בראשית היה מעשה הבגידה של בכירי "ידיעות אחרונות" במו"ל שלהם, יהודה מוזס (סבו של נוני): בבוקר ה-15 בפברואר 1948 קמו העורך הראשי, עזריאל קרליבך, וחבורת הכותבים והעורכים שהפיקה עד אז את "ידיעות אחרונות", והוציאה לאור עיתון מתחרה. ההתארגנות לקראת העריקה היתה מחתרתית, ההכנות היו חשאיות, המטרה היתה ידועה, אם גם לא מוצהרת: להכות מכת מוות בעיתון שערכו במשך תשע שנים. יהודה מוזס נותר המום באותו בוקר: הוא נותר ללא עורך, ללא כותבים, ללא מנגנון מינהלי, ללא דפוס.

מוזס היה עשוי מהחומר הנחוש: בתוך יום הוא גייס את ד"ר הרצל רוזנבלום, שהחליף את ד"ר קרליבך, ליקט מפה ומשם צוות מינהלי, חיזר על פתחי מפיצים ועיתונאים, קרא לעזרה לקרוב משפחתו, דב יודקובסקי, שעמד לצדו כחומה בצורה, והחל במסע סיזיפי שנועד להבטיח את קיומו של עיתונו. נקודת הזינוק היתה נחותה – מולו עמד סגל עיתונאים מהולל וערמומי, שלא זו בלבד שהעביר את המוניטין שלו ל"מעריב", אלא אף ניסה להטעות את הציבור (בלוגו של העיתון ובמיצובו) כאילו הוא "ידיעות אחרונות" עצמו.

מאז שררה איבת נצח בין שני העיתונים. בעוד שעל-פי האתוס שהתפתח בבית "מעריב", הפוטש היה מהלך לגיטימי שבא בתגובה לשלטון היחיד של יהודה מוזס ולתפיסתו המו"לית צרת האופקים, שכיוונה את "ידיעות אחרונות" להפקת רווחים בלבד והתעלמה מתפקידו הציבורי של העיתון – הרי שבמשפחת מוזס נתפס המהפך כמעשה חתרנות מחפיר שאין עליו מחילה.

תולדות התקשורת הישראלית מאז ועד אמש, עת נודע על הכוונה למכור את "מעריב" לשלמה בן-צבי, הן במידה רבה נגזרת של יצרי נקם, שכרון כוח ודחפי אגו העוברים, מאז אותם ימים, מדור לדור ומכתיבים את החלטותיהן של הנפשות הפועלות.

משפחת מוזס לא סלחה ולא שכחה. בהתמדה, בעיקשות וגם בכישרון לא מבוטל, היא אוששה את "ידיעות אחרונות" עד שהפכה אותו לעיתון של המדינה (החל מ-1967), כשהיא מכה את "מעריב" שוק על ירך. 40 שנה שלט "ידיעות אחרונות" בשוק העיתונות (כשהוא שולח יד גם לענפי תקשורת אחרים), עד שקם לו מתחרה בדמותו של "ישראל היום". למרבה האירוניה, היצרים והמניעים שחוללו את התפצלות "מעריב" מ"ידיעות אחרונות" ניכרו גם בגיחתו של "ישראל היום" לזירת התקשורת הישראלית.

עמוס רגב, העורך הראשי של "ישראל היום" והאיש הקובע את דמותו של החינמון ואת התנהלותו, פרש מ"ידיעות אחרונות" (כמוהו גם עיתונאים אחרים) מסיבות זהות לאלו שהניעו שנים קודם לכן את קרליבך וקבוצתו. רגב ועיתונאים אחרים הצהירו שהם קצו ברודנות של נוני מוזס בשוק התקשורת והעידו על מעורבות ניכרת של המו"ל בקביעת תוכני "ידיעות אחרונות" והתנהלותו.

אלא שרגב עצמו שולט ב"ישראל היום" באופן דומה להתנהלותו של נוני מוזס ב"ידיעות אחרונות". הוא רוקד לצלילי חליליהם של ביבי נתניהו ושלדון אדלסון, ובכך מוכיח עד כמה למו"ל של "ישראל היום" יש דריסת רגל בקביעת עמדותיו של העיתון, ועד כמה החינמון מגונן על פוליטיקאים שלהם הוא נזקק ושאותם הוא מבקש לרצות – התנהלות זהה לחלוטין לזו שהוא מייחס להנהגת "ידיעות אחרונות".

גם ההתנשאות שייחס קרליבך ליהודה מוזס ומייחס עמוס רגב לנוני מוזס ניכרת ברגב עצמו: ראו את סירובו היהיר להגיב לטענות המוטחות נגד "ישראל היום" (ההמחשה האחרונה היתה אמש בערוץ 2, בכתבה ששודרה על המשבר בעולם התקשורת הישראלי).

עד כמה עמוס רגב הוא תבנית הנוף התקשורתי שהוא עצמו מוקיע ניתן ללמוד מההתנצחות המשפטית הניטשת בין שלמה בן-צבי, הרוכש התורן של "מעריב", לשלדון אדלסון, המממן והמו"ל של "ישראל היום". אורן פרסיקו הביא בספטמבר 2011 ובמאי השנה סקירות של תצהירים שמסרו השניים לבית-המשפט במסגרת תביעות הדדיות שהגישו, הנוגעות לשותפות שהיתה ביניהם סביב הקמתו והפעלתו של החינמון "ישראלי". מומלץ מאוד לשוב לעיין בדיווחים האלה. הם חושפים תמונת מצב מאלפת על הכוחות המעצבים את פניה של התקשורת הישראלית, על מעורבותם העמוקה של נתניהו עצמו ואנשיו (נתן אשל, אלא מה?) בהקמת "ישראל היום", על נחישותו של אדלסון להקים עיתון מרכזי שיציית להוראותיו ויענה על ציפיותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות, ועל השיקולים האישיים המניעים את האנשים היוזמים את התהליך ולוקחים בו חלק.

מה שמחזיר אותנו לשלמה בן-צבי. מהתצהירים עולה שבן-צבי חלם מזמן לרכוש את "מעריב" ולהפוך אותו לעיתון הפונה לציבור הימני. הדבר לא הסתייע בידו, ובין השאר הוא מאשים בכך את אדלסון. לא זו בלבד, אלא שמתצהירו עולה האשמה נגד רגב על שבגד בו (לטענתו) וחבר לאדלסון כדי להקים את "ישראל היום", לאחר שקודם לכן קיבל על עצמו לערוך את "ישראלי". מעין הדהוד של בגידת קרליבך במשפחת מוזס.

לאדלסון גרסה משלו לנסיבות הקרע שהתגלע בינו לבן-צבי, וגם אותה מומלץ לקרוא בסקירתו של פרסיקו. בן-צבי העולה מתצהירו הוא איש עסקים שיש לפקוח עליו שבע עיניים כדי לא לעמוד בפני הפתעות. בית-המשפט הוא שיפסוק במחלוקת; היא מוזכרת כאן כדי להצביע על המניעים האישיים שיש לשלמה בן-צבי ברכישת "מעריב": האיש בא להשלים עסקה שחשק בה מזמן. והוא עושה זאת, בין השאר, כדי לנסות להיפרע, כמידת יכולתו, מאדלסון ומרגב.

ברגע זה לא ברור מהם השיקולים העסקיים המכתיבים את החלטתו של בן-צבי. האם "מעריב" בבעלותו יפסיק להיות עסק שותת דמים? זאת ועוד, ככל שניתן להתרשם ממופעיו של בן-צבי בזירה התקשורתית, יש לו עניין בהגברת נוכחותה של תפיסת העולם הדתית-לאומית, הימנית, בשיח הציבורי. אם יבקש לרתום את "מעריב" למשימה זו, בצד "מקור ראשון" שבבעלותו או במיזוג בין שני העיתונים (ואתריהם), הוא יפנה, למעשה, לפלח שוק הקורא כיום את "ישראל היום".

האם ציבור הקוראים הזה, המקבל חינם את עיתונו של אדלסון, יסכים להיות מנוי בתשלום על עיתונו של בן-צבי? התהייה על כדאיותה הכלכלית של עסקת הרכש תקפה גם אם בן-צבי מבסס את חישוביו אך ורק על תצורותיו הדיגיטליות של "מעריב".

אלא אם לוקחים בחשבון שלבן-צבי מניעים אחרים, אישיים. בכך הוא אינו שונה מנוחי דנקנר, שרכש לפני שנה את "מעריב" ואתמול מכר אותו (אם העסקה אכן תתממש) בהפסד ניכר.