סינרומן

עיתוני הבוקר, שהיו יכולים לדווח על מתקפה אמריקאית בסוריה, נאלצים לדווח על דחייתה. בכמה מהם ניכרת אכזבה. "אובמה שם ברקס" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", לדוגמה, וכותרות המאמרים בשער עיתון זה קוראות: "פיק הברכיים של הנשיא", "מנהיגות של סקרים", "הפנים האמיתיות של אובמה", "פוטין ניצח, אסד חוגג" ו"לקח לעתיד: ומה יקרה באיראן?".

ב"ידיעות אחרונות" לא מותירים את הקוראים בידיים ריקות. באין מלחמה, מקדישים את עמוד השער לעימות פנימי בין נשיא ארה"ב ברק אובמה לנשיא ארה"ב ברק אובמה. שער העיתון חצוי לאורכו, כשבכל צד מופיע תצלום של אובמה, נחוש והססן; "החלטתי לתקוף" אבל "באישור הקונגרס", על רקע אדום ועל רקע כחול. שער "ידיעות אחרונות" מתקרב הבוקר קרבה גדולה לסינרומן ובכך מגדיר את קהל היעד שלו כבעל אינטליגנציה מוגבלת, על סף פיגור.

יתר הכותרות הראשיות אינפורמטיביות. "אובמה יבקש אישור מהקונגרס לתקיפה בסוריה", נכתב בשער "הארץ"; "המתקפה תידחה בעשרה ימים לאחר שאובמה החליט להמתין לקונגרס", נכתב בשער "מעריב"; "ברק אובמה: 'אבקש את אישור הקונגרס לתקוף בסוריה'", נכתב בשער "מקור ראשון".

כפי שניתן להבין מכותרות המאמרים ב"ישראל היום", עיתון זה מבקר את החלטת אובמה. "לאן הידרדרנו", שואל עורך חדשות החוץ של העיתון בועז ביסמוט, ומבכה את ההתעקשות של נשיא ארה"ב לפעול על-פי חוקת המדינה ולבקש את אישור הקונגרס טרם יציאה למלחמה. "לתקיפת אסד, חשוב לזכור, יש גם נמענים בטהרן ובפיונגיאנג", מוסיף ביסמוט.

יתר הפרשנים מחרים-מחזיקים אחריו. "אובאמה מחפש תירוץ לא לפעול", כותב דן מרגלית. הפרשן הבכיר כותב על "פיק הברכיים" שתקף את נשיא ארה"ב, "שאמור להיות הדמות המדינית החזקה בעולם, ואיננו". מרגלית משווה בין נאום אובמה אתמול לנאום שנשא ראש ממשלת ישראל לוי אשכול ערב מלחמת ששת-הימים, כשגימגם בקול-ישראל ובמקום להרגיע – הלחיץ. אמנם, בהבדל קטן: מרגלית כותב בתחילת טורו כי הודעת אובמה על דחיית המתקפה "נוסחה ברהיטות".

היחיד שמרשה לעצמו לדבר במפורש על אכזבה מאי-התקפת סוריה הוא הפרשן הבטחוני יואב לימור, שכותב על תחושותיהם של הרמטכ"ל והאלופים לשמע הודעת אובמה. "כגודל הציפייה וההיערכות היו גם גודל התדהמה והאכזבה", מתאר לימור את התחושות בקרב המטכ"ל הישראלי. ניתן להבין זאת. מכונת המלחמה, כמו כל מערכת גדולה, שואפת לממש את ייעודה.

הרמטכ"ל בני גנץ, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה יעלון מרימים כוסית לרגל השנה החדשה, 30.8.13 (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

התמונה העולה מטורי הפרשנות ב"ידיעות אחרונות" מורכבת יותר. "אילו הייתי יועצו של אסד, לא הייתי מציע לו למהר ולחגוג", כותב נחום ברנע, ומוסיף נזיפה בעמיתיו הפרשנים, שעודדו בשבוע האחרון את ארה"ב לתקוף. "כולם רוצים להיות קלינט איסטווד; כולם רוצים להיות רמבו ושוורצנגר – גם אלה שבקושי סיימו שירות בגלי-צה"ל", כותב ברנע. "מזל שבאמריקה, כמו בישראל, שולטים בינתיים פוליטיקאים, לא עיתונאים. אצבעותיהם של עיתונאים קלות מדי על ההדק".

לעומת ברנע, יועז הנדל מסיק מסקנות עגומות מהחלטת אובמה. "נתניהו צדק כשביקש לפעול עצמאית [נגד איראן]", קובע מי שכיהן כראש מערך ההסברה הלאומי בממשלתו. הפרשן הבטחוני אלכס פישמן נוקב בתאריך היעד החדש: "אחרי החגים".

מנגד מעמיד "הארץ" שורה של טורי פרשנות המצדיקים את עמדת נשיא ארה"ב. החל ממאמר המערכת ("זו תהיה התקפה ללא אסטרטגיה, ללא תוכנית שיכולה להצביע על השלב הבא, וללא מטרות שעשויות לחולל תפנית ביכולת הלחימה של כוחות המורדים נגד המשטר"), עבור במאמר מאת אמיר אורן ("נכון עשה") וכלה במאמר מאת עורך העיתון אלוף בן ("הדחייה היתה חיונית"). לכך נוסף טור פרשנות משפטית, מאת אייל גרוס, המציין כי "הניסיון המר מלמד שמה שמוצג כפעולה להצלת אזרחים גורם לרוב למוות של עוד אזרחים ולא באמת פותר את הבעיה".

במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת גדעון לוי, שככל הנראה נכתב לפני החלטת אובמה על דחיית המתקפה. לוי מתריע מפני "עיראק 2", מפקפק בראיות לשימוש אסד בנשק כימי ונותן קול לנזירה מסוריה, אגנוס מרים, שאמרה לו: "150 אלף לוחמי ג'יהאד זרים בסוריה, הם האחראים לרוב מעשי הזוועה, משטר אסד הוא היחיד שיכול לעצור בעדם, והדבר היחיד שעל העולם לעשותו הוא להפסיק את זרימתם ואת חימושם". "כדאי להאזין לדבריה הנוקבים", כותב לוי.

"הרושם הוא", כותב אמנון לורד במאמר המערכת של "מקור ראשון", "שיש חלקים בתקשורת שבהחלט מתנהגים כתומכי בשאר אסד. ואם לא ממש תומכי אסד, הם לפחות משרתים את מדיניותו של הנשיא הרוסי פוטין. [...] יש כאן סוג של קלון. יש חשד לקח-תן מסוים". עמיתו לעיתון, דוד מרחב, מסויג פחות. "כאשר השמאל פונה עתה לתמיכה ברוסיה ובאסד, המתבטאת בעיקר בשתיקתו נוכח הזוועות שם", כותב מרחב, "הוא עושה זאת ממניעים עמוקים של בגידה".

כרודפי שלום

בראש עמ' 8 של "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום יפה שסיפק דובר צה"ל, ובו רואים את הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ כורע ברך לצד כוחות צנחנים בעת תרגיל שנערך ברמת-הגולן. הם בלבוש הסוואתי מלא, הוא קצת הורס את ההסוואה עם כובע מצחייה פשוט. ובכל זאת, המפקד העליון בשורה אחת עם הלוחמים. "בצה"ל נכנסו לכוננות שיא", מדווח יוסי יהושוע, ומביא כמה ציטוטים מביקור הרמטכ"ל בתרגיל הצנחנים: "אני יודע שכחיילים לפעמים אנחנו שואפים לממש את הייעוד שלנו, אבל כאזרחי המדינה וכרודפי שלום – מבחינתנו עדיף שיישאר שקט".

"מוכנות צה"ל" על גבול סוריה, 30.8.13 (צילום: גילי יערי)

גם ב"ישראל היום" מצאו לנכון להדפיס תצלום מביקורו של הרמטכ"ל גנץ בתרגיל שערכו חיילים, אם כי כאן מדפיסים תצלום מביקור בתרגיל התותחנים, לא הצנחנים. התנוחה דומה (כריעת ברך), גם המסר (המפקד מוכן לקרב).

ב"הארץ" וב"מעריב" מדווחים על ביקורו של גנץ בתרגיל בצפון, ומצטטים את דבריו על רדיפת שלום, אולם לא מדפיסים תצלום שלו כורע ברך (או בכלל).

"ישראל היום" הוא העיתון היחיד שממנו נעדר כליל הציטוט של גנץ בדבר העדפת השלום על פני המלחמה. כל שמדווח הוא שהרמטכ"ל הודיע כי הכוחות "ערוכים לכל תרחיש". מתחת לידיעה מתפרסם טור הפרשנות מאת יואב לימור, שצוטט לעיל. הפרשן הבטחוני כותב לא כאזרח המדינה וכרודף שלום, אלא כמפקד צבאי לכל דבר, כשהוא מתאר את "התדהמה והאכזבה" לנוכח דחיית המתקפה האמריקאית.

ואולי לא הכל אבוד, גם אם המתקפה תתבטל כליל. ב"דה-מרקר" מדווח צבי זרחיה כי "לנוכח החרפת המצב הבטחוני", הקיצוץ בסך 3 מיליארד שקל בתקציב הביטחון "יצומצם או יבוטל". זרחיה נסמך על "גורמים פוליטיים", שטוענים כי "מוקדם עדיין להעריך את העלויות הכרוכות במוכנות צה"ל בצפון, אך לאחר שהרוחות ישככו ולנוכח חילוקי הדעות הקיימים ממילא בין משרדי האוצר והביטחון על ההקצאה לשנים הקרובות, יהיה צורך בבחינה מחודשת של תקציב הביטחון".

עמלנות

בכפולה הפותחת במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווח רועי ברגמן על התוצאות הכספיות של הבנקים הישראליים במחצית הראשונה של 2013. בנק הפועלים נמצא בראש הרשימה, בכל הפרמטרים. הבנק גבה עמלות בסך 2.5 מיליארד שקל בששת החודשים הראשונים של 2013 והגיע לרווח נקי של 1.2 מיליארד שקל. עלות שכרו של המנכ"ל ציון קינן בשנת 2012 – 8.11 מיליון שקל.

מדד בנק הפועלים

בטור צד המופיע בעמ' 31 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרצרה תחת הכותרת "בנק הפועלים אירח את יריד 'בית פתוח לעמותות'". "כתב 'ישראל היום'" מקדיש 40 מלה לדיווח על מיזם הבנק, ארבע מהן (10% מהידיעה) כוללות את שמות היו"ר והמנכ"ל. לידיעה נלווה תצלום קטן של השניים, עם בעלת השליטה.

שרי אריסון ב"יום המעשים הטובים", 4.3.13 (צילום: פלאש 90)

ב"מעריב" מופיע אותו התצלום (סיון פרג'), על פני שטח גדול בהרבה, בתחתית עמ' 18. דיווח אנונימי של קצת יותר מ-50 מלה מתאר את האירוע, וזאת תחת הכותרת "נצחון העמותות".

מדד בנק הפועלים מתעלה לרמתו הגבוהה ביותר הבוקר ב"ידיעות אחרונות", העיתון שנהנה משיתוף פעולה מסחרי מקיף עם הבנק. דיווח בלתי חתום תופס כמעט רבע מעמ' 34, על גבי רקע מודגש. אותו התצלום מופיע גם כאן, מעל כ-80 מלות דיווח. שרי אריסון, שכלל אינה מוזכרת בדיווח של "ישראל היום" ומוזכרת בשמה בלבד בדיווח של "מעריב", מקבלת ב"ידיעות אחרונות" את התואר "בעלת השליטה בבנק – הפילנתרופית שרי אריסון".

ב"הארץ", כמו בשנים קודמות, לא מופיע כלל דיווח על אירוע ההתרמה שאירגן הבנק.

אפשר לראות במדד בנק הפועלים מעין מדד חופש העיתונות בזעיר אנפין; מדד הבוחן את מידת העצמאות של עורכים להביא לדפוס רק את מה שבאמת נראה להם רלבנטי לקוראיהם, בלי להתחשב בלחצים של מחלקה מסחרית וגורמים אחרים (הנחת המוצא היא שאף עורך חדשות לא חושב כי ראוי להדפיס בעמודי החדשות ידיעת תצלום שבה נראים שלושה בכירי בנק מחייכים מעל כיתוב מחמיא).

בתחילת השנה, אחרי שבנק הפועלים קיים את אירוע ההתרמה השנתי שלו למען חולי איידס, הצטרף "מעריב" ל"הארץ", ולא פירסם על כך ידיעה. מצער לראות הבוקר את "מעריב" נסוג לאחור במדד בנק הפועלים. מתמיהה עוד יותר ההתנהלות של "ישראל היום".

העיתון, שבעבר נמנע מלדווח על אירועי התרמה של הבנק, הקדיש השבוע שתי ידיעות לקראת האירוע (אחת מהן בעמודי החדשות). בשנה שעברה הקדיש ידיעה אחת לקידום האירוע וידיעה אחת לדיווח אחריו. לפני שנתיים פירסם רק ידיעה אחת, לפני האירוע. קודם לכן, כך לפי מנוע החיפוש הפנימי של אתר "ישראל היום", לא נזקק העיתון כלל לדיווחים על אירועי התרמה של הבנק. ובאמת, מה הטעם להיות ממומן על-ידי פילנתרופ אחד, אם תוך כדי כך עליך להחניף לפילנתרופ אחר?

בשולי החדשות

א. ברק רביד מדווח בשער "הארץ" כי ההבנות בין ישראל לאוגנדה בדבר קליטת מהגרים שיגורשו מישראל הן הסכמות בעל-פה בלבד. דובר משרד החוץ בקמפלה, אלי קמהונגאיי, הכחיש את הצהרת שר הפנים גדעון סער כאילו נחתם הסכם עם מדינתו לקליטת המהגרים. "אין שום סיכוי שאוגנדה היתה נכנסת לסידור מהסוג הזה", הוא מצוטט בדיווח של רביד. בהמשך מתאר רביד את טיב ההסכם שהושג בין השליח חגי הדס לנציגי הממשלה האוגנדית במלים הבאות: "שילוב בין לחיצת יד, קריצה וברכת אינשאללה".

במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון קצר ("חמש קטנות") עם עו"ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח. "אני יודע לפחות על אריתריאי אחד שנשלח במרץ האחרון, כביכול מרצונו, לאוגנדה", הוא אומר למשה רונן. "שם גירשו אותו מיד למצרים, שגירשה אותו לאריתריאה".

ב. אריק בנדר מדווח ב"מעריב" כי בניגוד לדבריו החד-משמעיים של שר האוצר יאיר לפיד בראיון שהעניק ל"ידיעות אחרונות", כאילו מעולם לא עשה שימוש בסם מסוכן מסוג קנאבוס – בסוף-השבוע פירסמה אשה בשם סופיה טרוטוש-ארגמן בעמוד הפייסבוק שלה כי היא עצמה עישנה בעבר עם לפיד גראס, בדירתו ברחוב הירקון. "כנראה זו לא היתה הפעם הראשונה שלך, כי ידעת להגיד ש'החומר' מעולה, נתת לנו פרח. בשביל זה באנו". תגובת לפיד, כותב בנדר, לא נמסרה.

ג. בשער "מקור ראשון" מתפרסמת ידיעה נרחבת מאת אריאל כהנא על התפתחות בפרשת בנק אוף צ'יינה, שנחשפה בעיתון זה וב"ידיעות אחרונות" לפני כמה שבועות. בלב הפרשה ניצב איש מערכת הביטחון עוזי שעיה, שהיה אמור למסור עדות בתביעה שמתנהלת בארה"ב נגד הבנק בטענה כי ביצע העברות כספים עבור חמאס והג'יהאד-האסלאמי. ערב ביקורו של של נתניהו בסין נענה ראש הממשלה הישראלי לתכתיב סיני והורה לשעיה לא להעיד.

כעת מדווח כהנא כי שעיה "הודיע אתמול באופן רשמי לצדדים כי הוא מעניק להם שלושה חודשים להגיע להבנה ביניהם. במידה ולא יגיעו להסכמה כזו ישקול למסור בכל זאת העדות על אף הסיכונים האישיים הכרוכים בכך מבחינתו".

רמזים שפירסם העיתונאי בן כספית כאילו יש קשר בין החלטת נתניהו למנוע את העדות לקשריו העסקיים של פטרונו, איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון, עם בנק אוף צ'יינה נמחקו מאתר ה"פוסט". "מי שיחזור על הדיבה המכוערת הזאת ייתבע מיד", אמר דוברו של אדלסון לאתר זה. הבוקר ניתן אישוש מסוים להפרכת הקשר באמצעות ידיעה מאת עדנה אדטו על מכתבו של שעיה, המתפרסמת בעיתונו של אדלסון "ישראל היום".

ענייני תקשורת

אמיתי זיו מדווח בכותרת הראשית של "דה-מרקר" כי רשות השידור הגיעה לפשרה בתביעה ייצוגית שהוגשה נגדה בגין גביית אגרה ממי שאינו מחובר לרשת הכבלים, הלוויין או מערך עידן-פלוס. לפי הפשרה, הרשות תחדל לגבות אגרה ממי שברשותם מסך טלוויזיה המשמש מוניטור בלבד. "המשמעות הכספית לרשות השידור היא נזק של עד עשרות מיליונים בשנה", כותב זיו. "בנוסף, בסיס הגבייה של הרשות לשנים הבאות יצטמצם".

ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה (רויטרס וה"גרדיאן") בעקבות דיווח של "דר שפיגל" כי ארה"ב ריגלה אחר מערכות התקשורת של רשת אל-ג'זירה.

ב"דה-מרקר" מתפרסמת כתבה מאת איתן אבריאל, הלקוחה ממגזין "דה-מרקר" ומוקדשת לשאלה "האם 'מועדון ההון' משתלט על ישראל?". בין היתר מתייחס אבריאל לפן התקשורתי של השתלטות כמה אלפי בני-אדם על המשק הישראלי. אבריאל מעריך כי כעת, בעקבות דעיכתו של דנקנר, יכרות ארנון מוזס, מבעלי "ידיעות אחרונות", ברית חדשה עם שאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק, פלאפון, יס ואתר "וואלה".