לעיתונות הצהובה – הכתובה והמשודרת – יש טקסים משלה. גרוע מכולם הוא טקס הדרישה מעבריין או פושע "להביע חרטה" ו"לבקש סליחה". כל צרכן תקשורת מכיר את הזובור שעובר חשוד בפשע המובל להארכת מעצר או אשם שנגזר דינו. כל צופה טלוויזיה מכיר את להקת הצלמים וחבורת כתבי הפלילים המלוות את העציר או האסיר ממכונית האסירים אל אולם המשפט ובחזרה לתאו, תוך כדי הטחה לעבר פניו החתומות את השאלה הנוקבת: "אתה מתחרט?".
השיח הזה אינו מוגבל אך ורק לסצינת כתבי הפלילים. כמעט לא ייתכן שיח רדיופוני או טלוויזיוני עם עבריין מורשע שלא יתחיל או יסתיים בשאלה הקשה: "ביקשת סליחה?". לא שמישהו מתוחבי המיקרופונים מצפה באמת לבקשת סליחה. השאלה היא החשובה – ולא התשובה. הדרישה לסליחה היא החשובה – ולא הסליחה עצמה.
וכשהאסיר שבו מדובר הוא נשיא המדינה לשעבר, המרצה את שבע השנים שנגזרו עליו בגין עבירות אונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית – חשוב במיוחד לעסוק במשמעות המושג חרטה ובשאלה מהי הסליחה הנגזרת ממנו.
הבעת חרטה במובנה המשפטי יכולה להילקח בחשבון בעת מתן גזר הדין, אם השופט משתכנע שהיא כנה ושלמה. הבעת חרטה, כך מתברר, היא גם מדד לקבלת הטבות בכלא. חרטה, במובנה המוסרי, היא מושג שונה בעליל.
חרטה היא תהליך פנימי שבו אדם מכיר במעשיו ובאחריותו למעשיו. חרטה היא הכרה של אדם בעובדה שבמעשיו פגע באחר, באחרים. מן ההכרה בכך נובע הצורך הפנימי בתיקון. תיקון לשמו, שלא על מנת לזכות בהטבות. וכיוון שאת הנעשה אין להשיב, הבעת חרטה היא הביטוי העמוק ביותר להכרה של אדם בעוול ובכאב שגרמו מעשיו לאחרים, ובסיס לבקשת סליחה ומחילה מאלה שפגע בהם.
העיתונות לא המציאה את הסחר במטבעות הסליחה והחרטה, ואף לא השב"ס. חרטה דתית עשויה לזכות במחילה מעוון ולטהר את החוטא מחטאו. הסליחות של יום הכיפורים מכפרות על חטאים שבין אדם לאלוהיו, אבל על חטאים שבין אדם לחברו רק האדם עצמו יכול לכפר. הנצרות הקתולית שיכללה את תעשיית החרטה כך שכומר הווידוי מטיל על החוטא עונשים סמליים בשם האל, מעין נקודות זיכוי למחילת עוונות. רוצה מחילה? חייג חרטה.
בשיח החברתי שלנו, ובעקבותיו בשיח התקשורתי, היוצרות התהפכו. חרטה דורשים וסליחה תובעים מן האחר. אחד הביטויים השגורים בכל סכסוך ועימות הוא "תבקש סליחה!".
"אסיר בחופשה", שער "ידיעות אחרונות", 10.9.13
השבוע זיכתה הפניה בשער "ידיעות אחרונות" (10.9.13) את משה קצב בכותרת (ובתואר) "אסיר בחופשה". אכן כך, גם כמצב בפועל וגם כסטטוס אזרחי. בטקסט ההפניה צוין כי קצב "יצא אתמול לחופשה של יממה מהכלא, אף שלא הביע חרטה. הוא התקבל ליד ביתו בסוכריות ובחיבוקים".
משה קצב התעקש במהלך משפטו – ומתעקש היום – שהוא חף מפשע. גם אם תודעתו כוזבת, זכותו להחזיק בעמדה זו לא רק במהלך המשפט, אלא גם לאחריו. צודק אחיו ליאור, המדברר אותו, כשהוא אומר ל"ידיעות אחרונות": "הוא לא יכול לבקש סליחה על משהו שלא עשה".
"ידיעות", מצדו, מגיב בכפולת עמודים שכותרתה "חופשה בלי חרטה". כותרת טבלואידית שאפשר לפרשה כמחאה על חריגה מנוהלי החופשה בשירות בתי-הסוהר, אבל אפשר גם לקוראה כפשוטה: קצב מתוגמל - אך אינו מתחרט.
נוהלי "חופשה תמורת חרטה" הם עניין משפטי-ארגוני שהתקשורת יכולה לנהל על אודותיו דיון. ואכן, בכתבה מופיע הסבר כי קצב עבר בכלא "קבוצת טיפול" בעברייני מין (שאפשר, מערכתית לפחות, לראות בה מעין הכרה שלו בנסיבות הרשעתו, גם אם לא חרטה על מעשיו), ועל כן בקשתו נענתה בחיוב.
עם זאת, מוזר הדבר כי חופשות ו"מחוות" ניתנות רק בתמורה "ללקיחת אחריות של אסיר על מעשיו". ניתן להבין את קיומה של משוואה כזאת בעת קביעת העונש, אבל מערכת אדמיניסטרטיבית כמערכת הענישה אינה יכולה לדרוש מאסיר שיחדל מלדבוק בתפיסתו כי הפסיקה הסופית נגדו שגויה מיסודה ולמנוע ממנו להמשיך לראות בעצמו חף מפשע.
נשיא המדינה לשעבר משה קצב מגיע לביתו בקריית-מלאכי לאחר שיצא לחופשה ראשונה מכלא מעשיהו, שם הוא אסור אחרי שהורשע בעבירות מין, 9.10.13 (צילום: פלאש 90)
משפטו של קצב הסתיים לפני כמעט שנתיים. הוא נשפט, הורשע במחוזי והפסיקה אושרה בבית-המשפט העליון, וכבר ריצה רבע מתקופת מאסרו. דבר אינו מונע ממנו להציג את השתלשלות העניינים שהביאה למאסרו כראות עיניו – והוא בוחר להמשיך גם בבית-הסוהר בקו שהוביל במשפטו, קו של הכחשה גורפת.
יש טעם לביקורת נגד קצב על שניצל באופן בזוי את מעמדו כאזרח מס' 1, אך אין כל דרך לחלץ ממנו בקשת סליחה אם אינו רוצה בכך. קצב משלם על סרבנותו מחיר ציבורי כבד ומחיר תקשורתי כבד עוד יותר. בחברה שבה כל מצליחן ממליץ לכל אחד ממעריציו להיות נאמן לאמת הפנימית שלו, קצב, למרבה האבסורד, אכן עושה זאת, בלי חשבון.
אילו קצב היה מקבל את הכרעת הדין ומבקש סליחה אישית ופומבית מן הנפגעות, פרשנים היו טוענים שהכל בעצת עורכי-דינו הממולחים, ומטיחים בו שהוא ציניקן המוכן לעשות הכל כדי שעונשו יופחת. אילו קצב היה מכיר בחומרת מעשיו ומקדיש את שארית ימיו למאבק נגד התופעות שבהן הורשע, עבירות מין תוך ניצול מרות, אפשר היה לראות בכך הבעת חרטה במובן הציבורי, וייתכן שהרבה היה נמחל לו. אולי היה אף נותר בעקבות פועלו שובל חיובי שיבהיר מעט את דמותו הציבורית שכה השחיר.
אין לשכוח כי אנשי התקשורת רואים בו מי ששרף את כל הגשרים בינו לבינם, ולכן אינם נוצרים אש. לא שהתקשורת שומרת מרחק מעבריינים מורשעים. להפך, אם רק היה מגלה - ולו סימני ניסיון - להתקבל מחדש בציבור, תעשיית התקשורת היה ממהרת לגלוש אתו על הגל. העיתון של המדינה היה מפעיל את כל השפעתו כדי לקבל ממנו ראיון בלעדי לחג (עם כותרת שיש בה וידוי, חרטה, סליחה ופתיחת דף חדש). הוצאות הספרים היו מחזרות אחר זכרונותיו ותוכניות האירוח ושעשועוני הטלוויזיה היו הופכים אותו ואת פרשנותו לענייני פלילים למצרך מבוקש. הרי נשיא שמעד וביקש סליחה שווה בשוקי הערך העיתונאי אפילו יותר מן האופנובנק. אבל קצב החליט להתבצר בהכחשותיו ולהסתגר בביתו בין ידידיו. שם, כפי ש"ידיעות" דיווח, הוא התקבל בפרחים, סוכריות וחיבוקים. למה לא? אין לאסיר בחופשה זכות לקבל חיבוק?
לכל אחד מאיתנו, העיתונאים, יש בכיסו רשימה של עניינים הראויים לחשבון נפש, ביום כיפור ובכל יום אחר. לכל אחד מאיתנו יש סיבות טובות להביע חרטה ולבקש סליחה, אם בכלל עיתונאי מסוגל להתייחד עם עצמו. הרי עיתונאים הם ציבור יהיר שמיטיב לבחון את האחר מאשר לערוך בחינה עצמית. כדי להגיע לשלב הבעת חרטה ובקשת סליחה אמיתית, מומלץ לעשות זאת בשלבים. הראשון בהם יהיה להפסיק לדרוש מאחרים להביע חרטה.