"הנתבע דנקנר התערב בשיקולי הפרסום של החברות הנתבעות, ולהוכחת האמור לא יהיה צורך בהליכים מסובכים, אלא פשיטא שהמנהל הכללי של כל נתבעת יגיע לאולם בית-המשפט, יעמוד על דוכן העדים ויתבקש לעשות דבר אחד פשוט: לומר את האמת", כך טוען עו"ד שחר בן-מאיר, יחד עם באי-כוחו עורכי-הדין אבירם יצחק ודנה שילוני, בכתב התשובה שהגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו.

בן-מאיר, שתובע את נוחי דנקנר וחברות אי.די.בי (סלקום, שופרסל, כלל-החזקות וכלל-פיננסים) בטענה שהטילו חרם מודעות על "הארץ", הגיש את תשובתו לכתב ההגנה של הנתבעים במקביל להגשת כתב תשובה לבקשת דנקנר למחיקת התביעה על הסף.

בכתב התשובה לכתב ההגנה מתייחס בן-מאיר לטענות שהעלה דנקנר, בין היתר כאילו הירידה בפרסום של חברות התאגיד ב"הארץ" לא גרמה לעיתון הפסדים משמעותיים. דנקנר הציג בפני בית-המשפט נתונים המראים כי שיעור הפרסום של החברות שבשליטתו ב"הארץ" היה שולי ביחס למפרסמים הגדולים בעיתון, אולם בן-מאיר טוען כי דנקנר הציג "תמונה מעוותת", שכן לא לקח בחשבון את הירידה הכללית בשוק הפרסום בשנים האחרונות.

בן-מאיר משקלל את הירידה הכללית בתקציבי הפרסום בעיתונות המודפסת ומגיע למסקנה כי "אליבא דהנתבעים עצמם, בשנים 2010–2012 (שנות החרם בעיצומו) הפרסום שהם מנעו מקבוצת 'הארץ' עלה לכדי יותר מ-10% מהיקף הפרסום של עשרת המפרסמים הגדולים ביותר (למעט הנתבעים)". לטענת בן-מאיר, "פגיעה בעיתון בהיקף פרסום של יותר מ-10%, וזאת עוד בתקופה של ירידה כללית בהיקפי הפרסום, ירידה שגם הנתבעים מודים בה, מוכיחה בדיוק את טענת התובע לכך שמדובר בחרם מודעות שיש לו השפעה מהותית ולא זניחה על מצבו העסקי של עיתון 'הארץ'".

בהמשך כתב התשובה מדגיש בן-מאיר: "היקף הפרסום בעיתון 'הארץ' של הנתבעים ירד משיעור של כ-10% (של הפרסום הכולל) טרם חרם המודעות לשיעור של פחות מחצי אחוז (בשיא חרם המודעות). בחשבון פשוט מדובר בירידה של יותר מפי עשרים!!! באחוזים מדובר בירידה של כ-95%!!! [...] ירידה של 95% מוסברת רק בחרם המודעות".

בכתב ההגנה הזכירו דנקנר ובאי-כוחו כי גם הפרסום של רשת המרכולים מגה בעיתון "הארץ" ירד בשנים הללו. בן-מאיר משתמש בנתונים שסיפק דנקנר כדי לאשש את טענתו כי אכן מדובר בחרם מודעות של שופרסל על "הארץ".

"ברשת מגה יורד הפרסום בסדרי גודל של כ-30% בשנים הראשונות ולאחר מכן ב-60%, מה שמסתדר עם הירידה הכללית בשוק הפרסום בעיתונות הכתובה ועם כניסת השחקנים החדשים לשוק, ועדיין בשנת 2012 היא מפרסמת ב'הארץ' בסכום נכבד של כ-147 אלף דולר", כותב בן-מאיר. "לעומתה בשופרסל, שהתחילה מפרסום כמעט כפול מזה של מגה, הפרסום צונח צניחה חופשית ושופרסל, שפירסמה ב-2009 בסכום העולה על מיליון דולר (וב-2008 אף מעל 2 מיליון דולר), יורדת בתוך שנתיים לפרסום אפס ולבסוף לפרסום של 80 אלף דולר. הנה כל הסיפור שוב, על רגל אחת – חרם מודעות, שום הסבר אחר אינו מתיישב עם העובדות הללו".

חלק נכבד מכתב ההגנה של דנקנר הוקדש לתקיפת "דה-מרקר" ולטענות כאילו נפגע כלכלית מפרסומיו. בכתב התשובה נכתב כי "אין לתובע כל קשר לעיתון 'הארץ' מלבד היותו קורא של העיתון [...] אין לעיתון 'הארץ' כל קשר להחלטת התובע להגיש תביעה זו ולקחת על עצמו את הנכונות לנהל אותה. [...] מי שעומד (ולא מסתתר) מאחורי התובע הם למעשה שלושת ילדיו של התובע. התובע מקווה ומצפה כי נוכח פסק דין שיקבע כי חרם מודעות כנגד עיתון הינו מעשה פסול במדינת ישראל, יזכו ילדיו לחיות במדינה המכבדת ושומרת על חופש הביטוי, גם מפני כוח מופרז ובלתי מרוסן של גורם כלכלי חזק במיוחד".

לצד זאת מתייחס בן-מאיר לטענות שהפנו דנקנר ובאי-כוחו לעיתון "הארץ" ולמוספו הכלכלי "דה-מרקר". "טענת הנתבעים כאילו 'הארץ' עושה שימוש לרעה בכוח העיתונות כדי לפגוע בקבוצת אי.די.בי מעידה העד היטב כי הנתבעים כולם – ובמיוחד הנתבע דנקנר (אשר אף טוען להיותו משפטן) – אינם מבינים ולו את תחילתה של המשמעות של עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית, ואת החשיבות העצומה שיש לקיומה של עיתונות חופשית כתנאי בסיס והכרחי לקיומה של מדינת דמוקרטית".

בן-מאיר מוסיף כי טענת דנקנר שבעיתון "גלובס", להבדיל מ"דה-מרקר", זכו חברות אי.די.בי והוא עצמו ליחס חיובי יותר "דווקא מחזקת ומאוששת את טענות התובע". לפי בן-מאיר, בזמן ששיעור הפרסום ב"דה-מרקר" צנח, חלה "עלייה בלתי מוסברת לחלוטין של היקף הפרסום, למשל בעיתון 'גלובס', בשנות החרם". בן-מאיר ממשיך ומפרט: "בין השנים 2008 ל-2010, בהן ירד היקף הפרסום הכללי של הנתבעות מ-47 מיליון ל-38 מיליון (ירידה של כמעט 20%), עלה היקף הפרסום ב'גלובס' מ-3.2 מיליון ל-5 מיליון (עלייה של כ-70 אחוז...!!!). כעת באים הנתבעים ומסבירים לנו הסבר היטב את הסיבה לכך בכתב ההגנה – מי שכותב דברים חיוביים על דנקנר זוכה לגידול בהיקף הפרסום. ואידך זיל גמור".

בקשר לטענה כי הסיקור הביקורתי ב"דה-מרקר" גרם נזק לדנקנר ולחברות התאגיד, טוען בן-מאיר כי "באופן אירוני לחלוטין, אם נגרמו נזקים לדנקנר ולקבוצת אי.די.בי, אזי הם נגרמו דווקא בגלל שלא הקשיב (וכמובן שאינו חייב להקשיב) לדעות שהושמעו בעיתון 'דה-מרקר'".

בהמשך כתב התשובה מוסיף בן-מאיר: "למעשה טענה זו של הנתבעים אומרת דבר מעין זה: חברה עסקית יכולה לשגשג ולהצליח רק ואך ורק כאשר נכתבים עליה דברי שבח בעיתונים, שכן דברי ביקורת גורמים לה נזק ומונעים את שגשוגה. הנה שוב דוגמה מאפיינת לתפיסת העולם המעוותת של הנתבעים, לפיה דברי ביקורת הם דבר שלא ייעשה, ובעולם 'המושלם' של הנתבעים הצלחה כלכלית תלויה בעיקר בהעדר ביקורת על גורמים בעלי כוח כלכלי עצום. במובן האמור מוזמנת קבוצת אי.די.בי להעביר את עסקיה למדינות כדוגמת צפון-קוריאה, שם, כנראה, ורק שם, מתקיימים התנאים ההכרחיים – אליבא דהנתבעים – להצלחתם הכלכלית".

1905-04-13