אפשר לראות בכך קיטש; שואה וקיטש; חיל האוויר וקיטש; שואה, חיל האוויר וקיטש. אפשר לראות בכך תסביך 1944 חדש, המחליף את תסביך מצדה הישן. אבל אפשר גם לטעון שמטס אושוויץ ותצלום של מטס אושוויץ באו לענות על צורך ישראלי עמוק (ארי שביט, גליון ראש השנה של מוסף "הארץ")
אבל אפשר גם
ארי שביט הוא רטוריקן מנוסה, וכשהוא פותח את הפסקה המובאת למעלה ב"אפשר לראות בכך קיטש", הוא בונה חבטה רטורית. לשיטתו, אפשר להדביק למטס חיל האוויר מעל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בספטמבר 2003 את כל צירופי המלים שיש בהם קיטש, חיל אוויר, שואה, תסביך ומצדה. אבל, הוא מוסיף, "אפשר גם לטעון" אחרת. הוא מוסיף, אך לא טוען. הוא לא מתחייב לטענה האחרת, אלא רק מציגהּ ברבים: "אפשר גם לטעון שמטס אושוויץ בא לענות על צורך ישראלי עמוק".
שלא כהרגלו להתנבא בשער, בכתבת ערב ראש השנה שלו, שכותרתה "טיסה 301 עדיין באוויר", ארי שביט מהלך על בהונות. הוא מתאר את יוזמי המטס מעל אושוויץ-בירקנאו כאנשים "שחוויית השואה היא מרכיב מרכזי בתפיסת עולמם". אבל גם אחרי קריאת הכתבה, קשה להבין מה מייחד את הקצינים הבכירים האלה מכלל בני הדור השני לנספים ולניצולים שפיתחו גישות מגוונות ללקחי השואה בעקבות חווייתם האישית. בה במידה קשה להבין את התעוררותם המאוחרת. הרי את פעולותיו הרות הגורל למען קיומנו עשה חיל האוויר הצעיר כשענני השואה עדיין רבצו עלינו במלוא כובדם. וגם אם הכרנו – ואפילו סגדנו למעלותיהם של מפקדי החיל לדורותיהם, ובתקופות חרדה ידענו לקרוא בשמם ולזהות את דיוקנם – לא עסקנו מעולם בבחינת עולמם הפנימי. די היה לנו בידיעה שהם תמיד שם, ישנים ליד המטוסים ומוכנים לעשות כל שיידרשו.
מוסף "הארץ", 4.9.13
ארי שביט אינו מביט לאחור, וכתבת החג שלו אינה הצצה אל פרשה מן העבר, גם אם התרחשה לפני עשור תמים. דומה שהיום הנושא אקטואלי ומודלק משהיה. אמיר אשל, יוזם ומוביל המטס דאז, הוא מפקד החיל האוויר הנוכחי, והוא לא לבד, מזכיר שביט. עידו נחושתן, מפקד חיל האוויר הקודם, פקד על הטקס הצבאי שהתנהל על קרקע מחנה ההשמדה כשהמטוסים חלפו מעליו. דן חלוץ, מפקד חיל האוויר דאז, היה זה שאישר את המטס, ולמפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, קודמו של נחושתן, מיוחסת הפצת (או הנחלת) הבשורה.
המטס מעל אושוויץ לא היה מעשה פיראטי. הוא נערך בסמכות וברשות. הרמטכ"ל מופז היה בעניינים וראש הממשלה אריאל שרון בוודאי עודכן, וסביר להניח שברכת הדרך של ראשי הדרג המדיני ליוותה הן את הטסים והן את המצדיעים. ארי שביט מציין כי "טיסה 301 לא היתה אירוע שולי שהתרחש בשוליים הישראליים, אלא אירוע מרכזי של המרכז הבטחוני", והוא מסכם: "החיל החזק ביותר והחשוב ביותר של צה"ל הפיק את הטיסה ואימץ אותה והציב אותה בליבת התודעה שלו".
כאן עולה השאלה, האם חיל האוויר אינו מסתפק עוד בהגדרתו כזרוע ביצועית חיונית, ומתחיל לפתח תודעה משל עצמו. אם אבחנתו של ארי שביט נכונה, הרי יש לנו בעיית ענק שמצדיקה דיון ציבורי נוקב. אלא שבשום נקודה במהלך הכתבה שביט אינו מתעכב על הבעייתיות שעולה מן המצב שהוא מתאר – בין אם מחוסר הבחנה ובין אם מהתעלמות מכוונת – והוא ממשיך להוליך אותנו, הקוראים, הציבור האזרחי, מקבלי ההחלטות, אל סיפור המעשה התמוה של המטס המוזר ההוא, כפי שהוא.
ליבת התודעה
כתבת-העל החגיגית הזו, שאמורה להדהד בראשנו במהלך החג, היא שילוב של ראיונות רכים עם הגיבורים הראשיים ומידע פרטני הזמין זה שנים לכל המעוניין, אך אינו מחדש ואינו חושף דבר. אין בכתבה רכיב בסיסי כמו הערכה של עלויות המטס והטקס. האומנם קדושת הנושא פוטרת מעיסוק בענייני חולין כמו כספי ציבור? איך זה שלא נשאלה אפילו שאלה פשוטה כמו, ומה היה קורה אם המבצע היה נכשל בגלל מזג אוויר, בגלל קשיים טכניים, בגלל טעויות אנוש? ומה אם, חלילה וחס, היה צורך לנטוש אחד מכלי המלחמה הללו שנרכשו בכמה עשרות מיליוני דולר כל אחד, ולפלוט טייס מעל המחנות? האם היה זה קץ ההיסטוריה?
כתבת-העל הזו היא מוצר החתום על-ידי כותב-על, שאינו ידוע כנחבא אל הכלים. הוא שם, בכל מלה ומשפט. הוא מאבחן, מנתח, מפרשן ואפילו מתנבא כדרכו, ועדיין זוהי עיתונות רכה שמחמיצה הזדמנות חשובה להעלות את הנושא במלוא הבעייתיות שבו. כתבה הרת גורל שכזאת דורשת מן הכותב לשמור על מבט צלול, מרוחק וביקורתי במידה. שביט אמנם שותל בכתבה כמה נקודות מוצא להנחתה ביקורתית, אלא שהרוח הזאת מטעה, ושום הנחתה לא תבוא – ואם היא תבוא, הרי שביט מקדים תרופה למכה ומלכסן מבט מלגלג לעבר חכמי "הקיטש והשואה", כאומר: לא אתם התשובה לספקותי.
באומרו "קיטש ושואה", ארי שביט מתכתב עם "קיטש ומוות", ספרו הנודע של ההיסטוריון פרופ' שאול פרידלנדר (1984), העוסק באסתטיקה הנאצית דווקא, של העיסוק במוות באמצעות סמלים פשוטים שייצגו ויעצימו את הבלתי נתפס. ואכן, הפער הלא ניתן לגישור בין הכיעור, הרוע, האימה והוודאות שבמוות בא לידי ביטוי בטקסים, סמלים, דגלים ואנדרטות, וגם בהבטחה לאומית או דתית לתהילת נצח ולסוגי גמול שונים בעולם הבא.
גם כששביט מתאר את "החוש הסמלי העמוק" של אמיר אשל "בעל התפיסה ההיסטורית המחודדת", מנקרת השאלה אם הוא מגחיך או מעריץ. "הוא עמד על כך ששותפיו בטיסת אושוויץ יהיו בעלי רקע שואתי", כותב שביט במשפט מוזר במיוחד (שמעלה בתודעתי דווקא את המושג "סלקציה"), "והקפיד לבחור את הפריטים השואתיים שאותם יישא בתא הטייס שלו".
חשו שהם צריכים
טיסה מבצעית 301 היתה מטס הצדעה בגובה נמוך של שלושה מטוסי F15 ישראליים מעל שער אתר מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, וארי שביט מגדיר אותה כ"מבצע אווירי תמוה" וכאחת הטיסות המבצעיות "המוזרות" שביצע חיל האוויר אי-פעם. "מוזרות" היא בהחלט הגדרה אפשרית, ומשקיף ביקורתי יוכל לכנותן "הזויות" בלי שייחשד בהגזמה.
כפי שהשואה הוגדרה כ"ייחודית", גם הטיסה הזאת תוכל להירשם בספר דברי הימים כייחודית – ועם זאת, אפשר לראות בה שיא לסדרה מתעצמת של פעולות הנצחה שצה"ל משקיע בהן בשנים האחרונות מאמץ מיוחד ומשאבים רבים, וכולן ממוקדות, במעין הצתה מאוחרת, באחת התגובות הראשוניות, הבעייתיות, להתמודדות עם לקחי השואה: מיתוס "לעולם לא עוד", שהוצא מן המוזיאון וצוחצח למשעי על-ידי צוותי התחזוקה המצוינים של חיל האוויר שלנו והוכשר לצאת לטיסות ראווה.
כפי שהטיסה הזו נחצבה מליבת התודעה של יוזמי המטס ומטיסיו, נראה כי הכתבה במוסף "הארץ" נחצבת מליבת התודעה של הכותב עצמו. דעתו לא נאמרת במפורש, כאילו מתוך זהירות שלא לערבב דיווח, פרשנות ופובליציסטיקה, אבל עשרות מאמרים אפוקליפטיים שפירסם לאורך השנים בסוגיית הגרעין האיראני עשויים להיות מפתח לפענוח הזרמים התת-קרקעיים הגועשים בו.
המעניין הוא שהכתבה יכולה להיקרא בשתי דרכים מקבילות. מי שרוצה יוכל לקרוא בה רובד של "יש על מי לסמוך", אבל בה במידה אפשר לראותה כסדרה של רמיזות שיש בהן סיבה לדאגה. המוזר הוא ששביט מציע הנמקות היסטוריות לתופעת המטס (עם טלית של אבא בקוקפיט) במקום לדחותן על הסף.
ארי שביט (צילום: ליאור מזרחי)
"מאז יום הכיפורים", כותב שביט, "הסיפור הישראלי התפרק. בגלל הכיבוש, בגלל השסע הפנימי ובגלל הביקורת הצינית, סיפור המשמעות המשותף אבד [...] על כן, בדרכם שלהם, שלושה טייסים בכירים חשו שהם צריכים להחזיר את סיפור המשמעות. כיוון שישראל איבדה את היכולת לספר לעצמה את סיפורה, מפקדי חיל האוויר חשו צורך להציב תמונה במקום הסיפור שהתפורר".
זוהי אפוא פסקת המפתח, שכולה קלישאה. שלושה "בכירים" ש"חשו שהם צריכים" וגם "חשו צורך" – ואם כך, הצורך הזה "להחזרת המשמעות" מייצג "צורך ישראלי עמוק".
שלושה בכירים שחשו צורך "להציב תמונה?" תמונת מטוס? מטוס כשלעצמו הוא סמל מתיישן במהירות, כמו גיבורו, הטייס הכל-יכול. האמנם נשכחה העובדה שמפעילי הכוח הצבאי מעדיפים, זה שני עשורים, לשגר טילי שיוט מונחים מרחוק, או מזל"טים קטלניים שיפגעו רק במי שצריך ויותירו בחיים את האחרים. הסמלים, אויה, משתנים לא פחות מהר משמשתנות התפיסות הפוליטיות ומשתנות הגדרות המושג "משמעות".
כך נוצרת משוואה פשטנית, גם אם נכתבת על-ידי אדם רב השכלה וידע כארי שביט. על-פי הנוסחה שחיבר, הטראומות הישראליות – "כיבושי ששת הימים, שסע ההתנחלות, מלחמת כיפור" – הביאו לאובדן משמעות (לקיומה של ישראל), ועל כן צריך לחזור לאחור ולהישען מחדש על הטראומה הגדולה ורבת המשמעות, היהודית, האוניברסלית, של שואת יהודי אירופה, כדי לשאוב השראה שתחיה את האתוס המתפורר.
הבעיה הגדולה היא שבכל הכתבה איש, כולל המחבר, אינו מעלה על הדעת אפשרויות להפיק מן האסון ההיסטורי לקחים מורכבים יותר, מרוחקים מעט, שאופיים הומניסטי. כל גיבורי הכתבה, כולל המחבר, נאחזים בעוגן של "לעולם לא עוד", מושג המייצג קיום ביולוגי טהור, לאו דווקא אנושי. הישרדות בג'ונגל. "לעולם לא עוד" כשלעצמו הוא מושג ריק מכל ערך, ואם כך, מה הקשר לחיפוש משמעות?
צורך ישראלי עמוק
השאלה שארי שביט נמנע באופן שיטתי מלעסוק בה היא דווקא השאלה שהיה עליו לעסוק בה. את רוב משאביו כבעל טור בעיתון חשוב הקדיש שביט לדילמה הכרוכה בהפצצת מתקני הגרעין באיראן, ושימש מתריע בשער מפני הניסיון להדחיק את קולות התקתוק של השעון הגרעיני. ייתכן שהיה עליו לעסוק בשאלה קטנה בהרבה, כגון: אם ייצאו מטוסי התקיפה למשימת יום הדין, האם ירופדו תאי הטייסים, כאוטובוסים שנהגיהם אוהדי קבוצת כדורגל, בחפצים עם ערך רגשי וסמלי? או שדי יהיה בכלים תקינים, במצפון נקי ובתחושת אחריות עמוקה?
שביט פועל בנושא הגרעין האיראני מחוץ לאזורי המיומנות שלו, ובה בעת מזניח את התחומים שבהם קריאת השכמה, אם תבוא מפיו, תוכל להועיל. דווקא שעון הזמן של הדילמה הבלתי נראית לעין – השאלה עד כמה להרחיק לכת בטיפוח הפרנויה הלאומית – הוא זה שהופעל מזמן ונזקיו כבר ניתנים לזיהוי ולמדידה. עצם המערכה הדיפלומטית נגד הגרעין האיראני והעלאתו לדרגת שואה 2 שאותה יש למנוע יוצרות כאן תופעות לוואי מדאיגות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה בביקור במחנה המוות אושוויץ, ינואר 2010 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
הפמפום היומיומי של מיתוס "לעולם לא עוד" על-ידי ראש הממשלה נועד בוודאי לאוזניים בינלאומיות, לצורכי הרתעה ולגיוס תמיכה בסנקציות נגד המשטר האיראני, אבל הוא פועל בראש וראשונה לתוך שגרת ההוויה הישראלית. נאומיו החוזרים על עצמם של ראש הממשלה, שכותרתם "ישראל תדע להגן על עצמה...", גובים מחיר נפשי כבד מאותה "ישראליות" שעומדת ביסוד דאגתו. אם ארי שביט יתבונן סביבו, הוא יגלה ללא מאמץ את השלכות פולחן "האסון הבא", שהפך לשגרת יומנו. את צווחנות העיתונות, את היסטריית הריאליטי, שנאת הזרים, הבוז לאחר, ההתכנסות האתנוצנטרית, ההסתגרות המדינית, הבדלנות מרצון, ההומניזם כמלת גנאי, השמאל המוקצה, מסעות התלמידים, החיילים, השוטרים והסוהרים לאושוויץ. מי יתריע כשכרטיס האשראי המוסרי שלנו ישופשף עד תום?
הייתי מצפה מארי שביט שכמאבחן חברתי יעמוד על כמה תופעות, שקל לסמנן. אחד הסימנים הבולטים לעין הוא התהליך שעובר צה"ל בשנים האחרונות. אותו טשטוש בעייתי של הגדרות בשורת הפיקוד הבכיר בין הצורך לספק פתרונות צבאיים לשאלות מבצעיות לבין הזנה עצמית בתיאוריות אינדוקטרינריות וטיפוח עצמי של מיתוסים.
את הטייסים שהפציצו את הכור הגרעיני העיראקי ב-1981 למד הציבור להכיר רק שנים לאחר שמשימתם בוצעה. איש לא הכיר בזמן אמת את השקפות עולמם, שהתבררו בדיעבד כמגוונות למדי. רק 22 שנה אחרי, למדנו כי אחד משמונת טייסי המבצע, תא"ל יפתח ספקטור, היה בין החותמים על מכתב הטייסים "המסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע". ספקטור היה אזרח כשחתם על המכתב, ובמקום שיוערך על גישתו המאתגרת, חטף אש ידידותית מכל עבר, ממש באותה שנה שבה נערך מטס הראווה מעל אושוויץ.
המעניין הוא כי קריאתם ההומניסטית של החתומים על מכתב הטייסים 2003 באה מאוחר, כאשר עיקר החיסולים נעשו באמצעות מזל"טים, שיוצריהם האלמונים לא יכולים להטמיע בהם קוד אתי. היכרות מאוחרת עם טייסי המבנה ההוא, כשהם כבר אזרחים ותיקים, מעוררת געגועים לימים שבהם היה הצבא משרתה של המערכת המדינית, מקבל משימה ומבצעה בתחושת שליחות ואחריות, ללא הרעש והצלצולים ובלי הפטישיזם החדש.
שאלות שלא נשאלו
האמנם לא התנהל במפקדות צה"ל או בדרגים המדיניים הממונים עליו ולו שביב ויכוח סביב סוגיה כה טעונה כמטס ישראלי מעל אושוויץ? ואם התנהל ויכוח כזה, איך זה שלא שמענו עליו? הגורם המעכב היחיד, על-פי הכתבה, היו השלטונות הפולניים. וכיוון שצה"ל יודע להתמודד עם כל מכשול, היה עליו רק לרכך את התגובה הפולנית אחרי ש"התוכנית הישראלית המוזרה עוררה בהם בעתה". ואכן, בסופו של דבר, בעקבות לחץ דיפלומטי כפול, מכאן ומן השגרירות בוורשה, אמיר אשל "השיג את מבוקשו".
הרמטכ"ל בני גנץ בביקור במשרפות במחנה המוות אושוויץ, 7.4.13 (צילום: יוסי זליגר)
האם פנו היזמים הוגי הרעיון להוגי דעות מוערכים בזירה הציבורית – היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי שואה – כדי לשמוע את דעתם, או שדי היה ברקע האישי השואתי של כמה מהמפקדים ומפרשנותם הוויקיפדית של האירועים ההיסטוריים (בנות-הברית נמנעו מלהפציץ את אושוויץ) כדי לצאת למהלך?
אילו הייתי בין השוקלים מטס ראווה שכזה הייתי מתייעץ עם אושיות שונות בהוויה הישראלית, ולו כדי להרחיב את הקואליציה הרעיונית שמאחוריה. רק לשם המחשה אזכיר אושיות כחיים גורי ופרופ' יהודה באואר – ואפילו לשמוע, עוד אז ב-2003, את גרסת האיפכא מסתברא מפי פרופ' יהודה אלקנה (שהלך לעולמו לפני כשנה ובוודאי הותיר אחריו ממשיכים לגישתו המאתגרת, "בזכות השִכְחה"). אילו הייתי מכין כתבה שכזאת, הייתי פונה לכמה אושיות שכאלה כדי שיביעו בה את דעתם, לציטוט. לחובתה של העיתונות, ולא פחות מזה לחובתם של אנשי הרוח והוגי הדרך, איש לא גילה בכך די עניין כדי לנסח מכתב קצינים חדש. ולמה לפטור מאחריות את הציבור הרחב, ששמע, ראה – ולא צייץ.
קראתי את כתבתו של ארי שביט בשקיקה ובתקווה. אולי היה עלי להנמיך ציפיות, אבל עיסוק בנושא כה טעון מחייב גישה ביקורתית ואמירה ברורה. אילו מבקר המדינה היה מוסמך לטפל בענייני הנפש הלאומית, היה לו כאן חומר לדו"ח עבה במיוחד. אבל, כאמור, הכל היה תקין מבחינת הנוהל, גם אם "מוזר", "תמוה" ו"חייזרי" במקצת. ארי שביט יצא למשימה בנושא חיוני, הרחק מעבר לקווים, חג מעל המטרה וחזר בשלום לנחיתה בבית עם כל החימוש מתחת כנפיו. מי יודע מתי תצא לדרך הגיחה הבאה. "הצורך הישראלי העמוק" ימשיך לפי שעה לזלול חטיפי מיתוסים ולהדחיק את תהליך ההשמנה הרוחנית והניוון המחשבתי שהם מבשרים.