית השלישי?".

סגל מתייחס בטורו לכתבה של ירון לונדון ששודרה בערוץ 10 והוקדשה אף היא לסיקור הכזב של ימי המלחמה. סגל מציין כי לונדון כלל בכתבתו דיווח שהעביר במוצאי יום הכיפורים כתב קול-ישראל דאז, רוני דניאל. "השריון הסורי ספג כאן היום מכה קשה", דיווח דניאל. "אנחנו ברגיעה מוחלטת ויש לנו בהחלט נשימה ארוכה, כך אמר לפני דקות אחדות קצין בכיר מהאחראים על ניהול הקרב ברמת-הגולן".

"בירור טלפוני שעשיתי השבוע אצל רוני דניאל אימת את השערתי שאופן הצגתו בכתבה של לונדון הוציא דברים מהקשרם. בשום שלב הוא לא קשר קשר להטעות את המאזינים. 'כמו שאף אחד בצבא לא ידע ביום הראשון למלחמה מה בדיוק קורה, גם אנחנו לא ידענו', הסביר לי. הקצין האופטימי הבכיר שאותו ציטט בדיווח הנ"ל היה מפקד האוגדה, רפול. במוצאי יום הכיפורים הם שוחחו קצרות במחנה נפח. קשה לזכור היום מה בדיוק אמר רפול, אבל הוא שידר קור רוח וכנראה העדיף לדבר על האבידות של הסורים במקום על האבידות שלנו. לכן, בנסיבות העניין וערפל הקרב, דניאל עשה מלאכתו נאמנה כאשר דיווח בשם רפול ש'אנחנו ברגיעה מוחלטת ויש לנו בהחלט נשימה ארוכה'. רפול, מה לעשות, היה אדם רגוע גם במצבים קשים".

"האם מותר לשקר במלחמה?", שואלת כותרת לרשימה מאת אמיר אורן ב"הארץ". אורן מצטט, בין היתר, את התשובה שסיפק ב-9 באוקטובר רמטכ"ל המלחמה דוד אלעזר כשדיבר בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אחרי שבמסיבת עיתונאים הצהיר "נשבור להם את העצמות":

"אני חושב שבמלחמה אי-אפשר לומר את האמת", הבהיר אלעזר. "יש בארץ המון ערבים שכל היום מסיתים אותם ברדיו לפתוח במרי. אני רוצה שתהיה להם הרגשה שפה הכל ביד ויהיה בסדר. נדפוק את הערבים, ואתם אל תעזו להרים ראש. לא יכולתי לתת בטלוויזיה פרשנות מתוחכמת, כדי שחוסיין לא יתרשם מהפסימיות ויקפוץ על העגלה. אני מדבר אל החייל ברמת-הגולן, שישמע שבתעלה טוב ויגיד, גם אצלי יהיה טוב".

הקרב הוכרע

כצפוי, עיתוני הבוקר מקדישים עמודים רבים למלחמת יום-כיפור, שהשנה מלאו לה 40. ידיעות, מאמרים ושפע של כתבות עוסקים במלחמה ובהשלכותיה. "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מקדישים מוסף שלם למלחמה. "הארץ", שביטל לפני כשנה את המוסף הפוליטי השבועי שלו, משבץ התייחסויות למלחמה בקונטרס החדשות ובמוסף המגזיני הקבוע.

מבין שלושת מוספי הזיכרון למלחמה בולט זה של "ישראל היום", ולו בשל נפחו. בעוד ש"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מקדישים את המוסף הפוליטי השבועי למלחמת יום-כיפור, "ישראל היום" המיר את מוסף המגזין השבועי, "שישבת", במוסף מיוחד לציון 40 שנה למלחמה (עורך: ברוך רון). המוסף מחזיק 128 עמודים הכוללים 19 כתבות(!) ו-18 טורים אישיים. נוסף על כך, כל המוסף הפוליטי הקבוע, "ישראל השבוע" (עורך: גונן גינת), מוקדש אף הוא למאמרים וכתבות על המלחמה.

את מוסף הזיכרון המרכזי של "ישראל היום" פותח עורך העיתון עמוס רגב בטור התופס את כל הכפולה הפותחת. רגב, שלחם לפני 40 שנה בחזית הצפונית, נזכר במתקפה שספג הגדוד שלו ובמסקנה שגזר כתוצאה מסכנת המוות שחווה – להביא ילד לעולם. גם בעלי תפקידים אחרים ב"ישראל היום" משחזרים את ימי המלחמה שלהם. דן מרגלית קיבץ שבבי זכרונות דלי משמעות לטור שאפשר היה לוותר על פרסומו. מרדכי גילת מתאר כיצד הלחימה הנביטה בו הומניזם אוניברסלי מצד אחד וכעס על משתמטים מהצד האחר. גדעון אלון כותב כיצד במהלך המלחמה החל להאמין בהשגחה אלוהית.

בין הכתבות הרבות במוסף נמצאת גם כתבה שהכינה נעמה לנסקי על גורלו של מפקד מוצב החרמון בעת המלחמה. "מפקד מוצב החרמון גדי זידובר הואשם שנטש את החיילים וניצל, האביס עצמו עד שמת בגיל 29", נכתב שלשום בשער "ישראל היום", כחלק מקידום מוסף הזיכרון המיוחד. אתמול, בכפולה הפותחת של העיתון, תחת הכותרת "התנצלות", נכתב: "בהפניה אתמול לכתבה העוסקת במפקד מוצב החרמון גדי זידובר ז"ל הופיע ניסוח אשר אינו משקף את רוח הכתבה. אנו מתנצלים בפני משפחתו של זידובר על עוגמת הנפש, אם זו נגרמה".

אולם במוסף עצמו ממוסגרת הכתבה באופן דומה להפניה שהובילה להתנצלות. "האיש שאכל את עצמו עד מוות", לשון הכותרת. בכותרת המשנה שלה נכתב: "שנים רדפה את גדי זידובר, מפקד מוצב החרמון, ההאשמה על שבמקום להילחם בסורים, למות או ליפול בשבי – בחר לקחת איתו קבוצת חיילים ולסגת. הייסורים רדפוהו. הוא הלך והשמין עד שמת מהתקף לב בגיל 29. אלמנתו, דינה: 'אמרתי לו שאינו צריך לקחת על עצמו את האחריות'". בכתבה עצמה מוזכרת ההאשמה כי נטש. על ההאבסה העצמית לא נכתב הרבה. מי שמעוניין ללמוד על פרק זה בחייו של זידובר יוכל למצוא הבוקר את מבוקשו בכתבה מאת איתן הבר, המתפרסמת במוסף "יום כיפור" של "ידיעות אחרונות".

"הישראלים הם שהשתנו", כותב נחום ברנע בפתח אותו מוסף של "ידיעות אחרונות". "המפגש בין חיילי המילואים שחזרו הביתה בסתיו 1973 ליקיריהם שעשו את המלחמה בעורף היה דרמטי. החיילים היו מלאי זעם; העורף, שבור לב. זאת היתה תחילתה של התמודדות שמלווה את החברה הישראלית מאז, ממלחמה למלחמה. היו עליות, היו מורדות, אבל הקרב הוכרע: הבכי ניצח את הזעם [...] ים הדמעות גדול. אם לא נזהרים, אפשר לטבוע בו. הבעיה הזאת לא נוגעת רק ליחס למלחמות, אלא לסדרה של סוגיות אחרות שממלאות את סדר יומנו".

בהמשך המוסף משוחחת נחמה דואק עם ח"כ עמר בר-לב, בנו של רב-אלוף חיים בר-לב, ומצטטת מיומן המלחמה שאביו ניהל ואחר-כך שמר בכספת חדר העבודה שלו. "הוא היה המנצח הגדול של המלחמה", אומר הבן על האב, "ולא כפי שאריאל שרון ניסה כל השנים להציג – שהוא המנצח והוא שהכריע את הקרבות בדרום". לכתבה נלווה טור תגובה מאת גלעד שרון, בנו של אריאל ותורם קבוע למדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "מעניינת השאלה מדוע מפקד החזית, במקום לפקד על המערכה, עסק באופן אובססיבי בפנקסנות?", כותב שרון הבן. "[...] בר-לב כנראה ידע מדוע מוטב לו להשאיר את החומר בכספת [...] סוף דבר, הצליחה שאותה יזם, דחף וביצע שרון הביאה לניצחון על המצרים".

מלחמת אוקטובר

עשרות רבות של מאמרים וכתבות מוקדשים בעיתוני הבוקר למלחמת יום-כיפור. רק רשימה אחת מוקדשת למלחמת אוקטובר 1973. צבי בראל כותב ב"הארץ" על האופן שבו מציינים במצרים את 40 השנים שחלפו מאז המלחמה. "מה עלינו לעשות בשנה הקרובה שבה נציין את יום השנה ה-40 למלחמת אוקטובר?", שאל לפני שנה הסופר והפובליציסט המצרי יוסוף אל-קעיד, כותב בראל. תשובתו של אל-קעיד: לטפח את זכרון המלחמה, ובמקביל לאסוף ולתרגם סיפורים וספרים שפורסמו בישראל כדי להבין מה עבר על החברה הישראלית בעקבות המלחמה.

המלצה אחרונה זו ראויה לאימוץ גם בישראל, בהיפוך תפקידים. בראל תורם את תרומתו הצנועה. "פנורמת מלחמת אוקטובר היא המוזיאון הפעיל שבו מוצגים דגמים נעים של מהלכי המלחמה ושאליו באים מדי שנה אלפי תלמידים מצרים כדי לחזות בתצוגה", הוא כותב. "לעומת ישראל, שבה אין למצוא רחוב על שמה של מלחמת יום-כיפור, 'אוקטובר' המצרי כבר מזמן אינו שמו של חודש. אוקטובר הוא גשר, בית-ספר, שכונה, שבועון, מועדון ספורט, מסעדה שנושאים על גבם את הזיכרון המעצב הזה. אוקטובר הוא סמל לגדולתו של הצבא המצרי, שהפך למופת להשוואה לכל אירוע קולוסלי אחר בתולדות המדינה".

חברות

כיוון שמוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לא הומר למוסף זיכרון לרגל 40 שנה למלחמה, ניתן למצוא בו הבוקר כתבות בידוריות רגילות, כגון ראיון עם השחקן עופר שכטר, המוזיקאי מיכה שטרית והספורטאית יוליה גלושקו.

מיזם החג המרכזי של המוסף שוזר את בעלי הטור הקבועים שלו לכדי שרשרת אנושית אחת חיה. כל בעל טור מראיין את זה שכותב אחריו במוסף. שלמה ארצי את רענן שקד את חנוך דאום את קרן פלס את דניאלה לונדון-דקל את דנה ספקטור את שלמה ארצי.

הפרק העגום ביותר הוא זה שבמסגרתו נאלצת לונדון-דקל להשיב על שאלותיה של פלס. "אפשר להיות חברה שלך?", שואלת פלס, ולונדון-דקל משיבה: "כן, בטח, בשמחה. את נראית לי שווה ביותר. אבל בתנאי שהחברות שלנו לא כוללת את הצורך לקיים קשר. זה סתם מסבך את החיים, גוזל זמן עבודה יקר ומסכסך אותי עם מעט החברות הענתיקות שלי. מכריזים וזהו: חברות".

אני, פרופ' יעקב פרנקל

"אני מהבודדים שמאמינים לסיפור של החליפון, תיק החליפות, של פרופ' יעקב פרנקל מהונג-קונג", כותבת ברוריה אבידן-בריר במגזין "את" שמצורף הבוקר למנויי "מעריב". "מי שמכיר את הפרופסור מעיד שכל חייו הוא עסוק וטרוד, ומצפה שאחרים יבצעו במקומו את משימותיו האישיות. בדרכו חזרה מפגישות של קרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון, פרנקל לא השתלט על האריזות, וחבריו התנדבו לארוז את מזוודותיו למענו. אם הקולגה האלמונית לא היתה שוכחת לשלם עבור החליפון, פרנקל היה היום נגיד בנק ישראל. האם ביום הכיפורים פרנקל יבקש מאלוהים קמצוץ ענווה וישכיל להיפרד מההיבריס?".

תשובה לשאלתה של אבידן-בריר ניתן למצוא בראיון שהעניק פרנקל לסבר פלוצקר ומתפרסם במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". הראיון מקבל בשער המוסף את הכותרת "חשבון נפש", ועוד נכתב בשער כי פרנקל "מבקש סליחה ודורש צדק". במהלך הראיון פרנקל מודה כי ביצע "טעות טיפשית" שהסתבכה כתוצאה מ"צירוף מקרים מחורבן", אולם את המלה "סליחה" הוא לא אומר אפילו פעם אחת.

ובאשר לענווה – נגיד בנק ישראל לשעבר מוגדר על-ידי פלוצקר "הגיבור הטרגי של הכלכלה הישראלית בתשע"ג". מהראיון עולה כי פרנקל רואה בעצמו קודם כל קורבן, גם של טעויות שביצע בעבר וגם של אחרים, שעשו בו "סיכול ממוקד ואפילו מתוזמר". את פרשת אי-מינויו לנגידות הוא מגדיר "פצע שותת דם". את החיטוט בפצע כעת הוא מסביר ברצונו להזים אחת ולתמיד את ההאשמות נגדו. "בשום פנים ואופן איני מוכן לעבור לסדר יום על ההאשמה הנוראה וחסרת השחר שאני, פרופ' יעקב פרנקל, איני אדם ישר כסרגל".

"למה לא אמרת את האמת לעיתונאים של 'ידיעות אחרונות', שעלו על הסיפור בנובמבר 2006?", שואל פלוצקר. "במבט לאחור גם זו היתה טעות. באותה עת הייתי נבוך מאוד מהמצב הלא רגיל שאליו נקלעתי והמצאתי סיפור על בלבול בתור לאח"מים".

"יעקב פרנקל מצליח באותה כותרת משנה גם להודות ששיקר לעיתונאים וגם להזדעק נגד מי שמאשים אותו שאיננו ישר כסרגל", צייץ הבוקר עמית סגל. "סבא שלי קרא לזה: ישר כמחוגה".

אין כללים

כתבת השער במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מוקדשת לנשים יהודיות שהתאהבו בגברים מוסלמים, עברו לגור עימם, סבלו מהתעללות או געגועים וחולצו מהשבי המוסלמי על-ידי ארגון יד-לאחים ויהודים אחרים. ריקי רט מראיינת את בני הזוג אורה והראל חצרוני, המחלצים נשים יהודיות שהתחתנו עם גברים מוסלמים ומסייעים להן לשוב ולחיות בחברה יהודית.

"אני רוצה לצעוק היום לכל נערה, לכל אשה: אל תתפתו לרגע", אומרת אחת השבויות שנחלצו ומתראיינת במסגרת הכתבה. "שום מחווה, מתנה או תשומת לב לא שווה את כל מה שאני עברתי".

"התופעה של פיתוי בנות מתרחשת בכל מקום", מזהירה חצרוני. "בקניונים, במרכולים, ביישובים ובערים. אסור להיות שאננים ולהגיד, 'לי זה לא יקרה'. זו תופעה שחוצה מגזרים ועדות. הסטטיסטיקה מראה שאחוז גבוה מתוך הבנות שהולכות עם מוסלמים הן דתיות-לאומיות וחרדיות, אבל כאלה שהזהות היהודית שלהן לא מגובשת דיה. טיפלנו כבר בבנות מבתים סופר-דתיים ומבתים של אליטה חילונית. אין כללים, פשוט אין".

לטענת חצרוני, "מוסלמי שהשיג בחורה יהודייה מרוויח שלוש פעמים". פעם אחת, משום שהשיג את הבחורה שבה חשק; פעם שנייה, משום שאשה מוסלמית לא היתה מסכימה לקיים עימו יחסי מין לפני הנישואים. פעם שלישית, משום שהשיג יהודייה דווקא. "בעיני המוסלמים", מסבירה חצרוני, "אשה זה הכוח של העם. אם הם מצליחים להעביר יהודייה לצד 'שלהם', וגם משפילים אותה, הם למעשה משפילים את כל העם היהודי. ברגע שאני שולט וקובע – ניצחתי אותם. זו ממש מלחמה. אצל המוסלמים יש ערך דתי בנישואים עם לא-מוסלמיות והבאת ילדים איתן, כדי להרבות מוסלמים בעולם".

התרעות ליום הכיפורים

"הפלסטינים מאיימים בהפגנות אלימות ביום כיפור", מדווחים אסף גבור ואחיקם משה דוד ב"מעריב". לפי דיווחם, פלסטינים מתכננים למחות על "כיבוש הר-הבית על-ידי מתנחלים". בשולי הדיווח מוזכר כי אתמול לפנות בוקר נוצר עימות בשכם בעת כניסת 1,400 מתפללים ל"קבר יוסף". פלסטיני שירה לעבר חיילים נפצע ונלכד. עוד שבעה נפצעו.

ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרצרה מאת אפרת פורשר תחת הכותרת "עקב התרעות: כניסת מתפללים להר-הבית תוגבל היום לגברים מעל גיל 45".

בשער "מקור ראשון" מדווח אריק בנדר כי השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ' הבטיח אתמול לח"כ משה פייגלין כי "המשטרה תמנע מעתה קיום משחקי כדורגל ברחבת הר-הבית". לפי הדיווח, לאחרונה היו כמה מקרים שבהם מבקרים יהודים בהר-הבית הבחינו בנערים ערבים משחקים במקום כדורגל. "המבקרים החרימו את הכדור ונתנו אותו לשוטר שנכח במקום והיה צמוד אליהם במהלך ביקורם, אלא שזה החזיר את הכדור לנערים ואיפשר להם להמשיך לשחק בניגוד לחוק המקומות הקדושים ולפסיקה מפורשת של בג"ץ בעניין".

יהודה גליק, יו"ר הקרן למורשת הר-הבית, מצוטט בידיעה כאומר: "אנחנו שמחים שפעילותנו נושאת פרי וכי משטרת ישראל הודיעה שהיא תכבד את החלטת בג"ץ ובעיקר תכבד את הר הבית ואת הזכויות הבסיסיות של היהודים במקום".

בראש עמ' 10 של "מעריב" מדווח עמיחי אתאלי על "תופעה": מאות יהודים עולים מדי יום להר-הבית ו"גונבים" תפילה, חרף איסור המשטרה. "המבקרים משתמשים בתחבולות שונות כדי להתפלל", מוסבר. לפי אתאלי, פעמים רבות התפילה נישאת במסווה של הסבר ארכיאולוגי. "אין הדרכה שבה אני לא משחיל לפחות תפילה אחת", מתגאה יהודה גליק, אותו יהודה גליק הקורא בידיעה של בנדר לכבד את החלטת בג"ץ.