במפגש חברים שנערך לפני כמה שבועות טען חבר שלי במפגיע שלא צפה בתוכניתו של אמנון לוי בערוץ 10, "השד העדתי". שני חברים אחרים הגיבו ואמרו שגם הם לא צפו. שלושה אחרים דווקא צפו בתוכנית וגם היה להם מה להגיד עליה. אולם גם שלושת החברים שלא צפו בתוכנית ידעו על מה מדובר ואף ידעו להדגים מתוך אחד הפרקים בתוכנית מדוע לא צפו בה. כיצד הם ידעו? כי הם קראו עליה בעיתון או שמעו עליה ממי שדווקא כן צפו בה. גם מי שקורא באופן קבוע את עיתון "הארץ" לא יכול היה להימלט ממאמרים כמעט יומיומיים שעסקו בסדרה, בתגובות עליה או בהתייחסויות שונות לקיומה או אי-קיומה של אפליה עדתית בישראל. נתקלתי גם בהמוני התייחסויות ברשת לסדרה או לנושא החברתי שהיא העלתה לדיון.

נדמה לי שלא היה בתקופה האחרונה נושא אחר שעלה לסדר היום הציבורי וגם נשאר בו תקופה מרשימה, למרות נושאים נכבדים אחרים שעומדים ברומו של עולם, ושהיוזמה לכניסתו לסדר היום העיתונאי והציבורי היתה כולה של עיתונאי אחד או כלי תקשורת אחד, ולא מנימוקים חדשותיים אקטואליים. יותר מכך, מפתיע מאוד ש"השד העדתי" (לטעמי נכון יותר לדבר על "הפער העדתי"), שהוא נושא נדוש ולעוס שמעסיק את החברה הישראלית כבר עשורים, עדיין יכול לרתק כל-כך, על אף שהטיפול העיתונאי שהעניק לו לוי לא חידש הרבה מבחינה עובדתית ולא היה סנסציוני בצורה קיצונית.

נראה שיש בו, בנושא הזה, משום חיטוט בפצע פתוח, שכל עיסוק נוסף בו אמנם עדיין כואב, אבל יש בו גם משום ריפוי. ייתכן גם שדרך הצגתו הייחודית של הנושא על-ידי לוי – מקבץ נתונים סטטיסטיים המעידים על קיומו של הפער העדתי בפלחי חיים רבים בישראל, יחד עם סיפורים ומפגשים אישיים עם אנשים שהנושא מבעבע בהם גם היום (כולל לוי ובני משפחתו) – תרמה לעיסוק המרובה בסדרה ובעקבותיה גם בנושא עצמו.

אולם כחוקר תקשורת ועיתונות, נדהמתי שוב מכוחה המופגן ומהשפעתה של העיתונות. העיסוק הציבורי בסדרה של לוי ובנושא שהיא העלתה מן האוב מפגין עד כמה חשובה העיתונות ועד כמה עיתונות טובה תורמת לאופי הדמוקרטי והחופשי של החברה. לצד תוכניות הריאליטי למיניהן ולצד הסיקור היומיומי של האירועים השוטפים, עיתונות טובה נבחנת גם בהעלאתם של נושאים לסדר היום הציבורי (זאת, גם אם יש ביקורת מוצדקת על דרך העלאת הנושא הספציפי והצגתו).

גם אם אין לדיון התקשורתי בנושאים אלה השפעה מיידית, אני מאמין שיש לו השפעה מתמשכת. העיסוק הנרחב בפער העדתי בעקבות שידור התוכנית יעשה את שלו, בניגוד גמור לדעה הרווחת, לפחות בקרב האליטות הישראליות, ולפיה העיסוק בנושא נדם משום שהוא איבד את הרלבנטיות שלו. אני מאמין שהנושא ייטמע, שוב, בתודעתם של ישראלים רבים, ואף יעשה דרכו איכשהו ומתישהו אל החלטותיהם של קובעי מדיניות ואל שיקוליהם של ממליכי המלכים למיניהם.

ועוד נקודה – הסדרה של לוי שודרה בערוץ 10, ערוץ מסחרי מועט רייטינג. זה אינו מובן מאליו שערוץ מסוג זה בוחר לטפל בנושא טעון, שאפשר היה לצפות שלא יקפיץ את הנתונים בטבלאות הצפייה. טוב שערוץ מסחרי נותן מקום גם לסדרה מסוג זה ולנושא כזה. אולם, האם לא היה ראוי שיהיה בישראל גם ערוץ ציבורי חזק ומשפיע, שזהו בדיוק תפקידו? האם לא נכון היה שערוץ ציבורי זה יראה בהעלאתם ובדיקתם מחדש של נושאים חברתיים – כמו הפער העדתי – את לחם חוקו? האם לא צודק היה שכספי האגרה וכספי המדינה המועברים לערוץ זה יממנו טיפול עיתונאי בדיוק כזה?

נדמה לי שהתשובה ברורה. זהו אחד מיעדיו של ערוץ ציבורי, ולכן חשוב שהמחשבה החדשה של שר התקשורת ושל שר האוצר באשר לגורלה של רשות השידור תכלול גם כיוון זה. כלומר, שהערוץ הציבורי החדש, שיקום – כך אני מקווה – על חורבותיו של ערוץ 1 הלא-רלבנטי, יהיה היזם והדוחף של טיפול בסוגיות חברתיות וציבוריות, שהעלאתן בערוצים המסחריים היא נדירה ביותר. בשביל זה כדאי יהיה לשלם את האגרה.