קשה להאמין שמישהו הופתע מהידיעה על כך שנוחי דנקנר מכר את "מעריב" לאיש העסקים שלמה בן-צבי תמורת 85 מיליון שקל. מצד שני, קשה להאמין שמישהו לא הוכה בתדהמה. הטייקון שנכנס בסערה לפני קצת יותר משנה לעסקי העיתונות, תוך שהוא מכריז הכרזות גדולות באשר לחשיבות השיח הציבורי, הדמוקרטיה, התחרותיות והתרבות בישראל, שנשבע כי יקפיד "שהעיתון לא ישרת מטרות פוליטיות, או כלכליות, או עסקיות של אף אחד", נפטר מ"מעריב" בתקיעת כף. העיקר שמישהו ייקח ממנו את העול הזה.
יש לקוות שהמהלך הירוד של דנקנר, שמצביע על כך שהוא מעולם לא הבין שעיתון אינו עסק ככל עסק, יכתים אותו בכתם בל יימחה, על אף שאני מסופק אם זה יקרה. כעת, עם כל הזעם המוצדק המופנה אל דנקנר, מוטב להסתכל קדימה – בהנחה שהעסקה אכן תושלם, ודבר זה אינו בטוח כלל ועיקר וכבר חזינו בהצהרות על עסקאות כאלו, גם ב"מעריב", שנגמרו בלא כלום.
במהדורות הטלוויזיה של יום שישי דיברו הפרשנים בערוץ 2 ובערוץ 1 על "חצי הכוס המלא" ועל "חצי הכוס הריק". חצי הכוס המלא, ציין בסיפוק ארי שביט בערוץ 1, הוא שכמה מאות משרות ב"מעריב" יינצלו, העיתון ימשיך לצאת לאור, ולכן הפלורליזם התקשורתי ייצא נשכר. ועל זה נאמר, שבחתונה שלך יגישו חצי כוס מלא שכזה.
שתי ההנחות של שביט, ושל פרשנים אחרים, אינן מבוססות. ההנחה הראשונה היא תוצר של הפרטים שנמסרו לאחר שדנקנר ובן-צבי לחצו ידיים, ולפיהם בן-צבי יציע לכ-300 עד 400 עובדים להיקלט בעיתון החדש. אם נניח לרגע בצד את העובדה שמחשבון פשוט עולה שבין כ-1,600 ל-1,700 עובדים עומדים לאבד בחודש הקרוב את מקום עבודתם תוך שהם נפלטים אל כלכלה בדרכה למיתון עמוק, צריך לזכור שגם הטענה שלפיה בן-צבי יקלוט 300–400 עובדים היא הנחה מפוקפקת.
האם במסגרת המשא-ומתן בין הצדדים עבר בן-צבי על רשימת העובדים, סימן את אלו שבהם הוא מעוניין והגיע למספר שנמסר בהודעה? האם הוא באמת יודע את מי ישאיר ואת מי לא? מהיכן הגיע הנתון הזה? ואם בסוף ייקלטו רק 270 עובדים, רק 210, רק 160 עובדים, האם מישהו יבוא בטענות לבן-צבי? האם שביט או אחרים, המדברים בסיפוק על המשרות שניצלו, בכלל קולטים את המשמעויות של המספרים העצומים האלו שנזרקים לחלל האוויר, את גל ההדף שיכלול אלפי אנשים שירגישו אותו על בשרם?
נוחי דנקנר, יולי 2006 (צילום: משה שי)
ההנחה השנייה של שביט, שלפיה "מעריב" ימשיך לפעול, עולה על הראשונה בחוסר אחריותה. מהפרטים הידועים בשלב זה כלל לא ברור שבן-צבי ירצה להפעיל את "מעריב" כעיתון נפרד. ב"דה-מרקר" נטען כי "ככל הנראה, בכוונת בן-צבי למזג גם כיום את הפעילות של 'מקור ראשון' עם עיתון 'מעריב'".
קשה להאשים את בן-צבי. המותג שנקרא "מעריב" הוא מותג מת כי הוא מותג ריק. במשך שנים נאבק "מעריב" למצוא לעצמו זהות עצמאית, ופעם אחר פעם כשל. זה לא תמיד היה ככה. בראשית שנות ה-60, על כל גיליון אחד של "ידיעות אחרונות" הודפסו שלושה של "מעריב", אך במהלך שנות ה-70 וה-80 החל "מעריב" להידרדר. בתגובה ניסה להפוך לדמוי "ידיעות אחרונות", אך ניסיון זה כשל.
בראשית תקופתו הקצרה של דנקנר כבעלים, "מעריב" ניסה להפוך לדמוי "הארץ": הוא חטף עיתונאים (שכמה מהם, כיאה למומרים אמיתיים, הפכו למטיפים הגדולים ביותר נגד "הארץ"), השיק מוספי מצח-גבוה וביצע מהלכים אחרים שנועדו למתג את "מעריב" כחלופה הטבלואידית של "הארץ". גם מהלך זה נכשל כישלון חרוץ.
אסופת המו"לים ההזויים שצעדו בסך (השניים האחרונים נמלטו כעבור זמן קצר), אסופת העורכים הראשיים שהוחלפו במהירות מסחררת (חמישה עורכים ראשיים הוחלפו בחמש השנים האחרונות), השינויים הבלתי פוסקים בניסיון למצוא ל"מעריב" זהות פוליטית (מרכז, שמאל ואז ימין), המאבק הפנים-תקשורתי ההזוי שהתנהל גם בשבוע שעבר מעל גבי עמודו הראשי, ההזנחה של אתר nrg, הזרוע המקוונת של העיתון (שתחלופת העורכים בו הפכה לפארסה של ממש), ופעולות אחרות שקצרה היריעה מלהזכיר את כולן, השמידו לא רק סכום בלתי נתפס של מאות מיליוני שקלים בשנה, כמעט כל שנה, אלא גם את מה שנשאר מהמותג "מעריב". איזו סיבה שיווקית, תקשורתית או כלכלית אפשר למצוא כדי לשמור עליו?
משום כך, בין אם בן-צבי יחליט למזג את "מעריב" אל תוך "מקור ראשון" ובין אם יחליט לאחד את שני העיתונים אל תוך מותג חדש שיעלים את המותג "מעריב" מעל פני האדמה, תהיה זו החלטה הגיונית וסבירה, אך שלא יהיה ספק, המשמעות של מיזוג כזה רחוקה מלהיות משמחת.
כמי שהיה עד לתהליך של מיזוג בין אתר "דה-מרקר" עם מוסף הכלכלה של "הארץ", אני יכול להעיד שהוא בא לידי ביטוי בקיצוצים בדרך זו או אחרת, וב"מעריב" וב"מקור ראשון" זה לא יהיה שונה, אלא חריף אף יותר. האם אין פונקציות משותפות בשני העיתונים? האם אין עיתונאים שמכסים אותו התחום, גרפיקאים שמבצעים אותה העבודה, צלמים שעוסקים באותה המלאכה? מן הראוי לומר בבירור: "חצי הכוס המלא" (לכאורה) של "מעריב" הוא לא יותר מ"חצי הכוס הריק" של העובדים ב"מקור ראשון", שיתחרו כעת על משכורתם עם מקביליהם ב"מעריב".
עם כל הביקורת שאפשר למתוח על "מעריב", חלקה נמתחה על-ידי כותב שורות אלו, אי-אפשר שלא לחוש חמלה כלפי העובדים שנקלעו לטרגדיה שבה שימשו ניצבים בלבד. מפעולותיו של דנקנר מתקבל הרושם שהוא לא רואה ממטר את אנשי המערכת, עובדי הדפוס וההפצה. הוא עסוק בלהציל את הפירמידה שלו.
מפרטי ההסכם המתגבש בינו לבין-צבי ניתן להבין שבן-צבי אינו מגיע ל"מעריב" בשל אמונתו היוקדת בעיתון; הוא מגיע כקברן שלו. הוא חומד את רשימת המנויים, את זכויות הקניין הרוחני, את המגזינים הקשורים בו. אם בתקופתו של בן-צבי ימשיך "מעריב" לצאת לאור כסדרו, יהיה זה נס. כלל לא בטוח של"מעריב" נותר אפילו נס אחד לרפואה.