שר הביטחון אהוד ברק במטה פיקוד דרום, 15.11.12 (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
יממה בתוך מלחמת עזה המי יודע כמה, נפל לי האסימון (מיד תבינו שהשימוש באביזר העתיק בהחלט הולם כאן): הטלוויזיה והרדיו מנצחים בגדול. עם כל הכבוד למלחמות ההסברה בפייסבוק ובטוויטר ולהתעצמות ענף הווידיאו האינטרנטי – לפחות בסיבוב האלימות הנוכחי אמצעי התקשורת האלקטרוניים הישנים הם עדיין המקום שבו האזרחים המודאגים מחפשים מידע שעומד בשני הקריטריונים הבסיסיים והחשובים ביותר, קריטריונים שליחם לא נס וספק אם ינוס אי-פעם: מהירות ואמינות.
בדקתי את זה פעמים רבות בימים האחרונים: כמעט כל אירוע משמעותי דווח בזמן אמת ברדיו ובטלוויזיה לפני שעלה כמבזק באתרי האינטרנט. לכך צריך להוסיף את הגורם האנושי: כשקורה משהו דרמטי בעיר מגוריך, או ביישוב שבו מתגוררים בני משפחה או חברים, אתה מחפש אחרי יותר ממשפט לקוני שמספר על "אין נפגעים, יש נזק לרכוש". את הסחורה הזו יודעים לספק אור הלר וכרמלה מנשה, אלמוג בוקר וניר דבורי. גם ב-2012, אין תחליף לכתב שעומד בשידור חי מול המצלמה ומתווך בין הצופים לבין הגורמים המוסמכים – מד"א, משטרה, פיקוד העורף, עירייה – שאת הודעותיהם הוא מקבל כמעט במקביל להתרחשות.
למען הסר ספק: האולפנים הפתוחים הם מפלצת חדשות ישראלית עתירת חסרונות. הברברת האינסופית, אחדות הדעים המבהילה, רכבת הלשעברים שדוהרת אל האולפנים עם קרונות מלאים קלישאות, הנטייה לרגשנות וקיטשיות וכמובן ההתעלמות הכמעט מוחלטת מממדי ההרס והסבל שנגרמים לצד השני – כל אלה הופכים אותם למדורת שבט מפוקפקת. ועדיין, ברמה הבסיסית ביותר של האתוס העיתונאי והשירות לציבור, המדורה המשומנת הזו יודעת לעשות את העבודה.
זה קורה, באופן אירוני, דווקא כשהטלוויזיה מתחפשת לאינטרנט: רשת שפתוחה כל הזמן, עושה ריפרש מדי כמה דקות וזורמת תוך כדי תנועה. בשילוב עם האמינות הגבוהה יחסית והמקצוענות של העושים במלאכה, התוצאה היא כזו שהאינטרנט המקורי לא יכול עליה. כשאהוד יערי נכנס לאולפן בבהילות ובלי איפור כדי לספר על דיווח של אתרים ערביים על המגעים להפסקת אש, תוך שהוא מסביר מיהם המקורות ומה מידת האמינות שניתן לייחס להם (כבדהו וחשדהו), זה המקום שהצופה הכמה לעדכונים רוצה להיות בו באותו רגע. זה ולא שום מקום אחר.
בשש אחרי המלחמה יחזרו ישראלים רבים להתעדכן באתרי החדשות תוך כדי יום העבודה, רשתות הטלוויזיה יחזרו להיות הגוף המסורבל שמסכם בשמונה בערב את החדשות שרובנו כבר מכירים, אבל בינתיים, כל עוד הטלוויזיה פועלת כמו אינטרנט, היא רלבנטית מאי-פעם. תעיד על כך הקפיצה בצפייה בחדשות – מכ-40% בימי שגרה ל-55%–60% מאז תחילת "עמוד ענן".
ובאשר לפייסבוק: מלחמת הסברה זה סקסי, ומטבע הדברים ברשתות החברתיות גם זרמו אי-אילו פריטי מידע על נפילות ומיקומים שבתקשורת הממוסדת (כולל האינטרנטית) נפקד מקומם מטעמי צנזורה. אבל זה בדיוק ההבדל בין רשת חברתית למידע עיתונאי בדוק: בעצמי נתקלתי בימים האחרונים בבני נוער שכלי התקשורת היחיד שהם מכירים הוא פייסבוק, ולכן היו משוכנעים שאחד הפאג'רים ששוגר לעבר תל-אביב נחת בלב שינקין. מישהו ש"ראה במו עיניו" כתב ככה באיזה פוסט. נאלצתי לשלוף אותם מעולם הפייסבוק אל העולם האמיתי. זה היה שיעור בעיתונות למתחילים גם עבורם.
בעוד שהטלוויזיה מתחפשת לאינטרנט, באינטרנט מתחפשים לטלוויזיה. התהליך הזה התחיל בלי קשר למלחמה, במסגרת ההיערכות לבחירות, ומתעצם עכשיו: באתרים הגדולים מפעילים אולפן עם גל פתוח. עד המלחמה הבאה אולי יצליחו ליישר קו עם הערוצים הוותיקים, להגיע לפריסת כתבים רחבה ולהציב גלריה של פרשנים בעלי מוניטין. כדי שזה יקרה, יצטרכו לשפוך שם הרבה מאוד כסף. ימים יגידו אם ההוצאה הזו תצדיק את עצמה.
רן הר-נבו, עיתונאי לשעבר שעשה אקזיט ומכהן היום כבכיר בענקית האינטרנט האמריקאית AOL, סיפר לי בראיון ל"מקו" ש"סנדי" נוהלה בטוויטר, שם עקבו מיליוני ניו-יורקרים אחרי ציוציהם של בלומברג וכריסטי עד שהבטרייה אזלה. הטוויטר הישראלי הוא לפי שעה רוני דניאל ואלון בן-דוד. באשר לקריסת החשמל, דווקא כאן יש דמיון: אחרי כל אזעקה בגוש דן רשתות הסלולר נופלות לדקות ארוכות. הדרך היחידה והבטוחה לתקשר היא באמצעות טלפון קווי, ממש כמו בימי מלחמת המפרץ הראשונה. כאמור, העבר מעולם לא היה רלבנטי יותר. רק סדאם חוסיין חסר.