"בתו של הסופר דויד גרוסמן כותבת על אחיה שנפל בלבנון", בישרה כותרת על שער גליון "ידיעות אחרונות" מהשבוע שעבר. הכותרת הפנתה את קוראי העיתון הנמכר בישראל לטקסט שכתבה רותי גרוסמן לזכר אחיה אורי, שנפל החודש לפני שבע שנים במלחמת לבנון השנייה. מקורו של המלל שפורסם בהבלטה ב"ידיעות אחרונות" ועצם השימוש בו עוררו אצל גרוסמן מורת רוח, שאותה הביעה ברשימה שפירסמה אתמול (24.8.13) בעמוד הפייסבוק שלה.
לפי גרוסמן, הטקסט כלל לא נכתב על-ידיה, אלא עובד מדברים שאמרה בשיחה בעל-פה. אותה שיחה התקיימה לפני שנים, והיא לא נערכה עם מי מכתבי "ידיעות אחרונות". למעשה גרוסמן למדה על כך שפירסמה טור אישי ב"ידיעות אחרונות" רק מתגובות שקיבלה לאחר צאתו של הגיליון.
שער "ידיעות אחרונות", 18.8.13
האופן שבו בחרו העורכים למסגר את המלל שיוחס לגרוסמן חשף תופעה מוכרת ב"ידיעות אחרונות" ובטבלואידים אחרים, הנעשית בדרך-כלל בהסכמה: עובד של העיתון מראיין אדם כלשהו, ומעבד את דבריו לכדי "מאמר" פרי עטו של אותו מרואיין. לפחות במקרה הזה, כך עולה מדבריה של גרוסמן, התמרון השגור הזה נעשה בלי שהמערכת קיבלה את רשותו של האדם שהוחתם על הטור. למעשה, נראה שהתהליך כלל לא בוצע על-ידי עיתונאים.
"כבר שבוע שאני מסתובבת עם מועקה אדירה", כתבה גרוסמן בסטטוס שפירסמה ברשת החברתית. "ב-08', כשנכנסתי לתיכון, הייתי בת 15 פחות או יותר. אז פנו אלי מעמותת משפחה-אחת, עמותה חשובה וברוכה שמטפלת בנפגעי טרור ובבני משפחותיהם. הסבירו לי שהעמותה יוזמת פרויקט ליקוט סיפורים של בני משפחות שכולות, שיספרו על שאיבדו; סיפורים שיאוגדו לספר.
"למרות שאז, וגם היום, אני נמנעת מלדבר בפומבי על אורי, הנחתי שהפעם זה בסדר", הוסיפה. "הנחתי שהספר, אם ייצא, יופיע בפורומים מצומצמים ולא יותר. ואם כבר לספר, אולי עדיף כך – לא צהוב ופומבי, אבל גם לא לבד. הסכמתי. העדפתי לא לכתוב קטע בעצמי, אלא לשוחח, במסגרת ראיון, עם נציגי העמותה. כעבור מספר ימים הגיעו לביתי שתי בחורות מקסימות. ישבנו בסלון וסיפרתי על אורי, על עצמי, שלפתי זכרונות משפחתיים שקהו, פתחתי להן צוהר לשפה המשפחתית שלנו. זאת היתה שעה נעימה. שיחה על מותו, אבל גם על חייו. כל זמן שדיברנו, כתבה אחת הבנות את הדברים שאמרתי.
"כעבור מספר חודשים קיבלתי את הטקסט, שעובד באופן די מסיבי; חוטים מהשיחה, אנקדוטות, הפכו לטקסט בגוף ראשון, כאילו נכתבו על-ידי. אהבתי את זה, אפילו שהרגשתי שזה לא הגוף הראשון שלי. אישרתי את הטקסט, וחתמתי על הסכמה לפרסומו. חלפו השנים. שש שנים. שלוש שנות תיכון, שלוש שנות צבא. והנה, הספר יוצא, ומסתבר שבקול תרועה רמה".
שער המוסף "24 שעות", 18.8.13
הספר שאליו מתייחסת גרוסמן יראה אור השבוע, באירוע השקה שקידמה כתבה נרחבת ב"ידיעות אחרונות" מאת סמדר שיר ושהוקדשה לסיפור אישי אחר הכלול בקובץ הזכרונות. כליווי לכתבתה של שיר, שהתפרסמה ככתבת השער של המוסף היומי "24 שעות" ב-18.8.13, פורסם טור ההספד שעליו הוחתמה גרוסמן, ולצדו טור הספד מאת תמר פוגל, ששכלה חמישה מבני משפחתה בתקיפת מחבלים בהתנחלות איתמר. בכותרת המשנה לטור בחתימת גרוסמן הוסבר לקוראים כי מדובר ב"קטע מתוך הטקסט שכתבה רותי גרוסמן לזכר אחיה".
"אני מגלגלת את מה שקרה, ומבינה שכולם פעלו בסדר, על-פי הספר", הוסיפה גרוסמן בסטטוס שכתבה. "העמותה רצתה לפרסם ספר. היא רצתה שגם אני אהיה בו, היא שאלה לרשותי, ואני חתמתי. העמותה מוציאה את הספר לאור, רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו אותו, ושולחת אותו למערכות העיתונים. עורך העמוד או המפיקה של 'ידיעות אחרונות' מקבלים ספר גדוש בשכול ובצער. זה לא חדש וזה גם לא מעניין כל-כך, אבל מבין הדפים צצים כמה שמות שבכל זאת אפשר להבטיח בעמוד הראשי.
"הנה, הבת של הסופר כותבת שם, והרי הם כל-כך סולדים מלדבר, הגרוסמנים האלה... אז אפשר לפרסם, למה לא? אז נעגל כמה פינות שיחמיאו למוצר שלנו: לא נציין שלא היא כתבה את זה, לא נזכיר שזה טקסט שנכתב לפני חמש שנים, כשהיתה בת 15. נעשה את זה חדשותי, חם ולוהט. זה לא חשוב שהיום היא בת 21. אדם בוגר. וזה גם לא משנה שאולי (אולי), לא מתאים לה שהזכרונות האינטימיים ביותר שהיא אוגרת מאח שלה הגדול נשטחים שם לעיני כל, וכמובן שלא צריך להודיע לה (שלא לומר, לשאול לרשותה), היא כבר תשמע על זה.
"וכך, ברגל גסה, פולשים למרחב הכל-כך אינטימי ומשפחתי שלי. בלי לשאול. אז אני מקבלת עשרות הודעות ביום ראשון בבוקר. הן משמחות ורגישות, ואני פונה לעיתון ומגלה שאכן כתבתי טור אישי. הנה, השם שלי מתנוסס מעליו. כמה זה נעים".
"ידיעות אחרונות" בתגובה: וידאנו עם העמותה
מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "הקטעים שפורסמו נלקחו מתוך הספר 'געגוע לחיבוק', שיוצא לאור בימים אלו. את הספר יזמה עמותת משפחה-אחת, והוא נועד להנציח סיפורי זיכרון של ילדים וילדות שאיבדו את יקיריהם במלחמות או בפעולות איבה. בפרסום בעיתון נכתב במפורש כי כל הקטעים נלקחו מהספר. יש להדגיש כי קודם לפרסום וידא העיתון כי אנשי העמותה קיבלו את רשותן של רותי גרוסמן ותמר פוגל לפרסום בעיתון קטעים מהספר. ואם למרות הכל גרוסמן נפגעה, אנחנו מתנצלים מעומק הלב".